קיינן
ישבתי בהפסקה בספסלים מחכה לבלו שתצא ואז במקום בלו הופיעה מייגן השרמוטה הזאת ובבת אחת התיישבה עליי והתנפל עליי בנשיקה ואז קלטתי את בלו מתבוננת בנו בעיניים נוצצות ״פאק-! בלו! חכי רגע זה לא מה שאת חושבת!״ צעקתי לה אבל היא רצה משם ולא משנה כמה קראתי לה היא הייתה רחוקה ממני ולא הייתי מספיק להגיע אליה.. שיט מה אני הולך לעשות עכשיו?!
חזרתי נסער הביתה ואמא ואבא נבהלו ״קיינן מה קרה??״ אמא ניגשה אליי ״בלו.. ומייגן הזונה הזאת.. היא התיישבה עליי ונישקה אותי ובלו ראתה את זה וברחה..״ אמרתי ודמעות עלו בעיניי. בלו נפגעה יותר מידי, היא לא תסלח לי.. אני לא אוכל לחיות בלעדיה, ותרצי משמע,- אם נהייה רחוקים ליותר מידי זמן כל עוד לא סימנתי אותה זה יזיק לשנינו זה כבר קרה לנו פעם..
בלו
הגעתי לצוק הערפל שבקצה היער שם אמור ליות גשר המוביל לממלכת הערפדים אך רק ערפד יכול לראות את הגשר. יללתי והילל שלי הדהדה למרחקים ותוך שלוש שניות מסך הערפל נעלם ורצתי על הגשר אל עבר הארמון..
נכנסתי בדלת וריינה ישבה שם, היא לא השתנתה במקצת. ׳אני צריכה בגדים׳ שידרתי לקיימה (מכיוון שהיא חצי זאבה) ותוך שלוש שניות היו לי בגדים וכשהשתנתי חזרה התלבשתי וחיבקתי את ריינה ״בלו תודה שבאת א- מה קרה??״ שאלה וניגשה את הדמעות שהמשיכו לזלוג על לחיי ״המיועד שלי בגד בי עם הזונה של השכבה״ אמרתי והיא חיבקה אותי ״מי זה המיועד שלך אני כבר אטפל בו״ אמרה ״אין לך למה הוא היורש של הלהקה הצפונית ואני של הדרומית. קוראים לו קיינן״ אמרתי והיא קפאה ״ק-קיינן? לא קיינן לא היה עושה דבר כזה בחיים!״ היא הייתה המומה ואני לא הבנתי ״איך את מכירה את קיינן?״ ״אני דודה שלו״ אמרה והייתי בשוק. ה אומר שהיא היית בת ארבע.. אה רגע אני זוכרת שאמא אמרה שהיא עברה לצפון אבל לא הכרתי את ריינה עד שכלאו אותנו ביחד.
״אז מי נחטף?״ שאלתי והיא הביאה לי את ניבי החלב של אותו ערפד חטוף ״עם כמה שזה מגעיל וקריפי, אני חייבת לך את החיים שלי אז אין לי ממש ברירה״ נאנחתי והתרכזתי ״איך זה אמור לעבוד?״ ערפד אחד שאל ונאנחתי בעצבים ״ארתור תן לה להתרכז״ ריינה אצר לו והוא השתתק. ״איפה המקום האחרון שהוא היה בו?״ שאלתי והיא לקחה אותי אל מן חורבה של בניין עתיק.
התכופפתי יחפה על הרצפה המלוכלכת והמאובקת מחזיקה ביד אחת את הניבים ואת השנייה מניחה פרושה על הרצפה. הרחתי את הניבים ועיניי זהרו והטפרים והשיניים נשלפו גם כן והתרכזתי..
״בואו מהר שלא אאבד את הריח״ אמרתי והתחלתי לקוץ והם אחריי.. נעצרנו במן מפל מים מוזר כזה שלא נבע משום מקום. ״את מכירה את המקום הזה?״ שאלתי את ריינה והיא הנהנה ״פה מצאנו את בפעם הראשונה קולין. הערפד שנעלם״ אמרה וכשארתור הזה ניסה ללכת לפניי ועצרתי אותו ונהמתי ״תגיד לי מה אתה דפוק?! אי אפשר לדעת מה יש בפנים!״ הרמתי את קולי והוא הלך אל מאחוריי מלכתו.
סימנתי להם להיות בשקט והתרכזתי.. נשמתי עמוק... בום בום-בום בום-בום בום פעימות לב. ״יש שם.. שלושה אנשים״ אמרתי ״אני לא יכולה לשמוע את פעימות ליבו של הערפד מכיוון שליבו אינו פועם״ אמרתי לפני שארתור המעצבן הזה ישאל ״אתם יכולים להיכנס מאחוריי המפל אני לא מריחה שום ברזל או נשק״ אמרתי והם נכנסו ואני חזרתי לארמון הערפדים ולבשתי חזרה את הבגדים.
״מה היה שם בסוף?״ שאלתי כשריינה חזרה ״הוא היה שם עם שלוש בנות בלבוש מינימלי. לא הייתי קוראת לזה לבוש בכלל״ אמרה נגעלת ״ומה איתו?״ ״טיפלנו בו״ חייכה חיוך ערמומי והבנתי, הם חיסלו אותו.
אנונימי
נשארו לי רק עוד כמה חלקים לתכנית ואז הוא יהייה גאה בי. ברור שדוד שלי לא יודע אחרת הוא היה עוצר אותי כי הוא מיודד עם היצורים המלוכלכים הדוחים האלה. הוא אשכרה מיודד איתם! הם מהווים איום ומה שאמרו לי לעשות אעשה. הם צריכים למות ואני אעזור לזה לקרות ואולי אפילו אזכה להרוג אחד בעצמי.
אוי זאבים, תתכוננו כי אנחנו באים אליכם..