נ.מ נטלי
______
"אז כשניסיתי לדבר איתו אתמול הוא פשוט סינן אותי. אני לא מבינה מה קרה, חשבתי שהיה בינינו משהו." סאני אמרה במלנכוליות לפניי שהיא לקחה ביס מהסלט שלה, אני כמובן, לא מספיק ליידי בשביל להזמין רק סלט קיסרי בחמש בצהריים. "את בטוחה שאת מדברת על טום? כי ממה שאני הבנתי הוא פשוט בעיניין שלך."
"אין לי כוח לדבר על זה אפילו. ספרי לי משהו אחר." נעצתי את המזלג שלי בחתיכה מהדג עם הרוטב המתוק, טוחבת אותו בשלמותו לפי. "מה את רוצה לשמוע?" היא משכה בכתפייה ולקחה עוד עלים ועגבניות, מכסחת אותם כמו ארנבת יפייפיה. "אולי את תרצי לשמוע את זה," לפתע הקול שלה נהפך לרכלני ונוטף סקסיות, משהו שהיא מצטיינת בו ולפעמים גורמת לי לפקפק פעמיים במיניות שלי. אני מכווצת את מבטי אלייה בסקרנות ולוקחת עוד חתיכה מהדג, "שמעתי שאיתן חזר לעיר."
"אוחח את לא רצינית." אני מגלגלת את עיניי בעצבים, בכלל לא מבינה למה אני צריכה לדעת דבר כזה. זה לא מעניין אותי והבן אדם הזה יכול ללכת לשבת באיזה חור מסריח מצידי. הוא הרס לי את החיים, ואני כל השנים שתקתי לו על זה, נתנתי לו להרקיב אותי יום אחריי יום ולהיפך לבדיחה הזנותית של בית הספר הזה. שבלית ברירה, נאלצתי לעזוב שנתיים לפניי סיום הלימודים.
"יצא לי לדבר איתו." היא פולטת בשקט כאילו אני עומדת לטרוף אותה על כך שצייצה. לא יכולתי שלא לגלגל את עיניי שוב, עם כל מה שקשור לילד הזה זה פשוט מתבקש. "הוא באמת מצטער על כל מה שהוא עשה לך, הוא לא התכוון אפילו לעשות ---"
"לא אכפת מה התכוון לעשות ומה לא. הוא הרס לי הכל. אבא שלי גילה שכולם קוראים לי זונה מאחוריי הגב והעביר אותי לפראנס שנתיים לפניי הסוף! איך את יכולה לשכוח מזה, סאני?"
תחושת מרירות עלתה בגרוני כשאני נזכרת ביום ההוא שאבא שלי קיבל הודעה מטום וביקש שיבוא לדבר איתו. המנהל שלי ידע על הכל, לא כי אני סיפרתי לו, אלא פשוט שאחריי המקרה הזה היה כל כך קשה לטשטש את העובדה שעשו לי שיימינג חוצה גבולות וכולם ראו את זה. אחריי השיחה ההיא הוא אמר לטום שאני לא אוכל להמשיך ללמוד שם, לא הייתה לו ברירה חוץ מלהבין את זה.
לא הכרתי הרבה תיכונים אחרים, בטח שלא אנשים אחרים וכשניחנה עליי ההזדמנות לעבור לפראנס, שהרי את חלקם אני מכירה, קפצתי על זה בשתי ידיים. נכון, אלו היו שנתיים מדהימות ויוצאות דופן וכן, המקום שלי בקבוצת העידוד של פראנס היה מובטח אבל היה לי קשה בלי סאני, בלי שאר החברות שלי. אפילו שנפגשנו כמעט כל יום. היה לי קשה מעוד עשרים אלף בחינות, אבל מעולם לא התנתקתי מהתחושה שתיכון שלם חושב שאני זונה. זה פשוט לא מתנער ממני, אפילו לא היום. חמש שנים אחריי.
"לא שכחתי, נטלי. אבל אני רק אומרת...לכל בן אדם מגיעה הזדמנות שנייה בחיים. ולא אמרתי שתהפכו לחברים הכי טובים, אבל אני ראיתי כמה הוא סבל בכל שנייה שלא היית שם. הוא נלחם כדי לעצור את השיימינג שעשו לך, אני ראיתי כמה כאב לו. אז, רק, תחשבי. בסופו של יום, אני רק לא רוצה שתשארי עם עסקים פתוחים. תסגרי הכל, ותמשיכי עם החיים שלך."
אלוהים...הלוואי וזה היה כל כך קל. כל כך קל לסלוח.
________
נ.מ דניאל
________
"לא לא לא," צעקותייה של דניאלה מילאו את הבית ברגע כניסתה מהדלת, כל כולה עסוקה בשיחת הטלפון שביצעה ברגעים אלו. "ביקשתי את סידורי הפרחים לבנים, לא ורודים. חשבתי שעברנו על זה!" היא מגיעה עד אליי וזורקת את התיק שלה על השולחן, קרוב לאיפה שהלפטופ יחד עם עשרות המסמכים שלי נחו. זה הרעיד את הכל וגרם לחלק מהניירות ליפול, וזה רק העביר את המחשבה האם היא סוחבת אבנים בתיק הגב הזה. "יופי, שמחה שהבהרנו את זה. יום טוב." היא מנתקת את הטלפון ולוקחת לעצמה את המקום לידי.
"יש בעיה עם הפרחים?" שאלתי כשהפניתי את תשומת ליבי אלייה, אני יודע כמה היא לא אוהבת שאני עובד ועונה לה תשובות בהיסח דעת. "עכשיו כבר לא. אלוהים, איזה יום ארוך."
היא כרכה את כף ידה החמימה סביב עורפי ומשכה אותי לנשיקה, שאני השבתי לה בחפץ לב. טעם של תות ומנטה חצו את דרכם מפיה והישר אל שלי ברגע שהיא החדירה את לשונה הקטנה בין שפתיי, וזה לרגע קטן לפניי שהיא מושכת אחורה ומשאירה אותי צמא כמעט בכל מובן שהוא. "אתה לא רוצה--"
"לא." קמתי בסערה ממקומי עוד לפניי שהספקתי להרגיש את הדופק שלי פועם במכנסיי. דניאלה קמה בבהלה מוחלטת בעוד שתפסתי אותה ממותנייה והושבתי אותה על השולחן, ידיי חופנות את צידי המותנה הצנומים. "דניאל?" היא מביטה בי בתהייה אבל כל מה שיכולתי לעשות היה לחייך בזדוניות תמימה, שילוב לא אידיאלי, אבל ככה בהחלט זה היה. מצד אחד, רק מת לזיין אותה. מצד שני, רק שמח ליהיות לידה. "את לא יכולה לנשק אותי ככה מבלי לתת לי יותר."
"מממ הבנתי...וכמה יותר אתה רוצה?" זרועותייה משתלבות באיקס מאחוריי עורפי, שפתייה מרפרפות על שלי כשאני לוקח צעד ונטחב בין רגלייה. "הכל." אספתי אותה בזרועותיי והרמתי אותה בזריזות מהשולחן, פונה לכיוון המדרגות השיש. "אתה במצב רוח טוב היום." היא לוחשת כנגד שפתיי, חיוך רחב ובהיר מעתר את פנייה וגורם לגומות היפות שלה לחשוף את עצמן. "אני במצב רוח טוב כל פעם שאני איתך." היא מצחקקת וקוברת את פנייה בשקע צאוורי לפניי שאני מוליך את שנינו לחדר השינה, כמעט בועט בדלת על מנת שתיפתח ולא שוכח לסגור אותה אחריי. אפילו שזה היינו רק שנינו.
הנחתי אותה בעדינות על המיטה ולפניי שהספקתי להבין מי נגד מי בכלל, היא משכה ממני את חולצת הטי-שרט שלי וזרקה אותה הצידה. "את לא יודעת מה זה סבלנות?" מילמלתי כנגד עורה החם של צאוורה, מחווה כה פשוטה שגרמה לגב שלה להתרומם ולחזה שלה להתנגש בשלי. היא מנידה בראשי וסוגרת את עינייה, "אז אולי אני צריך ללמד אותך."
הזדקפתי מעלייה והרחקתי את גופותינו, אוויר חם חלף על גופי והנחתי שזה רק הקיץ הגועלי הזה שאוהב לאמלל אותי. כבר יכולתי לראות את עורה נוצץ מזיעה בעוד שמשכתי באיטיות את המכנסיים שלה מטה, היא כמובן אצה לה להוריד את החולצה כך שהיא חשופה מולי בסט חזייה ותחתוניי טחרה שחורים. וכל זה היה פשוט...יותר מדיי טוב.
אומנם רציתי ללמד אותה על סבלנות, אבל לראות אותה אותה שכובה ככה מתחתיי, עירומה וסקסית...אני חושב שאני מאבד את הסטואיות שלי. "אני חושב שמלחיצה אותי העובדה שאת נראית ככה ויש מסביבך רופאים שרק מחכים לשים את הידיים שלהם על מישהי."
"הם לא רואים אותי בחזייה ותחתונים."
"וככה צריך ליהיות. רק אני." נשענתי קדימה בחזרה ושתי זרועותיי תמכו בי בצידיי ראשה. יכולתי להרגיש את עצמי מתנמך מטה ומטה בכל נשיקה שהיא הצמידה לשפתיי, ידייה שכרוכות סביב מותניי רק משוועות שאצמיד את אגני לשלה אבל לא הרגשתי שזה הזמן המתאים. עדיין לא. אני מלפף את אצבעותיי בתחתונייה הדקיקים ופושט אותם ממנה לאט לאט, לא נותן בכך הרבה מחשבה לפניי שאני זורק אותם לפינת החדר.
אני ממקם את אצבעותיי בהתחלה בעצם הערווה החלק שלה, עוד לא התחלתי וכבר היא השמיעה גניחות. מניחושי, לא רצוניות. התחלתי להזיז את ידי מטה ומטה עד שנפגשתי עם נקודה חמה, רטובה ולוהטת שגרמה לי לפעור מעט את פי. למה הן תמיד כל כך רטובות? לא שאני מתלונן, זה חוסך לי עבודה וחומר סיכוך ששנאתי בכל מעודי. "מממ דניאל..." היא גונחת את שמי כשאני מתחיל לזוז על הדגדגן שלה, איטי איטי.
ומרוב שלקחתי לעצמי את הזמן המתוק שלי, היא הזיזה את האגן שלה כנגדי, מנסה בדרך לא דרך לזרז את התהליך לכן בידי השנייה פרסתי אותה על בטנה ושיטחתי אותה חזרה למיטה, "קחי את הדברים לאט, את תמיד ממהרת." אני אומר בחיוך רגוע, וכשאני רואה שהיא מסתכלת עליי באופוריה מוחלטת, אני מחדיר אצבע אחת ארוכה עמוק לתוך החור הצר שלה, אם כי יצא לי להרחיב אותו מעט. אלו שינויים שיכולתי להרגיש, אבל לא אצל כל אחת.
היא מהמהמת בהנאה וידייה תופסות בחוזקה את שלי כשאני מתחיל לשלב מגוון פעולות על האזור החם שלה. "דניאל!" היא גונחת בקימור גב. צלעותיה בולטות מבעד למעטה הדקיק של עורה הלבן ושפתייה הורודות פסוקות לרווחה.
לא הפסקתי עד שהרגשתי את הקירות החלקים מתכווצים באורגזמה נעימה שלאט לאט דעכה כאשר החור שלה הרפה מאצבעי אבל היא ניסתה לסחוט ממני את כל הגלים האפשריים לפניי שעליתי מעלייה שוב והורדתי ממני את מכנסיי והבוקסר. גורם למוט שלי לזנק החוצה.
בפעם הראשונה שאני ודניאלה שכבנו, משהו שלקח שבוע מתחילת מערכת היחסים שלנו שאם היה תלוי בי היה נעשה כבר ביום הראשון, היא ידעה שזו לא תיהיה גלולה קלה לקחת.
תמיד יכולתי לזהות את המבט הראשוני הזה ברגע שהן מסתכלות עליי עירום, לא ידעתי אם להרגיש גאווה או מבוכה. בעצם לא, למחוק את זה. גאווה טהורה.
דניאלה משכה אותי קרוב אלייה, או מעלייה יותר נכון, בעוד שהיא מצמידה את שפתינו לעוד נשיקה ארוכה ורטובה שאני מניח כי הייתה צריכה לפצות את העלובה שחלקנו למטה. עצמתי את עיניי כשהתמסרתי לנשיקה ההיא. לשונות רטובים, שפתיים חלקות וטעמים משתלבים. אך כשהרגשתי את הזין שלי מתעוות קדימה, כאילו בתגובה ביולוגית הוא כבר מוכן לבצע את עבודתו, אני פוקח את עיניי וכך גם דניאלה רק שהפעם הן...הן לא חומות. הן ירוקות.
הרמתי את ראשי מעלה בכדיי לקבל נקודת מבט מלאה על פנייה, שלמען האמת, חבל בכלל שהסתכלתי. אלוהים...אני מדמיין את נטלי מתחתיי.
לא לא לא לא לא...זה כל כך לא טוב! זה כל כך לא נכון ומשפיל! מה אני עושה כאן שוכב עם ארוסתי ומפנטז על נטלי?!
יכולתי להרגיש את הרוק שגמעתי יורד בקושי רב בגרוני, גורם לחזה שלי להיצמד לגב מרוב הלחץ שהרגשתי שם. "דניאל?" קול עדין ביקע את ביטני ופילח את השקט ששרינו בו ואז כשהחזרתי את מבטי חזרה למטה, לא היה מנוס. זו נטלי.
במוחי רצה המחשבה שאני לעולם לא אוכל להגיד לדניאלה שזה מה שאני מדמיין כשאני שוכב איתה ואני בטח שלא יכול לעצור הכל עכשיו שכן זה יגרור המון שאלות שלא היה לי הכוח או הרצון הדרושים לענות עליהם אז פשוט--זרמתי עם זה. האם התביישתי בזה? כן, קצת. האם אני מבין מאיפה זה בא? כן, מאוד.
לצערי, יכולתי לראות הכל בבירור שוב.
את אותן שפתיים נפוחות ועבות, עצמות הלחיים והאף הישר והסולד. וכמובן, איך לא, אותן עיניים ירוקות וחתוליות שיכולות להטעות אותי בניצוץ שלהן. שנאתי שראיתי את כל הדברים האלו, שנאתי שהרגשתי משהו כלפיי הדברים האלו אבל יותר מהכל, שנאתי שהמוח שלי עבד על הזין בעוד שדחקתי אותו לתוך דניאלה. שהרי שנים רציתי לקחת את נטלי, ואת מה ששלה בחוקי הביולוגיה הנשית, והאגן שלי רצה לדפוק את כל כולה כשדימיינתי אותה מתבגרת ונשית כל כך. ועכשיו, כשהכל חוקי אם כי פחות מוסרי, ואני מדמיין את הלביאה הפראית הזו מתחתיי, הוא חושב שהוא קיבל את מבוקשו כשבעצם...זו רק אותה גברת בשינוי ההדרת.
______
דניאל!
אלוהים מיה, אין לך מושג כמה אני שמח לשמוע את הקול שלך
ג'ק אמר לי את אותו הדבר היום בבוקר.
אז אני מבין שסיימתם עם הויפאסנה.
שבועיים של שקט הספיקו לנו. אנחנו בדרך חזרה הביתה.
טוב לשמוע.
דניאל? אתה בסדר? אתה נשמע קצת מדוכדך
אני מבולבל מיה, מאוד.
למה? מה קרה?
זו נטלי-
נטלי?! מה לעזאזל דניאל?!
פגשתי אותה שוב! בטעות, זה היה במקרה!
איפה פגשת אותה בטעות?!
במועדון חשפנות. היא חשפנית, דיו מיו.
מהה?! אתה צוחק עליי, נכון?!
אתה יכולה להפסיק לצעוק לי באוזן? אני מבין ששבועיים של סתימת פיות גרם לך לרצון לדבר יותר חזק.
סליחה סליחה אבל...חשבתי ששמנו את זה בעבר. איך היא צצה פתאום? מתי?
לפניי שבוע וקצת. חידשנו את הקשר. נפגשנו הרבה. היא גדלה כל כך, מיה. היא חזקה בדיוק כמו שחשבתי שהיא תיהיה.
דניאל אני לא חושבת שהיית צריך לחדש את הקשר איתה. זה משפיע עלייך, אני שומעת את זה בקול שלך.
אני יודע. אני יודע שאני צריך להתרחק ממנה אבל אני פשוט לא מסוגל. יש לי איזו חרדת החמצה כשאני לא לידה. וגם היום בצהרים כש...כש...
כש- מה?
כש--שכבתי עם דניאלה. דמיינתי את הפנים שלה
אוי אלוהים אתה גמור
תודה על העידוד
אתה מתאהב בה
אני לא מתאהב בה
אתה מטומטם אם אתה אומר את זה. איך אתה יכול ליהיות עם מישהי מדהימה כמו דניאלה ולדמיין מישהי אחרת!
היא לא מישהי אחרת. היא נטלי.
כן...לא, אני לא רואה את ההבדל.
אני רואה. אני יודע מה ההבדל בין מישהי חסרת משמעות לבין נטלי. אני יודע שאני בצרות, מיה ואני פשוט חייב את עזרתך. אני חייב שתגידי לי מה לעשות.
תגיד לה שאתה לא יכול להתראות איתה יותר.
חוץ מזה.
אוחחח שאלוהים יהיה איתך. אני מגיעה עוד עשר דקות, ג'ק ישים אותי אצלך.
תודה, מותק. מעריך את זה.
אין בעד מה.
ניתקתי את הטלפון באנחה גדולה וזרקתי אותו על מיטת השיזוף מאחוריי. דניאלה הייתה חייבת לקפוץ למשמרת בבית החולים אחריי שכנראה הגיעו הרבה אנשים מתאונת שרשרת והצוות היה דל בנוכחות מה שהשאיר אותי לבדי בבית משעות הערב. כשחושך מוחלט בחוץ וכל מה שאפשר לשמוע זה את רעד גלי הבריכה של המים נמשים להם לכאן ולכאן, ניסיתי שלא לחשוב על המילים של מיה אבל זה היה וכאילו הן ריחפו לי מעל הראש ולא נתנו לי מנוחה.
אתה מתאהב בה
אני לא מאוהב בנטלי, אין מצב. נכון שהיו לי רגשית מפחידים אליה לפניי חמש שנים ונכון שמעולם לא באמת הפסקתי לחשוב עלייה אבל זה הגיוני שהיא תחזור לחיי ובתוך שבוע אתאהב בה? אני לא יודע אם מה שאני מרגיש זה אהבה. כלומר, לדניאלה אני מרגיש אהבה. נחת רוח. שלווה ורוגע. כל הרגשות שאתה מרגיש שאתה צריך באישתך לעתיד, רגשות לא מסובכים. ומנגד עם נטלי זה...זה כמו לעלות על רכבת הרים ולהיכנס תחת מפליי לבה לוהטים, לטבוע בהתרסקות במים של אלסקה, להיתקע בסבכים הירוקים של האמזונס עם נמר שמאיים לטרוף אותך, לחצות את מדבר המוהאבי עם בקבוק מים אחד וכל זה בעודי מכוסה עיניים ומאולף לדמיין רק אותה. ורק
רק היא. ולא אף אחת אחרת. היא הפרס בסוף.
אני שנים מסתובב בסביבה שנוחה לי. לא מעז לקפוץ מעל הגדר ולקחת סיכונים כי לא פעם ולא פעמיים אמרו לי שסיכונים לא תמיד משתלמים ובתור דניאל הקטן, הילד הזה שעדיין בתוכי, אני לא מוכן לקפוץ מהנוחות שלי. למען האמת, אולי אני לא יודע איך וזה קצת קשה לי. שהרי דניאלה מסמלת את כל מה שנוח בשבילי, בעוד שנטלי מסמלת עבורי את כל מה שהמוסריות שלי כנראה תנחה כנגדה. ולכן אני מבין שנטלי היא עדיין טריטוריה לא ידועה, קצת פחות חקורה ומובנית. ואני כמובן מתכוון לנטלי בת התשע-עשרה. לא נטלי הקטנה והתמימה שהתיישבה לי באורח פלא על הספה בפעם הראשונה לפניי חמש שנים. מזכירה לי בחינניותה את הדבורה שמתיישבת על הפרח ושולקת ממנו את הצוף.
את פיענוח נטלי הישנה שמתי בכיס הקטן. ידעתי, חקרתי, ישבתי ובחנתי. אני יודע, אני מבין. על אף המוזרויות הקטנות שעוד לא הצלחתי לפצח, אם כי אני חושב שעם גדילתה הם נעלמו. אבל נטלי של היום, שעברה כנראה עשרות דברים שאותם שיתפה איתי על קצה המזלג, היא נושא מחקר חדש לגמריי. שאילו האוניברסיטה הייתה רואה זו בעין יפה, הייתי עושה עלייה מחקר שלם. מחקר על השפה של נטלי פיין, על המוח החד והלשון החמקמקה. על היכולת לגרום לגברים לשחות אלייה בחולשה ועל התמימות הקטלנית שלה שנהפכה לקדושה בעיניי. והרי מחקר שכזה מצריך אותי כנראה גם לכתוב על מראה החיצוני, לא?
לחקור אודות עורה השזוף והחום, מכף רגל ועד ראש. לבחון לעומק את הקימורים הברורים והחלקים שגורמים לי לרצות לדעת עליהם יותר. לברור את הרגליים היפות והיריכיים העסיסיות שמחוברות לאגן כל כך סקסי ולוהט-- "אף אחד לא לימד אותך לנעול את הדלת?" קולה העוקצני של מיה מהדהד באוזניי וגורם לי לחזור חזרה למציאות הקרירה שבה נטלי לא נעמדה מולי בכל הדרתה, אלא ישבתי לבדי, בבריכה שבביתי וסבלתי מזיקפה נוראית. "לא שמתי לב." מילמלתי בהיסח דעת כשזזתי לכאן ולכאן במקומי, מנסה להסתיר את הבליטה הברורה בג'ינס שלי.
מיה תופסת את מקומה על מיטת שיזוף אחרת מולי, וחיוך מנחם וידוע מופיע על פנייה. אני שולח את זרועותיי סביבה ועוטף אותה בחיבוק, שנינו לא טורחים ממש לקום ממושבינו. ריח של אדמה ואבק עלה ממנה ובכלל לא שמתי לב שהיא לבשה עדיין את אותם בגדים של סדנת הויפאסנה שלה עד שנפרדנו מהחיבוק. "אני מצטער שגררתי אותך לכאן ככה." היא מבטלת את דבריי עם פרצוף לא מודאג והנפת יד חסרת אכפתיות. "באתי לראות מה הקטע. אני חושבת שיש הרבה שפספסתי."
"כן..." אני מהנהן בראשי ומשלב את זרועותיי. עיניי לא זזות מהקרקע המוצקה עד שמיה מתחילה לדבר. "עוד מישהו יודע שחידשת את הקשר עם נטלי?"
"רק את, טום ואחותי. אבל הם מכירים את האמת המלאה. דניאלה חושבת שהיא סתם מטופלת שלי לשעבר וזהו."
"ואיך דניאלה מרגישה לגבייה?" אני מרים את כתפיי בבילבול, אני חושב שארשת פניי הראיתה זאת דיי בבירור. "לא ממש אכפת לה, אני חושב. מה שעובד לטובתי." אני יכול לשמוע את הגיחוך הלא הומוריסטי של מיה שמסובבת את גופה לצד ונשכבת על המיטה הנוחה למדיי, עינייה השחורות עדיין מפוקסות עליי. אלוהים, הרגשתי כל כך לא בנוח לגרור אותה לכאן. "אני חושבת שאני מסוגלת להבין איך אתה מרגיש לנטלי. ואני גם חושבת שאני מבינה מה אתה מרגיש לדניאלה." אני מניד בראשי במיידי. מתוך נקודה שמציקה לי כבר המון זמן, שפחדתי להגיד אותה בקול רם. אבל זו העת, התחבאתי כמו פחדן מאחוריי המילים שלי ומיה לא תוכל לעזור לי אם לא אהיה כנה איתה.
"רק אני יודע מה אני מרגיש לדניאלה. כמובן שזו אהבה. אבל זו אהבה שונה ממה שהייתה לי עם נשים כל חיי. זו אהבה שבאה מתוך ניצול. מתוך אנוכיות ומועקה." אני יכול לראות את גבותייה של מיה מתכווצות בבילבול, ועל כן אני ממשיך בקוצר סבלנות. "הייתי כל כך מדוכא על נטלי, לא חשבתי שאוכל להפסיק לחשוב עלייה. אבל אז כשנתקלתי שוב בדניאלה, והתחלנו לצאת, זה כאילו שהיא השכיחה ממני את כל מה שכואב לי. וחשבתי שהיא מנגנון מצויין כדי לרכז בו את כל העצב והזעם שלי מהריחוק עם נטלי."
"אז אתה בעצם ניצלת את דניאלה?" אני מהנהן בבושה, מנסה להתחמק מהמחשבה שלא מגיעה לי אהבה בחיים האלו כי תמיד אהרוס אותה ואפחית מערכה. אני לא טוב במערכות יחסים, אני לא טוב בליהיות בן זוג, אני לא מעריך את האהבה. אני יודע. אבל אני לא אומר את זה, וזו אשמתו של אף אחד מלבדי. "לקחתי ממנה את כל מה שיכלה לתת לי. חשבתי שזה נפלא שיש לי מקור שישכיח את כל הצרות שלי," אני לוקח נשימה עמוקה ומביט מטה, מרגיש את הברך שלי אצה לקפץ לה. תנועות קצרות ומהירות. מעלה ומטה. "והתאהבתי בה, כי היא נתנה לי את מה שחיפשתי. אני מבין שאני ישן לידה בשלווה. כמו בול עץ."
"דניאל, אף אישה לא רוצה שישנו לידה כמו בול עץ. אישה רוצה ליהיות עם מישהו שמטורף עלייה בדיוק כמו שהיא מטורפת עליו. לא ליהיות ביחד כי יחסי התלות האלו נוחים לנו."
"זה מעבר לתלות עכשיו. אני באמת אוהב את דניאלה. בגלל זה אני לא מבין. קשה לי לעזוב אותה. בגלל זה אני לא יודע מה לעשות." עיסיתי את רכותיי הדואבות בעזרת האצבעות החמות שלי, מנסה במידה מה לשחרר את הכאבים דמויי קשרי חבלים שנכרכו במוחי. נואש להתיר אותם במהרה. "אני אמרתי לך מה אני חושבת שאתה צריך לעשות." היא אומרת בעודה קמה על רגלייה ושמה את התיק שלה בחזרה במקומו על כתפה. יחסית לשבועיים במקום מדברי היא נראית עוד טוב.
"ואמרתי לך שאני לא יכול לעשות את זה." אני נעמד אחרייה ויחדיו אנחנו מתקדמים לדלת הקידמית, אך באיטיות מחושבת.
"דניאל, אתה צריך להבטיח לעצמך רק דבר אחד." היא מתחילה להגיד אך מבטינו לא מצטלבים, שנינו מביטים על הרצפה שמתחתינו בעודנו פוסעים עליה. "מה?"
היא חודלת מלזוז ועינינו הכהות נפגשות, לפתע היא מעלה אצבע מורה חדה אליי ומוודא שתשומת ליבי מופנית אליה במאת האחוזים. מה שלגמריי עבד. "אתה תוכל להמשיך להיפגש עם נטלי, כל עוד בסוף החודש הזה תינשא לדניאלה. אל תתן לרגשות מהעבר להטעות אותך. מה שהיה אז, צריך מאוד להישאר אז. ואני מבינה שדניאלה עשתה עבודה מצויינת עלייך, לכן אני ממליצה לך לא לדפוק אותה. אוקיי?"
האם אני יכול לעשות לעצמי הבטחה שכזו? האם אעמוד בה? מיום ליום שחולף אני שואל את עצמי יותר מדיי שאלות ומטיל יותר מדיי ספקות, שזהו משהו שהייתי רגיל אליו כל חיי, אבל כשזה מדובר באירוסין שלי ובעבר שלי אני קצת פחות בטוח בכל העיניין של ליהיות חשדני ולשאול, זה לא מתאים עכשיו. אז באופן שלא משתמע לשני פנים אני אומר למיה, "בסדר". גם אם בתוכי איפשהו ידעתי שהכל לא בסדר. או בעצם, בדרך לליהיות מאוד לא בסדר.
וחוץ מזה, לא הבטחתי לאלוהים ולא עשיתי שום דיל עם השטן. אין אף אחד שמחזיק במילה שלי חוץ ממיה ויש לי הרגשה, שהיא בדיוק כמוני, לא מחזיקה כל כך הרבה מהערך שלה. לא בגלל המילה שלי כבן אדם, אולי יותר כי דחיית הסיפוקים שלי תמיד הייתה מוטילת בספק, ואת זה כולם תמיד ידעו.
_______
נ.מ נטלי
_______
ידיי מחזיקות בעמוד בחוזקה, אני מרגישה את ליבת הבטן שלי עובדת שעות נוספות וירכיי נמצאות כרגע במקום שהראש שלי אמור ליהיות בו אבל הכל משתלם כשאני שומעת את רחש המילים והתשואות של הגברים המביטים בי וזורקים כסף לכיוון הבמה. "כמה שאתם אוהבים את אטמו שלנו, נכון?" סטרייקר, הדי-ג'יי המקסים שלנו להערב בהחלט אוהב לתת לי מחמאות, מה שלא הפריע לי כלל, זה רק הפך את הלילה שלי מריווחי לריווחי מאוד. אטמו זה מותג, אם כי אתה לא יכול לקנות אותו, אבל הוא כל כך טוב שאתה משלם רק כדי לצפות בו. או שבעצם, זה כן סוג של קנייה, של משהו.
הנחתי את רגליי בחזרה על הבמה, מרגישה את החבטה הרכה של העקבים שלי בשיש השחור של המסלול. החוטיני השחור והחזייה הפיצפונת שענדתי כתכשיטים היו מספיק בכדיי לא להשאיר שום דימיון של אף גבר משתוקק לעוד. איתם זה בסדר, הם לא צריכים לחשוב יותר מדיי. אם הם כאן בשתיים בלילה אני לא חושבת שהם יודעים יותר טוב מזה ממילא.
אני ממשיכה בריקודים אירוטיים הרחק מהעמוד ותוך כדי מדברת עם עשרות הגברים שהצטופפו על יד הבמה במטרה לראות אותי. לצפות בי, לחזות בי ואולי גם...לקוות שהם יחושו אותי. לא היה אחד ולא היו שניים, אולי עשרות יותר, שחשבו שהייתי סתומה מספיק להגיד כן להצעה המגונה שלהם שאגע בהם בתמורה לכסף.
אני רוקדת קודם כל בשבילי. אחר כך, אני רוקדת בשביל כסף. אבל אני לא מוכרת את הגוף שלי לאף אחד, אני פשוט מספקת פנטזיות שישארו בגדר לא ממומשות. וכאן מונח ההבדל.
אני קמה לאחר שהייה ממושכת על ברכיי ונצמדת לעמוד שוב, מטפסת עליו במהרה כמו קופיפה קטנה על עץ בננות. פיסקתי את יריכיי משני צדדי העמוד, די בטוחה שאם אעשה תנועה לא נכונה כל איברי יחשף ולכן אני מעבירה את רגליי באוויר לצד אחד ואז משליכה את גופי במן סלטה לאחור כך שעשיתי משהו שדומה לסיבוב, אלוהים, לא ידעתי כמה קשה זה יהיה לדלקם בראשי את כל התרגילים הללו.
כשאני שומעת את השיר שלי מגיע לסיומו, אני יורדת חזרה מהעמוד, קצת מתנשפת עם שריפה בבטן אבל כשאני רואה את כמויות הכסף שפזורות על הבמה אני מחייכת באושר ויורדת בליווי של סאני. "היית מדהימה, אטמו."
"תודה! אבל חכי לפניי שאת עולה, אני אקרא למישהו לאסוף את הכסף." היא מהנהנת בעוד ששתינו מתקדמות לחדר הבנות, בדרך פוגשות את אחד המאבטחים שהסכים בטוב ליבו לקרוא למישהו שיבוא לקחת את הכסף שלי מהבמה המרכזית. כמובן שהייתי יכולה לעשות זאת בעצמי, אבל זה פשוט כל כך הרבה כסף ואין עליי במקרה כיסים. "אני נראית טוב?" אני מסובבת את גופי לסאני בעודה שואלת אותי זאת, עיניי עוברות עלייה בדקדקנות. היא שמה בגד גוף חשוף יתר על המידה, כך מישהו נורמלי היה מכנה את הבגד הזה, יחד עם נעליי עקב מעוטרות ביהלומים. הקעקועים של בלטו בגאווה וישבנה היה נראה מצויין כאשר שיערה השחור והארוך נגע בשיפול של גבה התחתון. אז..."כן, את נראית מושלם."
אלוהים, אם הייתי אוהבת בנות, אני לא יודעת איך הייתי יכולה להחזיק את עצמי לידה. אני מצחקקת ביני לבין עצמי כשהתקדמנו לבר, שאותו כבר ביקרתי כמה וכמה פעמים הלילה. "שתדעי, אני עדיין לא מצליחה להבין איך וויתרת על ההוא מאתמול." אמרתי לפניי שביקשתי את שוט הטקילה השביעי שלי, סאני נמצאת איפשהו בוויסקי החמישי שלה. "אמרתי לך," היא פולטת בכיווץ עיניים כאוב מצריבת האלכוהול בגרונה. "אני לא צריכה מישהו עכשיו."
"את צריכה לפחות זיון."
"היי היי היי! אני לא אוהב שאטמו הקטנה שלי מנבלת את הפה הקטן שלה ככה." אוי אלוהים...בבקשה לא עכשיו. עמדתי עם גבי אליו ככה שלא יכולתי לראות אותו עדיין אבל בהחלט יכולתי לשים לב לשפת גופה הלא נוחה של סאני. "אני אשאיר אתכם לבד." היא ממלמלת עוד לפניי שהספקתי להסתובב, משאירה אותי איתו לגמריי לבד. שכמובן, זו לא הפעם הראשונה שלה נוטשת אותי איתו. יש לה איזו פנטזיה מוזרה שאני והוא עוד ניהיה ביחד. אבל היא יכולה ליהיות מצידי מאוד לא רגועה אם זה אומר שאני אשמור את המרחק הטוב שלי מאוסבורין. רחוק מהעין, ורחוק מאוד לשמחתי מהלב.
"חשבתי שאמרתי לך לא לבוא הנה." פלטתי כשהסתובבתי על עקביי, והוא כמובן, לוקח את הזמן המתוק שלו לבחון כל פיסת עור חשופה שלי. נמאס לי מזה שהוא מסתכל עליי כאילו הייתי חתיכת בקר משובחת בשוק, כלומר, באופן מטאפורי אולי באמת הייתי אבל פשוט שנאתי שהוא בחן אותי ככה. "אמממ לא..." הוא מעביר יד גברית בשיערו הגולש והחום, השקיות שמתחת לעיניו מדברות בעד עצמן עד כמה הבעלים שלהן עייף. "אם הייתי יודע בטח שלא הייתי בא." חיוך זחוח מתפשט על פניו הנאות, נאות למדיי, ואני כבר שמה לב לשאר הבנות שמתחילות לחוג סביבנו במטרה לקבל הצצה על אוסבורין. שנכון, היה גבר סקסי במלוא הדרו, אבל בהחלט הוא גם גבר שחצן ויהיר שחושב שהכל שייך לו. טעות חמורה שם. "לך, אוסבורין. אין לי כוח אלייך הלילה."
"זה בהחלט לא מה שאמרת בלילה ההוא." אני משפשפת בעדינות את עיניי העייפות, שלצערי מתחילות לצרוב מרוב תשישות שבהחלט לא התנדפה וגם לא תעשה זאת בזמן הקרוב כל עוד הוא כאן. בחיי, זה כאילו שהמוח שלי ואוסי' עושים תחרות אחד נגד השני של מי מצליח להתיש אותי יותר. "אני לא רוצה לדבר על זה. תעזוב את זה פשוט." אני רוטנת אבל מקבלת ממנו מבט מאוד עצבני שגורם לי דווקא לעמוד במקומי. מה הוא חושב שאני? בובת סמרטוטים שתתקפל באיומים שלו?
"אתה התעסקת עם מישהי שחשבת עליה משהו מאוד לא נכון, אוסי'. ואני בהחלט לא מתכוונת לתת לך את מה שזה לא יהיה שאתה רוצה ממני."
"אני רוצה אותך, לעזאזל!"
"אני לא יכולה ליהיות איתך. ואני מצטערת שנתנתי למה שקרה באותו לילה באמת לקרות. זה סתם הביא לך את הרושם הלא נכון."
"לא. אני חושב שאת קיבלת את הרושם הלא נכון," הוא לוקח אליי צעד גדול בפתאומיות ואוחז בידו את לסתי, מכריח אותי להביט בו. "את פשוט לא יודעת שאני הכי טוב בשבילך. אין מישהו אחר." לאור דבריו, נוצר בינינו מעין קרב בהיות מאוד ארוך ואינטסיבי. כאילו כל אחד ניסה לשדר בעיניו את מה שהוא מרגיש, אבל אפילו כך, זה היה שיח חירשים. הוא אומר דבר אחד, אני מסרבת לקבל. אני אומרת דבר אחד, הוא מאמין שזה בדיוק ההפך. אך לבסוף, אני לא שותקת לו. "תעיף את היד שלך ממני עכשיו או שאני--"
"נטלי?"
דניאל?
קפצתי לאחור במיידי בשנייה שיכולתי לראות את ההפתעה הכי גדולה שלי הלילה, מרגישה את שאריות אחיזת ידו החזקה של אוסי' כאילו ועדיין הייתה עליי. התקדמתי לכיוון דניאל וחייכתי אליו בבהירות, סוחבת אותו בין זרועותיי לחיבוק חם ומבולבל. מכיוון שעלו לי מלא שאלות בנוגע לאיך לעזאזל הוא הגיע לכאן.
ניסיתי לשדר כרגע עסקים כרגיל. כי אני לא יודעת בדיוק כמה מהשיחה האלימה שלי ושל אוסבורין הוא ראה ובחיי הדבר האחרון שרציתי עכשיו זה שדניאל ייתערב בבעיות האלו אז ניסיתי לשחק כאילו לא קרה דבר. רק שמחה שהוא כאן, אפילו שאני הייתי שונאת את המחשבה על דניאל במועדון חשפנות. גבר כמותו בגוב אריות שכזה? הוא פשוט מודעה לגניבת זרע מהלכת על שניים.
"אני כל כך שמחה לראות אותך. אבל...איך ידעת שאני עובדת כאן?" הוא מגרד בעורפו ואותו פרצוף מבוייש וקצת נבוך עלה על פניו. אני כל כך אוהבת את ההבעה החמודה הזו שלו. "טום ידע להגיד לי. התכוונתי לשלוח לך הודעה אבל פחדתי שאפריע לך." אז באת למקום העבודה שלי במקום?
קיצוני.
אך אני ממהרת להניד בראשי לשלילה ומעבירה את שיערי לאחור, מונעת ממנו להיכנס לפניי. "אתה אף פעם לא מפריע לי, דניאל. אבל אני חייבת להודות שזה מוזר לראות אותך כאן."
"כן...אני חושב שזה שלך." אפילו לא שמתי לב למה שהוא החזיק בידו עד שהביא את זה למול עיניי, מראה לי משהו שלא ציפיתי לראות בזמן הקרוב. התיק הכחול שלי. פאק. "דניאל," אני אומרת בהשתאות מוחלטת ואוספת את התיק הגדול בין ידיי, מרגישה את ההלם אוחז בי מהבטן, "אני לא מאמינה שמצאת את זה. אולי אפילו עוד יותר לא מאמינה שחשבת על להחזיר לי את זה בשתיים בלילה." מילמלתי לעצמי את החלק האחרון בעדיפות גבוהה שהוא לא יישמע. ואז כשאמרתי זאת בקול רם, חשבתי על משהו שמאוד לא היה נוח לשאול אותו. אבל בעיניו של דניאל, אנחנו רק חברים. וחברים דואגים אחד לשני, נכון?
"הכל בסדר עם דניאלה?" עם כמה ששנאתי לשאול את השאלה הזו, ביותר מסיבה אחת, הרגשתי כאילו משהו היה לא בסדר והחושים הנשיים והרגישים שלי אמרו לי שאולי כדאי לי לשאול. למען האמת, אין לי חושים כאלו, רק רציתי לדעת אם הם רבו ואולי איך זה יבוא לטובתי. אני נאחזת בתיק בשתי ידיי ומיישרת לדניאל מבט ברגע שהוא מתחיל לדבר, רק בכדיי ששנייה אחריי כיחכוך גרון נוראי עצר מבעדו לעשות זאת. "אטמו." אוסי' נדחף לשיחה שלנו ונעמד מאחוריי, הסתובבתי להביט בו, נאלצת להרים את ראשי טיפה מעלה. הבדלי הגבהים בוודאות היו ניתנים לראייה וזה רק גרם לי להרגיש עצבנית עליו אף יותר. שנייה קודם לכן הוא נוגע בי ועכשיו הוא נדחף לשיחה שלי עם דניאל?
אני מסובבת ומקרבת אף יותר את ראשי אליו ולוחשת לו, "לך מפה." הוא מטה את ראשו למטה, לכיוון פניי כך שזה היה נראה כאילו הוא עומד לנשק אותי אם כי המחשבה על זה רק עשתה לי בחילה. "לא תציגי אותי לידיד שלך?"
"אני דניאל. דניאל הולט." אז אולי לא עשינו עבודה טובה מדיי בללחוש. דניאל בתפארתו הנכבדת מושיט את ידו קדימה על מנת שאוסבורין ייקח את הצעתו אבל זכיתי לראות איך הוא מסנן אותה בשיוויון נפש והבעת פניו שמתקשחת באחת. "אני אוסבורין." הוא אומר בקצרה לפניי שהוא מוריד את פיו לאוזני שהייתה צמודה לחזה שלו, "יש לנו עוד הרבה על מה לדבר." לא שנייה לאחר מכן הוא מסב אחורנית על מנת לצאת מהדלת האחורית, כי הוא שנא את המאבטחים בכניסות הראשיות, אבל כל מה שיכולתי לעשות היה פשוט לתפוס את ידו בשנייה שיכולתי ולוודא שלאחר שהסתובב אליי, עיניו היו מפוקסות עליי. אז אני אומרת לו באופן חד משמעי שלא משתמע לשני פנים, "אם תבוא לבית שלי, אני אוודא שיחכו לך שוטרים במדרכה. אז אני מציעה לך אוסי', כי אני עדיין לא ממש רוצה לראות אותך בכלא, שלא תפנה אליי בזמן הקרוב. אני כבר אדבר איתך מתי שאמצא זאת נכון עבורי. יש בינינו הבנה?"
הוא לא הינהן והוא לא אמר דבר, רק סקר אותי שוב מכף רגל ועד ראש לפניי שהוא קימט את קצוות פיו בגועל והשתחרר מאחיזתי. הולך בלי לעשות יותר מדיי מהומה. אני מוצאת את עצמי לרגע עומדת ומחכה, פשוט מחכה לטיפת אוויר. אני מרגישה שאני נשכבת על מיטת מסמרים כשאוסבורין מאיים לקפוץ עליי ולשפד אותי על החודים שלהם. ואני יודעת שאני לא צריכה לתת לו כל כך הרבה הזדמנויות כמו שנתנתי לו עד כה אבל מעכשיו זה ייפסק. אני לא יכולה להרשות לעצמי ליהיות כל כך רכרוכית לידו כשזה מדובר בריחוק. כאילו ולעיתים המרחק שהיה תופס בכל נסיעת עבודה כאב לי, אם כי הכאב דעך עם הזמן, אבל אי אפשר להכחיש שהקרבה שאני מרגישה לאוסי' הולכת ימים אחורה. וזה משהו שאני מוצאת קשה לוותר.
"נטלי? הכל בסדר?" ידו של דניאל נוגעת בעדינות בכתפי, מעירה אותי מטראנס מסיבת הרחמים הקטנה שסיגלתי לעצמי אבל לא רציתי לפתוח את כל הצער הזה בפניו על כן פשוט הדבקתי חיוך ושמתי את הגישה החיובית והנחמדה שלי בחזרה. "כן! שנלך לשתות משהו?" הוא מהנהן ומחווה בזרועו לכיוון הבר, שאפילו שידע איפה היה, הוא עדיין נתן לי את הכבוד המזערי של להוביל את הדרך.
כשהוא הגיע לצידי הרגשתי שזה נכון שוב לשאול אותו, כי רציתי לדעת מה הסיבה האמיתית שבגללה נמצא כאן הלילה ואת התשובה הקודמת אוסבורין הרס לי.
"לגביי השאלה שלי ממקודם, אתה ודניאלה?"
"אה! כן כן," הוא מבטל את חששותי בהנפת יד ולאחר מכן מעביר אותה בשיערו. לסתו המרובעת והחדה מתהדקת ואני יכולה לראות את ענף הלסת התחתונה שלו מתקשחת בעודו מפעיל את שרירי פניו ואני לא יכולה לחשוב על שום גבר בשום מצב ובשום זמן שגרם לי להידלק כל כך רק מלהביט באיך שהלסת שלו זזה. דניאל על כל גורמיו ואבריו פשוט יצירת מופת איטלקית ומצויירת. כאילו מיכאלנג'לו הוא זה שסרטט לאלוהים את דניאל בכדיי שיקים אותו לתחייה. "היא במשמרת לילה ואני סוג של ניהייתי בודד והיה לי את התיק הזה אז חשבתי...למה לא?"
"אז הכל בסדר ביניכם?"
"לא יכל ליהיות טוב יותר." יופי...יופי...
לעזאזל עם זה.
_______
"ואז הוא פשוט בא אליי והתחיל לקלל אותי כי גנבתי לו את המקום חנייה. וזה לא הכל! כשהוא סיים לצעוק עליי ואחריי שהזזתי את הרכב שלי מהמקום לכאורה שלו הוא גם שאל אותי אם הוא יכול לקבל את מספר הטלפון שלי? אתה מאמין לזה?!"
"כן, אני חושב שכן."
"סליחה?"
"נטלי," דניאל ממלמל את שמי בקול הגברי והשיכור שלו, מה שגורם לי לחשוב שמעולם לא ראיתי את דניאל כל כך שיכור אבל לא מיהרתי לפסול את האופציה כשהוא כבר בא חצי מתודלק לכאן. "אם היית נכנסת ברכב שלי מקדימה ומציתה אותו באש, הייתי עדיין סולח לך." אני מכווצת את גבותיי בבילבול ומורידה את שוט הוודקה השביעי שלי בחצי השעה האחרונה שבה אני ודניאל רק ישבנו בבר. דיברנו וצחקנו, משהו שהרגיש כל כך...טבעי. וכל כך נכון. אני מרגישה כל כך חופשייה ונינוחה לידו, אין נושא שלא אעלה בפניו והוא לא יגרום לי להרגיש בנוח איתו. או שלא יהיה לו מה להגיד. זה מרענן לשם שינוי לדבר עם מישהו כל כך חכם.
"אתה סתם אומר את זה כי אתה שיכור." הוא שותה את הוויסקי שלו בלגימות קטנות ומושך בכתפיו, "אולי." אני מהנהנת בחיוך עייף ואצבעותיי משחקות בכוסית האלכוהול הקטנה שלי. "או שאולי לא."
________
נ.מ דניאל
_______
עינייה הירוקות קופצות מדלפק הבר ואל פניי שהביטו בה הערצה מוחלטת. אבל אני לא חושב שההערצה הזו אכן עברה מבעד לשיכרון החושים שלי. שחלק ממנו נגרם בכלל על ידה. היא פשוט כל כך מושלמת שזה גורם לי לחשוב שאני לא חי בכלל, שהיא איזו מלאכית מקסימה שנשלחה מלמעלה במטרה להזיז את הגוף העייף שלי בחיים האלה. "אתה מחמיא לי, דניאל?" אני מגחך למילותייה ומסיים את שארית האלכוהול שבכוס שלי, מיד לאחר מכן מרחיק את הזכוכית הזו במטרה שלא אשתה יותר. אין לי מושג למה, הלילה הגעתי שיכור. "מתי אני לא מחמיא לך?"
"לא יודעת. אתה מפחד להחמיא לי?"
"למה שאפחד לעשות את זה?"
"בגלל הארוסה המקסימה שלך. הרבה נשים לא היו שמחות אם בני הזוג שלהן היו הולכים ומחמיאים לכל אישה."
"אני לא מחמיא לכל אישה. אני מחמיא לך, כי זה מגיע לך."
"הלוואי שהיית מחמיא לי כל הזמן." היא לחשה מתחת לאפה, עינייה לוכדות את שלי במן רגע שלא יכולתי לתאר. המילים שלה, שפת הגוף המוזרה והנינוחה שלה, העיניים הצרות והשפתיים הרטובות...מה גבר צריך לעשות כאן כדי לא לקבל זין קשה?
אם הייתי צריך לנתח כל מילה ואת משמעותה בעיניי כפי שהיא בעיניי נטלי, אני חושב שזה דבר מסוכן מאוד. יכול גם מאוד ליהיות שאני סתם חושב מעצמי מישהו שנטלי באמת תמצא בו עיניין. זה ברור שאורסין הזה או איך שלא קוראים לו מעוניין בה מאוד אבל אני לא ידעתי עד כמה זה ממקומי לשאול את נטלי על מידת ההתעניינות שלה בו לכן זנחתי גם את זה לצד. פשוט לא יכולתי להתעסק בזה עכשיו. הרגשתי מאוד אבוד. אז בסופו של דבר, בחרתי לא להתייחס למשפט האחרון שאמרה בתקווה רבה שאשכח אותו מחר על כן כל מה שיכולתי לעשות היה לכחכח בגרוני ולדפדף את זה כעוד עיניין שאפשר לסתום עליו את הגולל.
"אני אוהבת לראות שחזרת למקורותיך." היא אומרת כבדרך אגב ומעבירה את ידה החמה והמטופחת על שרוול חולצתי, שהייתה בסך הכל חולצת טי שרט לבנה שהצמדתי לה ג'ינס ישן יחד עם זוג סניקרס לבנות. זה מראה מאוד מוכר שהרגשתי איתו מאוד בנוח, הרגשתי שהוא מאוד 'דניאל הישן' ואני חושב שנטלי שמה בכך המון דעת. "אני אוהבת את הלוק הזה יותר מהרישמיות של החליפה. חושף לך את הקעקועים." בתנועות ישרות וקטנות היא מעבירה את אצבעותייה לאט לאט לאורך קווי המתאר של חותמות הדיו שלי, מקפידה עם עינייה להסתכל על כל פרט בהם כאילו ואבחן אותה עליהם.
אני לא יודע איך ולמה, אבל נוצר מצב מוזר מאוד שבו אני ונטלי ישבנו קרובים מאוד. כל כך קרובים שיכולתי להריח את עקבות הבושם היוקרתי שלה ואת הבל פיה המר, הודות לוודקה. הציפורניים המטופחות והיפות שלה מסרטטות קווים בלתי נראים על זרועותיי וידיי היו סוג של פרוסות לעברה, לא בכוונה כלל שהרי הן פשוט נחו שם מלכתחילה. עם זאת לא עשיתי דבר בכדיי לזוז, הבנתי שאני אוהב מאוד את ההרגשה שתשומת הלב המלאה שלה עליי. לא על אף גבר אחר כאן, עליי. כאילו והיא השביעה איזו חרדת החמצה הזויה שהייתה לי כלפייה. שאם אני לא לידה, אני מפספס הרבה. אבל אני פשוט לא מצליח להבין עדיין מה אני מפספס. מה שגורם לי להגיע למסקנה סופית, אני בין כה וכה חייב ליהיות לידה. בין אם הייתי מחמיץ משהו ובין אם לא.
אני חושב ששנינו שיכורים מדיי מכדיי לנוע או מכדיי להבין מה המשמעות של הרגע הזה שאנחנו חולקים. רגע שאנחנו לא אמורים לחוות אותו בכלל, אבל אני לא חושב שהרגשתי משהו כזה לפניי כן. הייתי חייב להישאר שם קצת יותר לצידה, להביט בה מציירת עליי באוויר ולסירוגין באצבעות שלה על גופי. היה בזה משהו מאוד אינטימי, לא טריוויאלי ואם חשבתי שהרגשתי רע רחוק ממנה, אז ליהיות לידה רק ליבה את האש שהרגשתי במרכז ביטני. לא כמו לבה העומדת להתפרץ, יותר כמו להבה ממוקדת וחזקה שקשה מאוד לכבותה. וכשהיא לידי, ונוגעת בי ככה, חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קל. מסתבר שטעיתי.
"יש דברים שאפילו אתה לא יכול להכיר בעצמך, תסמוך עליי." היא אמרה בשקט לפניי שחטפה בעדינות את ידו של דניאל מחיקו ואוי אלוהים!
הגיצים, החיבה, האש של התשוקה! זה היה מדהים מאיך שמגע אחד קטן גרם לכל כך הרבה ניצוצות, כל כך הרבה זרמים שבאופן לא מציאותי לגמריי צלחו להישאר עמוק בפנים עד שזה היה מדכא ליהיות הם. שניהם הרגישו את זה, חזק בקצות האצבעות שלהם וכמו תאומים סיאמים הם שניהם הרגישו לחץ וקושי בנשימה אבל אף אחד לא רצה לזוז. לקטוע את הרגע הקסום הזה.
באופן ביזארי לחלוטין, מצאתי את עצמי חווה פלאשבקים מהעבר. כמו באותו יום שהסתכלתי על הבריכה מה שהזכיר לי את אותו חלום על נטלי ועליי. ועכשיו, נזכרתי בפעם ההיא שהיא קראה לי את כף ידי ואותה תחושה של חוסר איזון מלחיץ עוברת בי עכשיו כמו שהיא עברה בי אז. מעולם לא הרגשתי ככה כשמישהי נוגעת בי, ונטלי בהחלט יודעת מה לעשות לי כשהיא מלטפת אותי בכזו עדינות, אבל יכולתי להגיד שההרגשה אז היא בדיוק אותה הרגשה כמו עכשיו רק שבימים אלו...הכל חוקי. והחוקיות הזו, בעוד שאני בן אדם שיודע את המותרות והאיסורים שלו בחיים, בהחלט מצליחה להגיע למוח שלי ולתעתע בי. יותר אולי מהעובדה שאני מאורס. כאילו וזו כבר לא הצרה הגדולה.
אני יכול להרגיש את ידה של נטלי עוברת מזרועי ואל שקע צאוורי, כאילו והאצבעות שלה עוד רגע מגפפות את העור שלי ועצם המחשבה של כפות ידייה עושות אהבה עם שיכבתי החיצונית בלבד הצליח להחליץ אותי באותה מידה שזה הדליק אותי. אני מביט בה כבר דקות ארוכות, לא מצליח שלא להתפעל מיצירה שלמותית שכמותה, רק תוהה בדיוק מה היה עליי לעשות כדי להכריז עלייה כשלי בימים כתיקונם. ואני לא גבר פרמטיבי, אני לא תובע בעלות, אבל כשמשהו הוא כל כך יקר לי ומלא ערך לא הייתי רוצה שמישהו יבוא ויחשוב שהוא יכול לקחת לי את זה.
אלוהים, אני מאורס , מה אני אומר בכלל?
"מגיע לך הרבה טוב בחיים, דניאל. ואני מקווה מאוד שמחר לא תזכור שאני אומרת לך את זה." הקול שלה לא גבוה מלחישה, והוא הרעיד את האוויר ביציאתו. הרמתי אלייה את עיניי, מביט בריכוז שלה. רציתי להבטיח לה שאני לא אזכור, מה שיכול מאוד לקרות, אבל באותו רגע רק רציתי להקשיב לב. לא להבטיח הבטחות ולדבר, אולי להביט בה בפעם האחרונה בצורה שאני רוצה, במקום מה שמקובל חברתית שבו גבר יביט ככה באישה שנוגעת בגבר ככה. אבל הנחתי שלא להגיד משהו ייפגע ברגשותייה אז פתחתי את פי בכדיי לדבר. "אני חושב שגם לך מגיע הרבה טוב בחיים. ותמיד יהיו אנשים שינסו להגיד לך שזה לא נכון אבל אסור לך להקשיב להם. מגיע לך הרבה דברים טובים, נטלי. אני מקווה שאת יודעת את זה."
היא מהנהנת לעברי בחיוך שהיה נראה לי די מאולץ אבל כל מה שעשתה היה רק להיאנח בשמחה מזוייפת, "אני יודעת. אני גם יודעת שכל הדברים הטובים בחיים לפעמים הם בלתי ניתנים להשגה. לא משנה מה אני אעשה."
"היי, זה לא נכון. אני בטוח שלא משנה מה זה יהיה, את תשיגי את זה. אני יודע שאת תלחמי על זה, אם זה מה שבאמת יגרום לך לאושר." היא מסתכלת עליי לדקה ארוכה מאוד וממקדת את האישונים המורחבים שלה עליי, נראית כמו לביאה פראית בשעות הלילה. "אתה לא תוכל להאמין אפילו כמה הדבר הזה שאני רוצה עושה לי אושר. כל כך הרבה אושר." אלוהים יודע שאין דבר אחד רע שאני מאחל לנטלי, ואם מה שזה לא יהיה שגורם לה לשמחה אותו היא רוצה, אז אני מאחל לה שהיא תשיג אותו.
______
יצאתי למגרש החנייה וידיי בתוך כיסיי מכנסיי, מונעות ממנו לראות את השעה בטלפון שלי אפילו שידעתי שזה כבר כמעט שלוש בבוקר אם לא בכלל. בדרכו לאוטו אני שומע רחש של רגליים מאחוריי אבל אני לא ממש מתייחס לזה, יש הרבה אנשים כאן אז אני אתחיל לדאוג מכל אחד שכביכול עוקב אחריי?
אני שולף את מפתחות הרכב מהכיס ובלחיצת כפתור שומע את האזעקה הצווחנית של הג'יפ המצוחצח והיפה שלי. בדיוק כשהנחתי את ידי על ידית הדלת והתחלתי לפתוח אותה, אני מרגיש אותה נטרקת בחוזקה, ולא כי אני סגרתי אותה כך. בהבנה מהירה, אני קולט שיש גבר מאחוריי שמונע ממני להיכנס לרכב שלי עכשיו השאלה היא, כמה זמן ייקח לי לפניי שאני אתחיל לאבד את המזג הרגוע שלי ואצעק עליו לעזאזל. שכן לא פעם הייתי מאיים על אנשים רק בלהרים את הקול שלי. לא הייתי טיפוס שמכה אבל אם צריך לשפץ למישהו את הפנים או לארגן מחדש את אבריי הבטן, אני מוכן לעשות זאת בחפץ לב.
"אני יכול לעזור לך?" אני אומר באיטיות כשאני מסתובב אחורנית, הגבר ההוא כבר התרחק ממני וכאשר אני פוגש בפניו אני שם לב שזה הידיד של נטלי. שנאתי את העובדה שהוא ידיד שלה. לא הרגשתי מאויים ממנו באיזושהי צורה אבל בהחלט עיצבנה אותי הנחישות שלו לבוא עד אליי כדי לדבר איתי על נושא שאולי אני יודע כבר מבעוד מועד. הגבהים שלנו הסתנכרנו ושמחתי להגיד שאולי נראיתי יותר טוב מהביריון בין ה20 הזה. אני כבר לא מתרגש מילדים צעירים. איזו אישה היום לא מעדיפה גברים עם חוכמת חיים? הוא ילד קטן, זה מה שהוא.
"תראה, אובורין או איך שלא קוראים לך, אני לא מתכוון לריב איתך בשלוש לפנות בוקר אז אם תוכל לעשות לי טובה ולהגיד את זה מהר וקצר אני אשמח."
"אני רוצה שתתרחק מנטלי." הוא אומר במן טון נמוך שהיה מרטיט כל מוג לב בשנייה. אני מבין למה הוא הרגיש את הצורך לבוא עד אליי ולהגיד לי את זה אבל אם נטלי הייתה רוצה אותו, הוא לא היה כאן אומר לי את זה. במערכות יחסים אין לי זמן לדאוג לאיומים של אחרים הקשורים לבת הזוג שלי, אני יודע שהיא תיהיה נאמנה לי בדיוק כפי שאני נאמן לה על כן שכל הסיבובים האלה מיותרים. "נטלי שלי ועבדתי על זה יותר מדיי זמן לא בכדיי שאתה תבוא ותיקח אותה ממני."
"אני לא מתכוון לקחת אותה ממך אבל אני בהחלט מציע לך לשנות גישה בנוגע לזה. כי אני לא חושב שהיא הייתה מעריכה את העובדה שעשית כל כך הרבה מאמצים כדי לאיים עליי הרחק ממנה."
"תקשיב לי טוב טוב אז אני ממליץ לך לכוון את מכשיר השמיעה לגבוה מאוד," הוא לוקח צעדים מהירים וגדולים אליי, אך לא נרתעתי כלל. אם הוא רוצה לאיים עליי, שיעשה זאת, אני דיי בטוח שההתרעות שלו לא שוות לאימה שבאגודל שלי לצורך העיניין. וההערה על המכשיר שמיעה? יכולתי לחשוב על עשרות הערות פוגעניות להחזיר לו אבל דיי הבנתי שזה משהו שמתאים לילדים בכיתה א. "נטלי לא צריכה מישהו עם רגל אחת בקבר ואני די בטוח שאתה איזה מבוגר מטריד שמשתמש במניפולציות על המוח שלה. אז בשביל טובתה, וטובתך, תתרחק ממנה ככל האפשר."
אני מהנהן בראשי, יותר בסרקסטיות מאשר הבנה אמיתית וחיוך קטן וצדדי נפרש על פניי לפניי שלקחתי צעד קדימה, אוכל את המרחק ביני לבינו כי אלוהים יודע שמעולם לא ברחתי מלתת דיסיפלינה טובה. "תן לי להבטיח לך," אני מתחיל ומחפש לראות בעיניו את הכעס, את השור שרוצה להתנגח בי, ״שאם הייתי רוצה את נטלי, כנראה לא הייתי מנהל את השיחה הזו איתך עכשיו. ויותר מזה,״ חיוך צדדי עלה על פניי וכמעט שאיימתי על עצמי לגחך לגמריי. ״אני בטוח שהיא הייתה מעדיפה זין זקן וגדול שיידע לזיין אותה במיטה שלו כמו שצריך עד שהיא לא תוכל לזוז, ולא זין דק של ילד חסר ביטחון שחושב שיכול להשפריץ יותר משתי טיפות של זרע כדי למלא אישה.
ואל תשכח את זה אובורין, לקח לחיים מאחד זקן, נשים אוהבות גברים שבטוחים בעצמם. ולי יש ביטחון עצמי בשפע.״ הגוף שלו רתח והעור הלבן שלו נהפך לאדום ומבעבע. הכתפיים עלו וירדו במהירות, מוסיפות לנפח שלו. ואם הראייה שלי הייתה יותר גרועה הייתי חושב שהנה, הנה השור.
״אתה סוטה מין אתה יודע את זה? אני אשבור לך את הצוואר לשניים אם זה מה שירחיק אותך ממנה או יימנע ממך לאונן עלייה. ואתה צריך להתפלל שהזין שלי קטן.״ הרגשתי שדיי מאסתי בשיחה הזו אז גילגלתי את עיניי וסיכמתי בקצרה. ״אני לא צריך לאונן על נטלי. יש לי ארוסה שעושה לי את העבודה הזו כמו שצריך. ולי אין שום אינטרס לקחת אותה ממך. אז אם היא רוצה אותך, אני לא חלק מהמשוואה.״ הסתובבתי על רגליי ופתחתי את דלת הרכב, דוחף את הגבר העצבני אחורה עם אגרוף לכתף כדי שיזוז ונותן לו מבט אחרון ורציף לפניי שאני נכנס פנימה, מתניע ועף לעזאזל הביתה.