פרק 20
שקט, הוא רק מביט בי בהלם
"מה אמרת?" הוא אומר לבסוף קולו שקט
"עזוב, אני אפילו לא רוצה לומר דבר, פשוט תשכח מזה" אני עוצמת את עיניי, חובטת בעצמי על כך שפלטתי בכעס את מה שלא היה אמור להיאמר
אני מסתובבת וצועדת ליציאה
"תגידי את זה שוב" הוא לוחש בשקט מאחורי גבי
אני נושמת עמוק "לא!" הקול שלי הוא הפך הגמור מהרצון שלי להישאר שם, להביט בעיניו ולומר לו שוב ולדרוש ממנו שיחזיר לי תשובה אך במקום זאת אני רק יוצאת מן הכיתה.
סכין משוננת ננעצת בליבי שאני עוזבת את הכיתה, ואני לא יכולה להאשים בכך אף אחד פרט לעצמי
אני זו שחפרתי לעצמי את הבור
אני זו שצעדתי לול הסכנה גם שאמרו לי לפני
לא פלא שכרגע אני שקועה עמוק בתוך הבוץ
אני נאנחת בשקט, מרגישה איך גופי המתוח מתחיל להתרפות, אני מגייסת כל שבריר של תשומת לב וכוח כדי לא להסתובב ולחזור לכיתה ממנה הרגע יצאתי.
לא חשבתי שזה יהיה כל כך קשה לסרב למישהו, אבל זה קשה ברמה כזו שאני ממש גוררת את עצמי על גבי הרצפה כדי להמשיך ללכת קדימה ולא אחורה.
"לולה" אני קולטת זוג נעלים עומדות מולי, ואני נעצרת שנייה לפני שאני נתקלת בהם.
אני מרימה את מבטי, לזוג עיניים ירוקות ומוכרות
"הארי" הקול שלי לא עולה על לחישה, בכנות שאני פשוט מותשת
"לאב, הכול בסדר?" הוא מניח יד על שיפולי גבי ומוביל אותי משם
"הכול גרוע" אני פשוט משתפכת בפניו
"מה קרה?"
"ספרתי ללואי את האמת, פשוט כעסתי כל כך וזה יצא" אני אומרת בקושי, ומאבדת את האוויר בריאותיי שאני נזכרת בכך
"הו, לאב" הוא מחזק את האחיזה שלו סביבי ומקרב אותי "אני כל כך מצטער, מה הוא אמר?"
"שאני אגיד את זה שום"
היד שלל הארי מתקשה על המובן שלי, והוא מביט בי בגבה מורמת "למה?"
אני מושכת בכתפיי "לא יודעת, ולא נשארתי לברר"
"אוקי" הוא לוחץ בחמימות על מותני "הכול יהיה בסדר"
אני מהנהנת עליו בחצי חיוך
"את באה היום בערב?" הוא שואל
"כן, ליאם הזמין אותי, אתה מגיע עם נייט?"
הארי הסמיק מעט, ושמחתי שלמרות המסיבה שאביו התנהג עליו בצורת חסרת תקדים, נייט הבין והם הימשכו להיות יחד
"אתם כל כך חמודים יחד" אני אומרת בחיוך, אני גאה בהארי ושמחה על כך שאנחנו ידידים
הארי מסמיק עוד יותר ומכין את הראש
ואני ממרפקת אותו "אתה חמוד שאתה מסמיק, אני בטוחה שנייט לא יכול לעמוד למולך אפילו לא לשנייה שאתה כל כך אדום ומתוק"
עכשיו הארי נראה אדום לגמרי "תפסיקי כבר" הוא גוער בי בבושה
ואני רק מצחקקת "אוקי, בסדר, אני שמחה שלפחות אחד מאיתנו יש מערכת יחסים כמו שצריך"
הוא נושך את שפתו ונותן לי מבט מתנצל
"אתה לא צריך להצטער" שהצלצול מכריז על סוף הפסקה אני מנשקת את הארי בלחי שלו, והולכת לעבר השיעור הבא שלי
"אז את מוכנה?" ליאם שואל בחיוך שאני פותחת לו את דלת ביתי
"וודאי" הוא מושיט לו את זרועו ואני ניטלת עליו בחן
עם נעלי העקב הגבוהות ושמלה השחורה הארוכה, הלבוש שלי מושך את תשומת לב אך במידה המדויקת, והוא מתאים לערב של פסטיבל הסרטים המתכונן לנו.
"אז מה מתכנונן לערב?" אני שואלת אותו בעודנו צעדים לעבר הרכב שלו
הוא מחייך בחן "כל מה שיראה לנו מתאים" הוא פותח למעני את הדלת
ואני מודה לו בקידה קטנה ונכנסת פנימה, הוא סוגר את דלת הרכב ומסתובב כדי להיכנס למושב הנהג
לאחר נסיעה קצרה שלא אורכת יותר מכמה דקות, אני פוגשת את כל חבריי בכניסה למקום
נייט והארי נמצאים גם הם, בכנות אני ממש שמחה לראות אותם
אני מחבקת בקלילות את מרי, ברוק ואלנה
וגם את הבנים למרות שאם נייל וזאין לא ממש יצא לי לשוחח אך הם נחמדים שלואי לא בסביבה
אך האדם שמגיע מולו הוא בהחלט האדם האחרון שציפתי לראות.
נכון, ידעתי שיש סיכוי שהוא יגיע, אך לראות אותו כאן ניפץ לי את הלב,
הוא הגיע לבד, לשמחתי, אני בטוחה שלא הייתי מסוגלת לנשום אם הוא היה כאן עם עוד מישהי
לואי מתקרב עלינו, אך עיניו נעוצות בי בגלוי כל כך עד שאני מתחילה להתפתל בחוסר נוחות בגלל מבטו המסיבי עליי.
אני שולחת את ידי לליאם ואוחזת בידו בחוזקה, עד שהוא מעווה את פניו בכאב ורק אז אני מרפה מעט.
לואי מביט בידנו השלובות ועיניו יורות אש וגצים והוא נעמד בדיוק מולנו.
אך הוא לא אומר דבר, למרות שאני יכלה לראות שהוא ממש רוצה בכך, הוא רוצה להקניט אותי ולצחוק עלי והוא שותק בסתר ליבי אני מודה לו על כך.
למרות שכלפי חוץ אני פשוט מסתובבת ולא מביטה בו.
נייל וזאין מדברים איתו, אני מרגישה את עורי סומר ואת מבטו החורך אליי אבל אני לא מעזה להסתובב או להביט בו אפילו לא לרגע, אני פוחדת שאם אני יעשה זאת אני לא יכול להעתיק את מבטי מעיניו.
עיניו הכחולות היה משהו ששווה אותי מאז הילדות שלי, אהבתי להביט בעיניו הרגשתי שאני מביטה לתוך אוקיאנוס אין סופי, הנעול בתוך עיניו.
שהבטתי בעיניו הכול מסביב ממש התמוסס, נעלם כאילו שם דבר לא היה קיים פרט אליו.
נעמדתי לצידו של הארי בזמן שעמדנו בתור לכניסה לסרט, נייל ונייט עמדו הרבה לפינו וניהלו שיחה ערה זה עם זה.
"אז איך הולך?" שאלתי ששילבתי את ידו בידי, והנדתי את ראשי לעבר נייט
"מעולה" הוא אומר בחיוך, ועיניו נוצות שהוא מביט עליו
אני רוכנת קדימה ולוחשת בשקט בחיוך ממזרי "גם הסקס?"
"מותק, אני לא כמוך, אני לא נכנס עם כל אחד שאני מכיר ישר למיטה" הקול שלה היה מלא בהומור
אבל אני קפאתי, לא הייתי מסוגלת לזוז, אני לא מאמינה שהוא העלה את זה ופשוט סוג של צחק על זה, הרגשתי איך סכין משוננת ננעצת בליבי באטיות ובכאב חד כל כך
עזבתי את ידו, והוא החל לקלוט את שאמר
הוא הביט בי בעיניים פעורות לרווחה והחל להתנצל "שיט, לולה, אני כל כך מצטער, אני.." את המשך כבר לא שמעתי כי התחלתי להתרחק
"פשוט אל תעקוב אחריי" אמרתי בקול גבוה והבטתי בעיניו, והוא הבין שאני מתכוונת לכך.
אני מתקדמת בצעדים מהירים הרחק משם ומרגישה איך הדמעות חונקות אותי, אני רק רוצה לבכות שוב ללא שליטה או ללכת ולהשתכר ולעשות בדיוק את מה שהארי אמר, אי רק רוצה לשכוח מהכול.
"לולה" יד מחזיקה במרפק ידי ועוצרת אותי מלהתקדם, אני רואה את לואי מולי, אני עוצמת את עיני בחוזקה ואז פותחת אותן ואומרת "לואי, ברצינות, תעזוב אותי עכשיו, אין לי זמן לשטויות שלך!"
"לולה, אני מתכוון ללוות אותך לבית" קולו רגוע, אבל אני כל כך כועסת "אני לא צריכה, תעזוב אותי"
"אני לא יכול" קולו עצוב?
אני מרימה עליו גבה "למה?"
"את לא רואה את זה? את לא קולטת את זה? אני אוהב אותך! תמיד אהבתי!"
ואו, אוקי, כל הכבוד לי שאני מצליחה לכתוב כל כך הרבה בזמן כל כך קצר
בקיצור אוהבת אתכם אוהבים שלי
וכתבה שלי פורסמה בעיתון המוקמי בעיר ואני מאושרת!!
תהנו המון, נתראה פרק הבא
או פשוט חפשו אותי בהודעות
וויט א'נגל