~מדוקס~
ישנם רגעים, שבהם אתה לא ממש בטוח במה שאתה עושה. רגעים שבהם אתה פשוט פועל. בלי לחשוב על ההשלכות. בלי לחשוב על העתיד, או אפילו על ההווה. בעצם, אתה פועל בלי לחשוב בכלל. והרגע הזה, הוא כזה בדיוק.
״מגנוס,״ היליה לוחש לעברי, לחישתו חרישית. אני פונה להביט בו, אנחת יאוש נפלטת מפי, ״מה, היליה?״
״מה לכל הרוחות אתה עושה?״ הוא מחווה בראשו לעבר היציאה, ״אנחנו צריכים ללכת. תפסיק לעמוד סתם כך.״
אני פונה להביט מבעד לפתח. מבטי נח על שעריו של הארמון. שמיים, באמת מה אני עושה?
״מגנוס, תזוז כבר!״ היליה דוחק בי. אני מתנשף בכעס, ״אני בא. אני בא.״ אני אומר בייאוש ויוצא מהדלת האחורית של מטבח הארמון. החדר של קאסיה נמצא בעליית הגג, והירידה ממנו מובילה אל המטבח או לגרם מדרגות נוסף שמוביל אל שאר הארמון. כשירדנו למטבח, מריאן זרקה לעברנו בגדים גדולים ובלויים. היא ציוותה עלינו ללבוש אותם מעל המדים, או במקומם. רק שלא היה זמן ללכת ולהחליף את הבגדים ולא ממש רצינו להתפשט מול הנסיכה. אז אחרי קללות רבות, קיטורים, ומחשבות של: "למה לעזאזל אני עושה את זה?" לבשתי את הבגדים הבלויים. למרות שהמעשה הזה היה כמעט בלתי אפשרי. אפילו הנסיכה לבשה את הבגדים במגוכחים האלו. אבל אם לומר את האמת, עליה זה לא נראה טיפשי כל כך.
״הצלחתי להשיג לכם יציאה מהירה מהארמון,״ מריאן הסבירה לנו את התוכנית בזמן שהיא דחפה לידנו סלסלאות מלאות בירקות. עוד סיבה לכך שאני פשוט שונא את התוכנית הזו. לעומתי, מריאן להוטה מידי לגבי התוכנית הזו, ״מידי יום שלישי יוצאים חקלאי הארמון אל השוק, כדי להעביר סחורה. היום, אתם תחליפו את החקלאים האלו. השומרים יצפו לכם, לכן לא אמורה להיות לכם בעיה ביציאה.״ חיוך רחב מידי, ״נכון שהתוכנית הזו פשוט משולמת?״
אני נאנח, למה הכנסתי את עצמי לזה בכלל? במקום להרוג את הנסיכה, אני רק עוזר לה. הארוס לא יאהב את זה. אני לא אוהב את זה. אבל כשאני נזכר בליל אמש, עד כמה אומללה ובודדה היא נראתה, אני לא יכול שלא לרצות לעזור לה. אני לא יכול שלא לרצות להגן עליה. ושמיים, אני לא יודע למה זה כך. מה קורה לי? מדוע אני לא יכול פשוט להרוג אותה ולהמשיך הלאה? מעולם לא הייתי הטיפוס שנקשר לאנשים, לא יכול להיות שזה השתנה. לא יכול להיות שבאמת אכפת לי ממנה.
״נראה לכם שהם יתפסו אותנו?״ קאסיה שואלת אותי ואת היליה. ממריאן נפרדנו ברגע שיצאנו מדלת המטבח. אני מביט בנסיכה. למרות עמידתה הזקופה והבטוחה, קולה מסגיר את פחדיה. אני פונה להביט בשומרים. לא נראה שהם עומדים לעשות לנו בעיות. אני לא יודע מי עזר למריאן עם התוכנית בריחה הזו, אבל הם עשו עבודה טובה. יקח למורדרד הרבה זמן להבין שהציפור הקטנה שלו ברחה מהכלוב שלה.
אני נד בראשי, זורק חצי חיוך לעבר קאסיה, ״לא, נסיכה. הם לא יתפסו אותנו.״ קאסיה מחייכת בהכרת תודה. וכשהיא עושה את זה, חיוכי נמחק. איך אני יכול לרצות להגן עליה ולא להגן עליה בו זמנית? משהו בנסיכה הזאת קורא לי, ואני יודע שאסור לי להענות למשהו הזה.
כשאנחנו מגיעים לשערי הארמון, השומרים מצווים עלינו לעצור. ״העברת סחורה, אדוני.״ אני אומר לשומר שמתקרב אליי, ״כמו בכל יום שלישי.״ הוא מעביר את מבטו על הסלסלאות ואחר כך הוא חוקר אותנו בעיניו. מחשובתיי מתחילות להתרוצץ. לא יכול להיות שהוא עלה עלינו, נכון?לבסוף הוא פשוט מהנהן. ״כל הממלכה צריכה להנות מהירקות המשובחים שמגדלים בארמון. שיהיה לכם יום טוב רבותיי.״ אני מהנהן, הקהלה מציפה אותי. הוא מחייך ומרים את ראשו, צועק לשומרים שנמצאים בראש החומה, ״פתחו להם את השערים!״
השערים נפתחים. ובלי שאני שם לב, נשימתי נעצרת כשאנחנו עוברים תחת מבטיהם הנוקבים של השומרים. וכשהשערים נסגרים מאחורינו, אני מרשה לעצמי לנשום שוב. מודה לשמיים על כך שהצלחנו לחמוק מהמשמר של הארמון בקלות כזו. למרות שלא משנה כמה אני חושב על זה, זה מוזר. האיש שאיתו מריאן משתפת פעולה בוודאי חזק מאוד. אבל מי זה יכול להיות? מי בארמון באמת מוכן לעזור לנסיכה?
״קאסיה? קרה משהו?״ היליה שואל, הדאגה שבקולו מאלצת אותי להתנתק מהרהוריי. אני פונה להביט בנסיכה. היא עומדת בגבה אליי, כתפיה רועדות. היא... בוכה? מפחדת? אני מכחכח בגרוני, ״נסיכה, את בסדר?״ ליבי מחסיר פעימה כשהיא מסתובבת לעברנו, על פניה חיוך שיכול להאיר את המקומות החשוכים ביותר. ״אני בסדר. למעשה, אני יותר מבסדר.״ קולה רועד ועיניה ננעלות על עיניי כשהיא אומרת, ״אני חופשייה.״
״לא.״ קולי תקף. אני נשען על הקיר, משלב את ידיי.
״אבל, מגנוס - ״
״לא.״ אני אומר שוב, אולי בפעם האלף. אני נאנח ופונה להביט בהיליה, ״האם אני לא ברור?״
״מגנוס, בבקשה.״ קאסיה היא זו שמנסה להפציר בי הפעם. היא מתקרבת אליי, מבטה מתחנן, ״הלילה כבר מתחיל לרדת. ומלבד לביתך, אין לנו לאן ללכת.״ ההליכה מהטירה אל תוך הרחובות ההומים של קמלוט לקחה לנו כמה שעות. ונראה שאין דבר שהיליה והנסיכה רוצים יותר מאוכל חם, ומיטה טובה.
היליה מהנהן, ״אתה היחיד שגר בקמלוט. בחייך, מגנוס. מה הבעיה?״
ראשי דואב. וההפצרות שלהם לא גורמות לי להרגיש טוב יותר. הכל היה פתאומי כל כך, וזה נראה שרק עכשיו אני מתחיל לעכל את הדברים. בכנות, אני אפילו לא יודע מדוע הסכמתי להצטרף לנסיכה. אבל אין בי שום חרטה על כך שהיא יצאה מהטירה הזו. לפחות עכשיו איש לא יכה אותה. היא חופשייה.
״מגנוס?״ קאסיה מניחה את ידה על כתפי ואני פונה להביט בה.
״מה?״ אני שואל בייאוש. ״אני לא יכול לקחת אתכם לבית שלי. אולי נחפש מקום אחר לשהות בו?״
״אבל למה?״ קאסיה שואלת, היא נושכת את שפתייה בתסכול. אני נאנח, לא אוכל לנצח את המבט הזה. ״אני לא יכול לקחת אתכם לביתי בגלל שאין לי בית.״ אני נכנע לבסוף. והמבטים שלהם גרועים משחשבתי. אני שונא את זה. שמיים, אני שונא שמרחמים עליי. אני חי טוב גם ללא קורת גג מעל הראש.
״הו, מגנוס...״ קאסיה נדה בראשה, שיערותיה הקצרות מתעופפות ברוח ומסתירות את פניה כשהיא עושה את זה. אני מחייך חיוך בלתי רצוני, היא יפיפיה. אפילו עם השיער הזה. למעשה, היא עוד יותר יפה כך. קאסיה מרכינה את ראשה, ״אני מצטערת, לא ידעתי.״ היליה מהנהן, הוא נראה נבוך כשהוא לוחש, ״גם אני מצטער.״
אני מושך בכתפיי, ״זה בסדר. לא יכולתם לדעת.״ וזה נכון. הם לא יכלו לנחש שאני גר ברחוב. וזה לא כי אין לי בית, אלא כי אני לא יכול ללכת לבית האמיתי שלי. אני לא רוצה ללכת אליו.
קאסיה מכחכחת בגרונה, ״אז... לאן נלך?״ היא מביטה בי.
באמת לאן נלך? אני לא מכיר אף אחד שיכול לארח אותנו.
״אני מניח שנלך לרחוב שלי. אומנם אין שם מיטה, נסיכה. אבל לי ולחבר שלי יש יופי של ספסל.״ אני אומר במעט ציניות, אך נראה שקאסיה לא מבינה את הציניות הזו. היא פשוט מחייכת ומהנהנת. איך אסביר לה שאפילו ספסל אין לנו? הייתי מבקש מקדמה מהארוס ושוכר לה חדר באכסניה, אבל לא נראה לי שהוא יתן לי את הכסף אם הוא ידע שאני מתלבט אם להרוג את הנסיכה או לא.
״אז קדימה,״ היליה אומר באופטימיות שאופיינית לו. ״בואו נלך לרחוב של מדוקס.״
״למעשה,״ אני אומר תוך כדי שאנחנו נכנסים לשוק. ״אנחנו כבר כאן.״
״באמת?״ קאסיה שואלת בהפתעה, ״אתה גר כל כך קרוב לשוק?״ צחוק קצר נפלט מפי כשאני שומע את שאלתה, ״לא הייתי מגדיר את זה כגר. אבל כן, אני ישן ברחוב שנמצא בין דוכני השוק.״
הם מהנהנים. שתיקה מביכה משתררת כשאנחנו עוברים בין דוכני השוק. מה רונלד יגיד כשהוא יראה את הנסיכה? הוא ילעג לי. הוא יגיד לי להתאפס על עצמי. והוא יגיד לי שאם אני מתכוון להרוג אותה אסור לי להגן עליה. ואני אגיד לו... מה אני אגיד לו? המחשבות שלי מבולבלות ואני לא מבין את עצמי. אז איך אוכל להסביר את זה לו?
כשאני מגיע לאזור שבו אנחנו ישנים, אני לא רואה את רולנד. איפה הוא? בשעות האלו בדרך כלל הוא נמצא כאן. עם בקבוק היין והחליל. אני מביט בערימת שמיכות ובלחם יבש שנחים על הרצפה לרגליי. אני נאנח, הנה זה בא, ״הגענו, ברוכים הבאים לביתי הצנוע.״ היליה וקאסיה מתקרבים אליי. מבטה של קאסיה נח על ערימת השמיכות הבלויות והיא מסיתה את מבטה. ליבי נחמץ כשאני רואה את זה. כן, נסיכה. כזה אני - עני וגנב. היליה ממהר לשנות את האווירה. הוא מכחכח בגרונו, חיוך נמרח על פניו, ״מדוקס, איזה יופי של בית יש לך פה!״ אני מחייך וטופח על שכמו. ״אתה לא צריך לשקר, היליה. אבל באמת שלא כל כך נורא פה.״ אני מתרחק מהם, לא עומד במבטי הרחמים של קאסיה. אני נעמד באמצע הרחוב, ״רולנד?״ אני קורא בקול. שמיים, איפה הבחור הזה?
״רולנד!״ אני קורא שוב. קאסיה מתקרבת אליי, היא מביטה לכיוון שאליו אני מביט ושואלת, ״מי זה רולנד?״ אני פונה להביט בה, מושך בכתפיי, ״רולנד, הוא...״
״אני רולנד!״ אני שומע את קולו של רולנד. אני ממהר לחפש אחריו במבטי. חיוך נמרח על פניי כשאני רואה את ראשו מציץ מאחד החלונות של הבניין שמולי. בקבוק יין בידיו וצ'רלי תלוי על כתפיו. אני צוחק, עם איזו בחורה הוא מנסה להשתעשע הפעם? ״היי מדוקס!״ הוא צועק, ״מה אתה עושה כאן?״ אני נאנח, ״אולי תרד משם? אי אפשר לנהל ככה שיחה!״ הוא מהנהן, ״אני דקה איתך!״ ראשו נעלם מהחלון וכמה שניות לאחר מכן הוא עומד לידי. מחבק אותי חיבוק ארוך ומביך. אני ממהר להשתחרר ממנו. ״זוז ממני כבר...״ אני ממלמל ומרחיק אותו. אני פונה להביט בקאסיה. גם אם היא לועגת לי, היא לא מראה את זה. היא פשוט מחייכת. אני ממהר לשנות את האווירה, ״היי, חבר קטן.״ אני מחייך לצ'רלי ומרים אותו. רולנד נאנח, ״כמובן. הוא מעדיף את החתול על פניי...״ הוא אומר כנפגע. אני נד בראשי, ״זה לא זה...״ אני מתחיל לומר אך נראה שהוא לא מקשיב לי כלל. עיניו נפערות והוא מזיז אותי מדרכו, מביט על קאסיה. ״מדוקס, הבאת בחורה הביתה?״ הוא כורך את ידו סביב כתפי, ״הילדים גדלים מהר כל כך...״ אני צוחק ומעיף אותו ממני. ״תתרחק ממני. רולנד, אלו...״
״מדוקס?״ היליה שואל בחשד, ״למה הוא קורא לך מדוקס? כך גם הנסיכה קראה לך בהתחלה. מה קורה פה?״ עיניה של קאסיה נפערות. היא ממהרת וזורקת כמה מילים לאוויר, מנסה להמציא תירוץ. אני נאנח, היליה לא טיפש. אז אני פשוט מספר לו את האמת.
״אז,״ היליה אומר, מנסה להבין את דבריי, ״אתה החלפת את השם שלך כי השם "מדוקס" הוא שם שהמלך שונא?״
טוב, לא בדיוק את האמת. אני מחייך חיוך רחב ומהנהן.
מבטו של היליה הופך לספקני, ״בסדר. אם אתה אומר...״
״נו,״ רולנד אומר בחוסר סבלנות, ״אתה מתכוון לעשות בנינו הכרות? ואני אפילו לא אשאל למה אתה לובש את הבגדים המגוכחים האלו מעל המדים שלך.״ אני נאנח, זז ממקומי כך שרולנד וקאסיה יעמדו זה מול זו. ״רולנד, זו הנסיכה, קאסיה. הנסיכה, זהו רולנד. חברי ושותפי לרחוב.״ רולנד פוער את עיניו האפורות, בדיוק כפי שחשבתי שהוא יעשה. אני רואה איך הגלגלים במוחו מתחילים לפעול. הוא מנסה להבין את המצב, אז הוא נד בראשו בחוזקה, ״מדוקס, יש לי כל כך הרבה דברים להגיד לך עכשיו. אבל הנסיכה פה, אז אני אשתוק. אבל רק עד שהיא תלך.״ אני מחייך, ״כן, זה עשוי לקחת זמן...״
רולנד נד בראשו, ״לא, אני לא יכול להתמודד איתך עכשיו.״
הוא קד לעבר קאסיה, ״הוד מעלתך, נעים מאוד לפגוש אותך.״ הוא אומר ומנשק בחופזה את גב כף ידה, ״גם לי נעים מאוד לפגוש אותך.״ היא משיבה לו באותה הברכה והוא פונה לעבר היליה, ״ומי אתה?״ היליה מושיט את ידו ורולנד לוחץ אותה, ״אני היליה, הנסיך העשירי של אבלון.״ רולנד מרים גבה, הוא מחייך ואומר בציניות, ״ובכן, אני רולנד. ההומלס העשירי של קמלוט.״ היליה מחייך. וקאסיה, שעומדת לידי, פורצת בצחוק. לרולנד יש כישרון להצחיק אנשים. רק עליי הוא צועק.
״טוב, אני צריך להחליף כמה מילים עם מדוקס, ברשותכם.״ רולנד אומר והיליה והנסיכה מהנהנים. ״לבנתיים, תרגישו כמו בבית. או כמו ברחוב. מה שבא לכם.״ הוא מחייך ומצביע על צ'רלי, שנמצא בין ידיי ומתמסר לליטופים. ״מדוקס, תשחרר את צ'רלי. הוא יארח להם לחברה עד שנחזור.״ אני נאנח ומשחרר את החתול. קאסיה ממהרת להרים אותו. היא מלטפת את ראשו ופונה להביט בי, ״אנחנו נחכה לכם כאן.״
אני מהנהן ומתחיל ללכת. רולנד לוקח בקבוק יין שנח ליד הקיר ורץ אחריי. ״היי, אני זה שכועס פה. אתה אמור לרוץ אחריי!״
אני נאנח, זו הולכת להיות נזיפה ארוכה במיוחד.
״זה רע.״ רולנד מסכם את מצבי העגום בשתי מילים. ״זה ממש רע.״ או שלוש. אני נאנח, ״אני יודע שזה רע, רול. אבל זה לא עוזר לי לפתור את הבעיה.״ הוא נשען על הקיר מולי, ״אז, מה אתה הולך לעשות? מה כן יפתור את הבעיה?״
״אני לא יודע. מה אני צריך לעשות, רול?״ הוא מהרהר לרגע, ״להתאבד?״ הוא שואל בציניות ואני מגחך, ״זו אופציה רביעית ממש טובה, שנעבור על השלוש הראשונות קודם?״ הוא צוחק, ״זה אפשרי.״ אני מחייך ומקרב בקבוק יין שרולנד גנב קודם לכן לפי. רולנד מנסה למצוא פיתרון בעודי גומע מהבקבוק. ״אולי תנסה לדבר עם הארוס? תסביר לו שאתה מאוהב בנסיכה עד מעל הראש ולא תוכל להרוג אותה.״ היין ניתז מפי על פניו של רולנד. אני כמעט נחנק ואני ממהר להניח את הבקבוק על הרצפה. רולנד מזדקף, ממהר למחות את היין מפניו. ״מדוקס, אתה פשוט מגעיל!״ אני מביט בו בכעס, ״אני מגעיל? טוב, לפחות אני לא ממציא עליך דברים!״ רולנד צוחק, ״אל תיקח את זה קשה, צחקתי איתך. מובן שאתה לא מאוהב בנסיכה. אבל מדוקס, לא ציפיתי לזה. היא יפיפיה אמיתית.״ אני מהנהן. עם זה אני מוכן להסכים. אבל לא עם הרעיון השטותי על אהבה. הרי איני אפילו מחבב אותה, אולי קצת. לא ארצה שלרולנד יהיו מחשבות שגויות. ״בסדר, אז בו נשכח מזה ונחשוב על משהו הגיוני יותר.״ רולנד מהנהן, ״אוכל קודם לקבל את השק שאתה לובש מעל השריון? אשמח לנגב איתו את היין שמהול ברוק שלך מהפנים שלי.״ אני פושט את החולצה ומושיט לו אותה, ״תוכנית?״ אני שואל בזמן שרולנד מנקה את פניו.
״לי יש תוכנית.״ אני שומע קול מאחוריי. גופי קופא כשאני מבין שאני מזהה את הקול. אני מסתובב, חיוך צבוע נמרח על פניי, ״הארוס!״ אני מתקרב לעברו, ״כמה נחמד לראות אותך!״
הוא מחייך, ״אני בטוח, מדוקס. אני בטוח.״ רולנד ממהר להתקרב אליי. הוא מכחכח בגרונו, ״שלום,״ הוא אומר ומושיט את ידו, ״אני רולנד.״ הארוס לוחץ את ידו, ״שלום, רולנד. אני מקווה שאתה לא מנסה להניע את מדוקס מהתוכנית שלנו.״ רולנד נד בראשו, חיוך חושף שיניים נמרח על פניו, ״כמובן שלא. למעשה, אני מעודד אותו לעשות זאת. הרי, מה חשוב יותר מלהרוג את משפחת המלוכה?״ אני שומע את הציניות בקולו של רולנד, אבל נראה שהארוס לא מבחין בכך. הוא מהנהן ומשחרר את ידו של רולנד. ״אני שמח לשמוע. עכשיו, תשאיר אותנו לבד בבקשה. ישנם כמה דברים שאני ומדוקס צריכים לשוחח לגביהם.״ רולנד מהנהן והולך, מתעלם ממבטי, שמתחנן שהוא ישאר.
״אז, מדוקס.״ הארוס מרים את בקבוק היין מהרצפה. הוא נשען על הקיר ולוגם ממנו לגימה ארוכה. ״אתה מתכוון לספר לי מדוע הנסיכה נמצאת כאן איתך?״ אני בולע את הגוש שנתקע לי בגרון. איך הוא גילה על זה? הוא עוקב אחריי? ״ויותר מזה,״ הארוס אומר ומעביר את אצבעו על תחתית הבקבוק. ״תספר לי מדוע היא עדיין חיה.״
אפשר לחתוך בחרב את המתח ששורר באוויר. הארוס לא מדבר. הוא מביט בבקבוק היין כאילו הוא הדבר הנדיר ביותר שנמצא על פני כדור הארץ הזה. אני נאנח. שמיים, למה הכנסתי את עצמי לזה מלכתחילה? אה, כן. מורדרד. ואותו אני עדיין רוצה להרוג. אני רק צריך לגרום להארוס לחוס על חייה של הנסיכה. אבל איך אעשה את זה?
אחרי זמן שנדמה כמו נצח, הארוס מדבר, ״אז, אתה אומר שהיא נמצאת איתך עכשיו כי אתם מחפשים את אקסקליבר?״ אני מהנהן, הארוס ממשיך לדבר, ״ואתה אומר שכשתמצאו את אקסקליבר, אתה תהרוג אותה ותשמיד אחת ולתמיד את החרב.״ אני מהנהן שוב, זה היה נשמע הגיוני יותר כשאני אמרתי את זה. ״ברגע שהחרב תושמד, משפחת המלוכה לא תוכל לשוב ולמלוך. וככה ניפטר מהם באופן סופי ומוחלט.״ אני אומר, מקווה שהוא יקנה את מילותיי. הארוס מהנהן, ״אני אוהב את הראש שלך, מדוקס.״ אני מחייך, גם אני אוהב את הראש שלי. ״אז, אפשר ללכת? יש לנו חרב למצוא.״ אני לא מחכה לתשובה ואני פונה ללכת. חושב איך לפתור את הבעיה החדשה שיצרתי לעצמי. ״לא, עוד לא.״ הוא אומר בתקפות ואני מסתובב בחוסר רצון. ״מדוקס,״ הוא מחייך, אבל משום מה החיוך שלו מעביר בי צמרמורת. ״אתה יודע שאם מישהו מבני המלוכה ישרוד, מרידה לא תשרוד. נכון? אני לא צריך להזכיר לך את זה.״ צמרמורת עוברת בי ואני נלחם בדחף העז ללכת אליו ולחנוק אותו. אבל אסור לי לעשות זאת. אם הוא יודע איפה היא, גם האנשים שלו יודעים. אסור לי לסכן את חייה של מרידה. היא חשובה לי יותר מכל אחד אחר. אפילו יותר מהנסיכה. ואם אצטרך לבחור בין שתיהן, אהרוג את קאסיה. בזה אין לי ספק.
אני מביט בהארוס ומהנהן, ״אל תדאג, איש מהם לא ישרוד.״
הארוס מהנהן ברצון. הוא מרים את ידו, מסמן משהו שאני לא מבין. ״תן לו את זה, ג'ון.״ אני מביט בו בבלבול, ״ג'ון?״ אני קופץ בהפתעה כשג'ון מופיע מאחוריי. ״שלום, מדוקס.״ הוא אומר בחיוך. אני מזדקף, לוקח נשימה ארוכה ומחייך, ״שלום, ג'ון.״ הוא דוחף שני שקים כבדים לידיי. אני פוער את עיני, אלו שני שקי זהב? הארוס מתנתק מהקיר ומתקרב אליי. ״זו המקדמה שלך, מדוקס. הרי אם אתה רוצה למצוא את אקסקליבר, אתה צריך אמצעים. ואני בטוח שזה יהיה מסע ארוך מאוד.״ אני מהנהן. עם הזהב הזה אוכל בקלות לדאוג לנסיכה למקומות ללון בהם. ״תודה, הארוס.״ הוא מחייך ומניח את ידו על כתפי. ״תשמור על עצמך שם. כן?״ אני מהנהן והוא הולך בלי להוסיף מילה. משאיר אותי באמצע הרחוב, עם בקבוק ריק של יין ושני שקי זהב. אני שונא להישאר לבד, הלבד נותן למחשבות אישור לבוא ולרדוף אותי. ואני יודע שהמחשבה שתרדוף אותי יותר מכולן זו המחשבה על הנסיכה. מחשבה שבה אני בכל ליבי לא רוצה להרוג את הנסיכה, אך יודע שאעשה זאת. כי בניגוד ללב, הראש שלי אומר לי שזה יהיה הדבר הנכון לעשות. ואני אלך איתו הפעם. כי חייה של מרידה תלויים בכך.