תחת מנעול ומפתח

יום לימודים

למחרת בבוקר היה הרבה יותר נעים לשניהם והרבה פחות דרמטי מיום קודם. אדריאן נשלף מחלומותיו על ידי נגיעת גופה החם בזרועותיו, כשכובד ראשה לחוץ מעל צווארו. הוא פקח את אחת מעיניו והעיף מבט אל הדמות שישנה לצידו. מרינט שכבה עם פלג גופה מוטה הצידה מעל חזהו, בעוד ידה החופשית נשפכה בעדינות על כתפו. נשימתה דגדגה אותו בצד צווארו והוא התאפק לא לצחוק, דחף אותה ברכות בכדי להעיר אותה, "קומי, קומי, יפיפייה נרדמת! יש לנו בית-ספר היום!"

"תן לי עוד עשר דקות, חתלתול, בבקשה,"

כף ידו של אדריאן קפאה על כתפה, ונראה היה כי רק חוסר התנועה הפתאומי הספיק בכדי להעיר אותה. היא טלטלה את ראשה לאחור, כמעט ונפלה מהמיטה באותו הזמן ובהתה בו בעיניים פקוחות לרווחה.

גרונה הפך יבש, אדריאן בהה בה לכמה שניות, מגמגם בלחש, "ק-קראת לי הרגע חתלתול?"

היא פלטה אנחה רועשת, מסתירה את פניה בכרית. "אני כל כך מצטערת... אתה לא יכול לספר לאף אחד, בסדר?"

כשאדריאן הנהן, מודע היטב לסוד שחברתו עומדת לסמוך עליו איתו, אבל סקרן מהדרך בה היא הולכת לספר לו, מרינט נאנחה ברכות, "מדי פעם החתול השחור מבקר ליד הבית שלי. הוא ביקר כמה פעמים בזמן שנרדמתי בכיסא שלי, בטח התבלבלתי מהמקרים האלה, אני ממש מצטערת."

"אתם קרובים?" הוא שאל כשהבין ששאל על משהו קצת אישי באותו הרגע. למה דעתה עליו בתור גיבור-על חשובה לו כל כך? הוא לא יכול היה להצביע במדויק על הסיבה, אבל הוא לא יכול היה לעמוד בפני המחשבה שהיא לא מחבבת את החתול השחור.

למזלו, היא ענתה לו  כמה שניות לאחר מכן בחיוך, "אני מניחה שאפשר לקרוא לזה ככה. הוא סוג של כדור-אהבה לפעמים, אבל הוא האדם הכי אמיץ והכי טוב שפגשתי בחיי. אל תגיד לו אף פעם שאמרתי את זה, אבל הוא פשוט מדהים."

אדריאן לא יכול היה להשאיר את החיוך הדבילי מעל פניו אפילו אם בכלל היה מנסה. במקום זאת הוא ניסה להפוך את החיוך למתגרה, ועיניו נצצו בשובבות. "נראה שמישהי מחבבת חתול מסוים."

היא הסמיקה בגוון אדום יפהפה שגרם לליבו לפעום מהר יותר בחזהו. "מי לא? זאת אומרת, בטח, הוא לא יכול ללכוד את האקומה לבדו, אבל כל מי שיש לו מוח יודע איזה צוות נהדר הוא והחיפושית ביחד, ואיזה מזל שיש לנו צמד שיגנו עלינו. לא יהיה לה סיכוי בלעדיו."

אדריאן היה בטוח שפניו היו באותו גוון האדום של התלבושת של שותפתו בדיוק באותה השנייה. חמימות נעימה התפשטה בגופו והוא עשה את הדבר היחיד שיכול היה לחשוב עליו בכדי להיפטר ממחשבותיו המסוכנות: הוא התקדם אל עבר אחת הפינות במיטתו, גרר אחריו את מרינט המסכנה בתזוזתו, ומלמל, "טוב, כדאי שנקום עכשיו אם אנחנו רוצים לאכול משהו לפני תחילת הלימודים."

כמה רגעים לאחר מכן, הצליחו למשוך את עצמם מהמיטה ולעמוד, לא בלי מאבק מצידה של מרינט.

מרינט זרקה על עצמה זוג מכנסי ג'ינס דקים ובהירים, וחולצת צווארון-קולר לפני שמסרה לאדריאן את האור הירוק בכדי להסיר את הצעיף מעל עיניו. כשעשה זאת, אצבעותיו עברו בעדינות אל התפרים המוכרים באחד הקצוות שלו, בפעם הראשונה כשממש שם לב לחוטים הרקומים בו. תגובתה המוזרה של מרינט יום לפני כשהבינה שעדיין שמר את הצעיף עדיין הייתה במוחו, והוא החליק ברכות את כרית אגודלו על החוט הכחול.

איך מעולם לא הבחין בזה קודם? הוא לא יכול היה לומר במדויק מה, אבל היה משהו רקום באחד מקצוות הצעיף. נשימתו נעתקה, בעוד אגודלו עובר בעדינות אחר האותיות התפורות על הבד.

"טוב, אתה יכול להתלבש, אדריאן. אתה יכול להביא לי את הצעיף?" קולה החביב של מרינט החזיר אותו למציאות.

הוא הסיר את הקשר, אך במקום למסור לה את הצעיף, אצבעותיו התעכבו עליו ועיניו בחנו את הבד מקרוב. באותו הרגע לא היה שום ספק ולא היה אפשר לטעות במילה שעליה חשב כשהרגיש את הרקמה מתחת לאצבעותיו שניות ספורות לפני כן.

מרינט.

"מ... מרינט..." אדריאן נאנח ברכות, בלי יכולת להסיר את מבטו ממתנת יום ההולדת שהייתה כל כך חשובה עבורו, מהמילה היחידה שהצליח לומר בזה הרגע, זו שטלטלה אותו ברכבת הרים פרועה.

"כן?" היא שאלה, כשידה נגררת אחר ידו האזוקה, מבלי שידעה מה עבר במוחו באותן השניות.

הוא הרים את עיניו הזהירות לעברה, וידע כי תשובתה לשאלה הבאה שישאל אותה יכולה לשנות לגמרי את מערכת היחסים ביניהם אל חברות עמוקה עוד יותר. "מרינט, למה השם שלך רקום בצעיף האהוב עליי?"

עיניהם נפגשו, ומרינט נעה באי נוחות מולו. "אני- אה... אממ..." עיניה נפקחו לרווחה והיא הייתה יכולה לחוש בכך שמוחה התפרק מחיפושים נואשים אחר תירוץ הגיוני שתוכל לספק לו. כשלא מצאה כלום, היא נאנחה והודתה, "כ-כי הכנתי אותו?"

"את... הכנת? אבל... איך? אבא שלי קנה אותו ממך?"

מרינט הסמיקה בגוון אדום בוהק, נושכת את שפתה התחתונה ברכות ונמנעה ממבטו. כל שפת גופה צעקה עד כמה היא לא נוחה לגבי נושא השיחה, ובמשך שבריר שנייה שקל אדריאן לחזור בו משאלתו. לפני שהספיק, היא לחשה, "לא. לא, הוא לא. אני מצטערת, אדריאן." היא גמעה בקול , עדיין מסיטה את עיניה ממנו. "אני... אין לי מושג איך זה קרה, אבל היה איזה סוג של ערבוב באותו היום, ובסופו של דבר חשבת שהמתנה הייתה מאבא שלך. אני... היית כל כך שמח מזה, ואני..."

"למה לא אמרת שום דבר לגבי זה, מרינט? אני לא מבין," הוא שאל בלי יכולת להסיר את מבטו מהסומק שהתפשט על לחייה.

היא חייכה חיוך רק ועדין שגרם לליבו של אדריאן להידבק לחזהו, כשלבסוף הרימה אליו את עיניה. "הכנתי את הצעיף הזה בכדי לשמח אותך. והוא שימח אותך. כל השאר לא חשוב."

זה היה הרבה יותר ממה שאדריאן יכול היה לספוג במבטו אל עיניה. הוא היה רגיל שאנשים יצאו מגדרם בכדי לשמח אותו, אבל תמיד היה להם משהו אחר בראש. הם חיפשו כסף, רבע שעה של תהילה, או טובות כלשהן מאבא שלו.

אבל מרינט לא רצתה שום דבר מזה. היא הכינה בשבילו דבר נפלא ליום ההולדת שלו.

כי היא דאגה לו, ורצתה שיהיה מאושר.

הוא הרגיש שדמעות מופיעות בעיניו, וטלטול של פחד פתאומי מהמחשבה שמרינט עומדת לראות אותו בוכה. למרות זאת, ליבו התנפח בנעימות, בידיעה שמה שהבחורה המדהימה שעומדת לפניו עשתה, היה מתוך טוב לב טהור.

מבלי לחשוב, הוא הושיט את ידו והצמיד את שפתו אל עורה הבהיר של מצחה, עוטף אותה בזרועותיו, בתקווה שלא הספיקה להבחין בדמעות שהחלו לנזול מעיניו. בחלק קטן ממוחו, תהה אדריאן אם היה צריך להיות מופתע מהתזוזה הטבעית הזאת, מהדרך בה רגיל היה לגעת בה ככה בכל פעם שרק רצה, כמה נוח הוא הרגיש בסביבתה.

עורה תחת שפתיו, כמה טוב היא הרגישה בחיבוק, אולי היה צריך לחשוב שזה מוזר, אבל זה פשוט הרגיש לו נכון. הוא חייך אל מצחה, דחק את הדאגות הפולשניות האלה ולחש, "אני לא יכול להודות לך מספיק, מרינט. את מדהימה."

היא הסמיקה, מנסה לשמור על ליבה במקומו. איזו הרגשה זו יכולה להיות שיש לו השפעה כזאת עליה?

לבסוף, היא כרכה את זרועה החופשית סביב מתניו בכדי לחבק אותו בחזרה. "בבקשה, אדריאן."

אף אחד מהם לא הצליח להגיד שום דבר רציני לאחר מכן, במקום זה הם התמקדו בלגרום לאדריאן להתלבש ובלאכול את ארוחת הבוקר שלהם בפטפוט נוח. זמן קצר לאחר מכן, הם אספו את החפצים שלהם לבית הספר והתכוננו לעזוב. בחיוך, החליקה מרינט את זרועה החופשית לרצועת ילקוטה.

פניה המחייכות התמלאו באימה בשבריר שנייה כאשר צליל בד נקרע נשמע לפתע. היא קפאה במקומה, בהלה מילאה את עיניה כשהיא אוחזת את חולצתה בידה החופשית, חוששת מההשלכות של מה שקרה לפני רגע.

"את בסדר, מרי?" אדריאן שאל ברכות.

"אני... אני חושבת שקרעתי את החולצה שלי."

הטון שלה היה לחוץ, כמעט נואש, ואחרי שהיה הרבה זמן בקרבת צעירים בתחום האופנה, במזל אדריאן ידע בדיוק מה לעשות במצב כזה. "תסתובבי, תני לי לראות."

לרוע המזל, שאיפת האוויר המהירה שנשמעה מפיו לאחר שצפה בנזק, ככל הנראה לא הייתה הדרך הטובה ביותר להרגיע את חברתו לגבי מצב הלבוש שלה.

"זה כל כך רע?"

אדריאן בלע את רוקו והביט בבגד הקרוע. "התפרים נפרמו, תצטרכי להחליף חולצה."

"אבל אין לי עוד חולצה נוספת איתי! אוכל פשוט לקשור אותה או משהו?"

"אני חושש שלא. החולצה נקרעה כל הדרך למטה, היא לא תישאר עלייך אם תעזבי אותה ככה."

מרינט פלטה אנחה מעוררת רחמים, אך לפני שאדריאן הספיק להגיב, היא הרימה את ראשה. "בסדר. אני יכולה להסתדר עם זה. יש לך חולצה ארוכה שאוכל להשאיל? עם שרוולים ארוכים?"

מבולבל, הוביל אותה אדריאן לארון שלו, שם בחרה חולצת כותנה בגוון שחור שהייתה יכולה לשרת אותה.

הוא התבונן בה חסר מילים בזמן שהתחילה בעבודתה, גבותיה קפוצות כשהיא מתמקדת במשימה העומדת לפניה. מרינט פרמה כמה כפתורים ואז הצליחה ללבוש את החולצה כמו שמלה. כשהיא מתפתלת בתוך הבגד עד שהגיעה לחזה שלה, כך שהכפתור שימש כקצה לחולצתה המאולתרת, את השרוולים, כרכה וקשרה סביב מתניה. מה שקרה לאחר מכן, היה קסם טהור בעיניו של אדריאן.

כשסיימה, אדריאן בלע את קורו בכוח, והביט בדרך בה בד חולצתו חיבק את קימורי גופה היפים. צווארון החולצה הדגיש את עצם הבריח שלה באופן מפתה, וקשירת השרוולים גרמה למתניה לקפוץ.

אדריאן בלע את רוקו, נאנח והתעלם מהדרך בה האופן בו הייתה לבושה כרגע גרם לו להרגיש. "זה מדהים... איך בכלל חשבת על זה?"

בקריצה חצופה, מרינט צחקקה, צליל שמצא חן בעיני אדריאן. "בחורה כמוני בעצם חיה בPinterest, אדריאן. יש לי טריקים בשרוול כדי לעשות דברים שאתה רק יכול לחלום עליהם."

הם צחקו והתבדחו זה עם זה כשאספו את חפציהם בחזרה לתיקים. בזמן שליבה דפק בחוזקה, מרינט הלכה בעקבות אדריאן דרך האחוזה הענקית ונתנה לו לשאת את התיק שלה בגלל התלבושת המאולתרת.

אך לפני שהם הצליחו לצאת מהבית בכדי לחכות למכונית, מישהו כחכך בגרונו מאחוריהם, גרם לשניהם לקפוץ מפחד.

"זו לא אחת החולצות שלי?" חקר קולו של גבריאל אגרסט, מבהיל את שני הנערים מתוך צחוקם.

אדריאן היה הראשון שחזר לעצמו, הסמיק מעט וגמגם בשקט, "זו כן. למרינט הייתה בעיה קטנה עם החולצה שלה, אז השאלתי לה את אחת החולצות שלי."

שני הנערים חיכו שהסערה תחלוף, כתפיהם היו מתוחות וראשיהם היו זקופים. אולם למה שאף אחד מהם לא היה מוכן היה שגבריאל עמד בהערכה מול הצמד, תוך שהוא מסתכל בהערצה על עבודתה של מרינט. "רעיון מדהים, העלמה דופן-צ'אנג. כל הכבוד."

בפרק הזמן שלקח למרינט לשנות את הבעתה ההמומה מפניה, גבריאל אגרסט השאיר אותם המומים ונפרד מהם, לאחר מכן הם הגיעו לבית הספר. שומר הראש של אדריאן זירז אותם לצאת מהרכב, והם בקושי הספיקו לומר שלום לחבריהם שחיכו להם במדרגות לפני שנינו קפץ על אדריאן, "אחי!" אמר בקול שמחה שהדהד על המדרכה.

אולם הדי-ג'יי הצעיר לא ידע שתנועתו של אדריאן תמשוך אחריו גם את מרינט, והשלישייה התגלגלה ונפלה על המדרכה. בבהלה, אליה הצליחה רק להביט בהם, מנסה (ללא הצלחה) להבין מה בדיוק קרה.

"אה... מרינט? יצאת עכשיו מהמכונית של אדריאן?" היא שאלה בספק.

חברתה הטובה נאנקה בכאב, לקחה את ידו של אדריאן שהציע לעזור לה לקום. "הייתה... הייתה איזושהי סיטואציה במוזיאון ביום שבת. אדריאן ואני פחות או יותר..."

קולה נשבר, לא ברור אם זו הייתה הדרך הכי טובה להסביר את הבעיה שלהם. אדריאן חייך והרים את ידיהם הכבולות גבוה בכדי שחבריהם יוכלו לראות בעצמם, "בואו רק נגיד שמנון הקטנה והחמודה עשתה לנו טריק קטן."

לפני שנינו או אליה היו יכולים להשיב, צמרמורת הדהדה בכל חצר בית הספר והפחידה אחד או שניים מהחבורה.

"מרינט דופן-צ'אנג! מה עשית לאדריאנוש שלי?"

כמובן שכשקלואי בורז'וואה צעדה לעברם, כולם נעצו בה את עיניהם, כשסברינה נגררת מאחוריה במבט לחוץ. מרינט הכינה את עצמה לקראת העימות, השנאה הטהורה שנשטפה מבתו של ראש העיר לא הייתה סימן כזה טוב למה שהולך לקרות בעוד כמה שניות.

הנערים המעטים שכבר לא בהו בהם מעבר לחצר, פנו לעבר המהומה כששמעו את צעקתה הזועמת שהשמיעה קלואי באותו הרגע.

"מה זה, מרינט? לאיזה בלגן נוראי הכנסת את אדריאן המסכנון שלי? תשחררי אותו מהדברים האלה ברגע זה!"

באנחה מיואשת, הרימה מרינט את ידיהם הכבולות, האזיקים נצצו כמעט בכוונה באור השמש. "לא יכולתי גם אם הייתי רוצה, קלואי. אין מפתח."

קלואי נאנחה בקול. "זה איזשהו תכסיס?" היא נבחה, זלזול וכעס חלחלו בכל מילה שהוציאה. "אזקת את עצמך אליו בגלל שלא הצלחת להבין בעצמך איך לגרום לו לבלות איתך?"

מרינט הרגישה את אדריאן מתקשח לצידה.

"קלואי, אאוץ'," התערב נינו. "זה ממש לא לעניין."

אליה נהפכה אדומה מכעס וצווחה, "תחזרי בך עכשיו על מה שאמרת!"

קלואי המשיכה בדבריה כאילו לא שמעה אף אחד מהם וחיטטה בתיק הצד שלה בשביל להוציא את הטלפון שלה, "זה מגוחך! פשוט מגוחך! חכה כאן, אדריאן, אתקשר לאבוש והוא כבר יביא מישהו שישחרר אותך מהאזיקים המטופשים האלה."

מרינט לקחה נשימה עמוקה, ניסתה להרגיע את עצביה כשהגיעו בתגובה לבריונות של קלואי. היא לא רצתה להפוך את המצב לתחרות צרחות, והיא ידעה שמה שיוצא מהפה שלה בסך הכל היו מילים.

לפני שהספיקה להגיב, אדריאן התקרב אליה יותר ככה שהיו כתף אל כתף, אחז בידה הימנית, שילב את אצבעותיו בשלה בלי שום היסוס (וזה גרם ליותר חוסר אמון ובלבול מצדה של קלואי) ופנה אל חברת ילדותו עם ניצוץ שובב בעיניו. "לא היית יכולה לטעות יותר, קלואי. רציתי לדעת איך ההרגשה כשיש לך בת זוג למשך כמה ימים, אז אזקתי את עצמי למרינט. בגלל שחונכתי בחינוך ביתי, לא ידעתי שזה לא מקובל חברתית! אבל מהצד החיובי, נהניתי מכל רגע!"

קלואי גמגמה כמה מילים לא מובנות תוך כדי שהיא מביטה באדריאן ובידיהם הכבולות שוב ושוב במשך דקה ארוכה ומייסרת, לפני שהסתובבה ונעלמה בחזרה לבית הספר, עם מבט לא מרוצה על פניה, ממלמלת לעצמה כשצעדה הרחק מהם.

מרינט פלטה נשימה שלא קלטה שהחזיקה עד עכשיו, והביטה באדריאן בחיוך אסיר תודה.

"תודה ענקית על שהצלת אותי מעימות מכאיב מאוד."

בלהט הרגע, היא נעמדה על קצות אצבעותיה והניחה נשיקה רכה על לחיו. אדריאן קפא ופלט את מה שקיווה להוציא מפיו, שנשמע משהו כמו "על לא דבר". למה מרינט נגעה בראשו בכזאת חיבה? הוא לא היה צריך להתפוצץ מנשיקה פשוטה על הלחי, הוא היה צרפתי, למען השם! חוץ מזה, הוא כבר היה מאוהב בחיפושית! אתה לא יכול להיות מאוהב בשתי בחורות בו זמנית, נכון?

...נכון?

הם חזרו למציאות בה נינו דחף את אדריאן בשובבות, כשניצוץ שובב ניכר בעיניו. "בסדר, אחי, תגיד את האמת, מה הסיבה האמיתית ששניכם עדיין כבולים באזיקים? אני יודע שמרינט היא בחורה מדהימה והכל..." הוא גיחך, ואדריאן כמעט לא זז בפחד של מה שעובר בראשו של חברו. "זה הכל בשביל שתוכל לקבל הצצה בלעדית אל גופה הערום של מרינט, נכון?"

"נינו!!" אדריאן גער בו, רק בכדי לתקוע את עצמו במקום את מרינט בעקבות המסע המבהיל שאותו עברה. הוא התרחק ממנה, ונמנע בקושי מנפילה חוזרת על הרצפה.

אליה גיחכה, אוחזת בפניהם את דלת הרכב, "הוא דיי צודק, איך אתם מחליפים בגדים?"

במבט לא מעורער, מרינט פלטה, "בעיניים מכוסות. ואת כל כך מתה." אליה רק התבוננה בה והפילה את עיניה על ידיהם שעדיין היו כבולות.

"אה, אני מבינה! אז אתה פשוט זורם איתה ומקווה שכיסוי העיניים יחליק וייפול?" היא הוסיפה, וכרכה את זרועה סביב כתפיה של חברתה הטובה.

מרינט פלטה קול חנק בזמן שאדריאן רק נאנק בתבוסה, איכשהו המצב הזה היה רק קצה הקרחון בשבילם.

איך הם ישרדו את היום הזה?

---------------------------

שנים של לימוד כיתה שהייתה הקורבן המרכזי להתקפות אקומה על בסיס קבוע של פעם או פעמיים בשבוע, לימדו משהו את גברת בוסטייר, וכך היא ציפתה לבלתי צפוי. אז כשמרינט דופן-צ'אנג ואדריאן אגרסט נכנסו אזוקים זה לזו באותו הבוקר, פניהם באותו גוון אדום, היא ידעה מה לעשות, בלי לחשוב פעמיים. אחרי הכל, זה לא היה הדבר הכי מוזר שקרה לתלמידים שלה, ללא ספק. "אדון להיף, אתה מוזמן להחליף מקומות עם העלמה דופן- צ'אנג עד לרגע שהמצב הזה ייפתר. זה לא אומר שיש לך אישור 'לפטפט' עם העלמה סיזאר, אז שום ציוץ או שתשב ליד השולחן שלי למשך כל היום, הבנת?"

מרינט ואדריאן החליקו את עצמם אל שולחנה של מרינט, מנסים במבוכה לדוג את חפציהם מהתיקים שלהם. בזמן לחייהם לא היו אדומות מספיק מלהרגיש את המבטים של כל חברי כיתתם הנעוצים בהם בשאלה, קולו העוצמתי של קים הדהד כל הדרך אל אוזניהם, "אז איך אתם בדיוק הולכים לשירותים?"

אם אדריאן חשב שהוא הסמיק עוד קודם, זה היה שום דבר לעומת הגוון האדום שהתפשט על פניו באותו הרגע. מרינט, לעומתו, הייתה רגילה לאמירות חסרות הטקט של קים, וסובבה אליו את מבטה. "יש דברים שעדיף שיישמרו כתעלומה, קים," אמרה בגב זקוף, סותמת את פיו של הספורטאי.

היו עוד כמה שאלות, במיוחד לגבי איפה ישנו ואיך יצליחו להשתחרר מהאזיקים, אבל הם שוחררו למרבה המזל מסקרנותם של חברי הכיתה על ידי גברת בוסטייר שהתחילה את השיעור.

מה שגרם להם להבין שיש להם עוד בעיה לפתור.

למרות האופן שבו אדריאן רצה לנסות להחזיק את ידו השמלית במקומה, היא המשיכה להיגרר בצורה מוזרה אחרי ידה הימנית של מרינט, מה שגרם לה לא להצליח לכתוב כל כך. לאחר כחצי שעה, כששמע את נהמת תסכולה וקלט את מבטיה הרצחניים באזיקים, אדריאן לא הצליח להתאפק מלצחוק. הוא תפס את הטאבלט שלו, והראה לה את הפתקים המסומנים אצלו, וכתב במהירות בשוליים, "אל תדאגי, אשלח לך את שלי."

אדריאן צחקק שוב, שלף את העט שלו וכתב לה, "איזה שרבוט יפה."

היא התכוונה לענות כשצליל ששניהם הכירו טוב מדי שבר את שתיקת הכיתה. התרסקות אדירה, ואחריה קול רועם שגרם לחלונות בית הספר לרטוט, "אני היא נוסטלג'יאק! תפחדו מגדולתו של יום הדין ותגידו ביי-ביי לטכנולוגיה היקרה שלכם!"

שנים בהן הוטרדו שוב ושוב על ידי נבלים שונים, מה שאומר שהכיתה שלהם הייתה יותר מאומנת מכל כיתה בבית הספר כשהיה מדובר בבטיחות מפני התקפות אקומה. כל תלמידי הכיתה קמו ויצאו מהכיתה, וכולם רצו לעבר מקומות המחבוא שלהם.

מבלי להשמיע מילה אחד לשני, שניהם ברחו מהבניין כאילו בראשם הייתה מחשבה אחת, הוא אחז בידה הקטנה בחוזקה, כשליבם פעמו בטירוף.

זה היה רע.

זה היה ממש רע.