תחת מנעול ומפתח

התערוכה

מרינט דופן-צ'אנג הייתה אסירת תודה על הרבה דברים.

היא הייתה אסירת תודה על שהיו לה אנשים שאוהבים ומבינים אותה, שבטחו בה בלי סוף ובכך הקלו על חייה הכפולים בצורה שמעולם לא הייתה יכולה לתאר לעצמה.

היא הייתה אסירת תודה על כל החברים שאספה לעצמה במשך השנים, על תמיכתם הבלתי פוסקת בכל פרויקט משוגע שהעלתה על דעתה.

בגיל שבע-עשרה, הייתה אסירת תודה על כך שחברתה הטובה והיקרה, אליה, יצאה עם נינו להיף. כי לכל מקום שנינו הלך, אדריאן אגרסט הלך גם הוא. למרות השנתיים הארוכות שחלפו מאז שנפגשו, מרינט עדיין הייתה מאוהבת בבחור הבלונדיני, שרק נעשה נדיב יותר וחתיך יותר.

בדיוק באותו הרגע, הם ישבו בבית קפה מוזר, שותים משקאות קפאין, מפטפטים בשמחה על חיי היום-יום שלהם ועל העתיד. איכשהו, נדמה היה שמרינט היחידה שהבחינה עד כמה אדריאן היה שקט באופן לא רגיל, והחליטה לא לדבר על כך. לעומתו, אליה התרגשה מתוכנית עיתונות גדולה שאמורה לבצע ונינו סיפר עד כמה תוכנית המוסיקה הראשונה שלו באוניברסיטה הייתה מדהימה. משהו בתוך מרינט התפרץ. היא לא הייתה יכולה להמשיך עם פרצוף הכלבלב שלה ובאותו הזמן להסתכל על אהוב ליבה לעוד שנייה, אז עשתה את הדבר הכי נכון בשבילה והחליפה את נושא השיחה בנושא אחר לגמרי. "ראיתם את החדשות? יש תערוכה חדשה במוזיאון הלובר, על הגיבורים הקודמים ואיך הם עזרו למדינה. רוצה לבוא איתי, אליה?"

כנגד כל הסיכויים, אליה רק משכה בכתפיה, עיניה לא עוזבות את הטלפון. "אני יותר מתעניינת בגיבורים של היום. כמו למשל, האם החתול השחור כבר התוודה על אהבתו לחיפושית? עברו כבר שנתיים מאז שהתחיל  להתאהב בה! אין ספק שאם הייתה יודעת מזה, היא הייתה מבינה עד כמה הוא אוהב אותה וכמה מסור הוא אליה, נכון?"

מי שהרגישו מוזר לגבי זה היו מרינט ואדריאן, שלא הרגישו צורך לדבר על הנושא.

בין אם זה היה בכדי להעביר את הנושא חזרה, או אם זה מתוך התעניינות אמיתית, מרינט לא הצליחה להבין, אבל לא ידעה מה לומר כשאדריאן אמר משהו בקול מאופק, "אם את באמת רוצה ללכת לראות את התערוכה, מרינט, נוכל ללכת את ואני. במילא תכננתי ללכת לשם."

"באמת?" מרינט שמעה את עצמה עונה לו בהיסוס. כמה עלובה היא יכולה להיות? קרוב לוודאי שהיא תקבל עוד נזיפה מאוחר יותר מאליה. אבל היא באמת לא הייתה יכולה להתאפק. אפילו אם היא לא נמסה בבלגן של גמגום יותר סביב חברה הבלונדיני, עצביה עדיין היו בעננים בכל פעם שהשיחה שלהם נעשתה ארוכה קצת יותר מדי בשביל שקור רוחה של מרינט ישמר, או אם לא היה לה מזל (מזל?) בשביל שגופם יחלוף אחד על גבי השני בכל דרך אפשרית.

בהתחשב בכל מה שקרה, היא הייתה גאה בעצמה: היא לא צווחה, נפלה מספסל בית הקפה, או ברחה. כן, עד כה, משימת ה"להתנהג באופן נורמלי ליד אדריאן" הייתה הצלחה גדולה.

טוב, אולי לא כל כך רואים את האיש הצעיר מביט בה בציפייה, מחכה לתשובה שלא תוכל לתת לו אחרי שפספס את הדקות האחרונות של השיחה.

"אני מצטערת, אדריאן, לא הבנתי מה אמרת, הייתי שקועה במחשבות." היא הודתה בביישנות, מקווה בכל  כוחה שזה לא יהרוס את סיכוייה עם הבחור הצעיר, הנאה, בעל העיניים הירוקות.

הוא חייך את החיוך הנדיב והמתוק שלו, שרק השמש הייתה יכולה להתחרות על ליבה של מרינט. כשדיבר, קולו היה רך, נוגע ללב, "אין לך למה לדאוג, את נראית מאוד שקועה במחשבות. שאלתי אם תרצי ללכת אחר הצהריים, אני פנוי לשם שינוי."

הבחורה הצעירה עשתה כמיטב יכולתה להתעלם מכאב מכת מרפקו של נינו המגחך שניסה להסתיר זאת על ידי לגימה מהקוקה-קולה שלו. מתמקדת ביצירת משפט נורמלי, חייכה הנערה בעלת העיניים הכחולות ברכות, וענתה בקול נמוך, "זה יהיה מושלם. תודה, אדריאן."

כך מצאה מרינט את עצמה במדרגות הלובר, בשבת אחר הצהריים שטוף שמש, מסתכלת על עצמה בלי לדעת מה לעשות באותו הרגע. אדריאן, בחביבותו הלא נגמרת, דחף אותה בעדינות, עדיין מחייך (החיוך הרך והנפלא הזה אי-פעם עזב את פניו?), "זה נחמד, קצת זמן ידידותי בלי אליה ונינו שכל הזמן מתמזמזים וחושבים שאנחנו לא מסתכלים."

מרינט ציחקקה והמבוכה עדיין שררה ביניהם, אבל הפעם באופן קצת פחות מחניק, "הם בטח עושים את זה ברוב הזמן וחושבים שהם מצליחים להסתיר את זה!" שניהם צחקו, מנענעים בראשם, וחשבו על ההרגלים הלא נוחים של חבריהם בציבור. "אז, את מתרגשת לקראת התערוכה הזאת?"

אדריאן חייך שוב, מסיט את קו מחשבתה של חברתו הביישנית, אך עדיין נרגשת. "את האמת, מאוד. אני חושבת שזאת תערוכה מדהימה, להסתכל במבט אחורה על הגיבורים שלנו זה משהו מאוד--"

"מרינט!" נשמע לפתע קול מוכר. "הו, תודה לאל! חושבת שתוכלי לפקוח עין על מנון בשבילי בזמן שאעלה לשידור? בשמחה אשלם לך כפול מהשכר שאני משלמת לך בדרך כלל. אני מאמינה שהגמדה הקטנה והחמקמקה הזאת לא תישאר במקום אפילו לשבריר שנייה," קראה נדיה שאמאק, רצה לעבר הזוג המבוהל.

מרינט הסתכלה על אדריאן, מנסה לבחון את דעתו. היא הכירה את אישיותו חסרת האנוכיות, את נדיבותו האין-סופית, כיודעת מה עומד לקרות, " אין בעיה, גברת שאמאק, מרי ואני נשמור על הקטנטונת הזאת."

"הו, אתה אדריאן אגרסט, נכון? כבוד לפגוש אותך, איש צעיר. טוב, אני מניחה שאם אתה אחד מחבריה של מרינט, אוכל לבטוח בך כמו שאני בוטחת בה עם המפלצת הקטנה שלי. רק בבקשה תנסו לשמור על מנון שלא תיכנס לצרות, בסדר? יש לה הרגל לא נוח עם התעסקויות בכל מיני... דברים."

כשחזרה רוחה של הנערה בעלת העיניים הכחולות, הבטיחה לה, "אל תדאגי, גברת שאמאק, נשמור עליה. תדאגי לשידור שלך, אנחנו הולכים לראות את התערוכה ביחד איתה."

כמה דקות לאחר מכן, כשמנון הייתה עסוקה בבדיקת חפצים, אדריאן החליק את ידו אל תוך ידה של מרינט. "אני מקווה שלא גרמתי לך לאי-נוחות כשעניתי במקומך, אבל זה פשוט נראה שאת מחבבת אותה." 

היא חייכה ברכות, מנסה בכל כוחה להתעלם מצווחת השמחה הפנימית שלה מכך שעורו של אדריאן מלטף אותה מרצונו. מרינט ניסתה להתגבר על פעימות ליבה הכואבות, והשיבה בביישנות, "כן, אני אוהבת את הילדה הזאת. אני עושה עליה בייביסיטר כבר לא מעט זמן."

כששמע את תשובתה, אדריאן ריכך את דבריו. " טוב, בואי נוודא שזה יהיה היום הכי טוב בחייה."

ממש באותו הרגע, מרינט דופן-צ'אנג התאהבה שוב באדריאן אגרסט.

היא צפתה בהפתעה מוחלטת, כשמנון ואדריאן הסתדרו בלי שום בעיה. הוא הקשיב בסבלנות לפטפוט הבלתי פוסק שלה, בזמן שהסתובבו רגועים בתערוכה. הוא עצר וענה בשמחה לכל ים השאלות הלא נפסק שלה, או הסתכל על כל דבר שעניין את הילדה הקטנה.

זו הייתה הפעם הראשונה שמרינט ראתה אותו מסתדר עם ילדים מאז אותו צילום מאולתר בפארק לפני שנתיים, ופנטזיות של נערה כחולת שיער עם עיניים ירוקות רצה בחצר האחורית ביחד עם שני נערים בלונדינים בעלי עיניים כחולות, שהחלו להתרוצץ בדמיונה בבת אחת. הו, אלוהים, הגבר הזה הולך להיות אבא מדהים. המחשבה הזאת גרמה לה להתהפך ולהתענג, אבל גם גרמה לבעייתיות. איך היא תוכל לשמור על קור רוחה ליד אדריאן עם תתעסק בהכנת תוכניות לעתיד?

היא ניסתה להתעלם מאותן המחשבות בזמן שעקבה אחר הזוג הנלהב עד שהגיעו לקיוסק, עדיין מחייכת לעצמה. אדריאן ומנון רצו אל החפצים שהונחו על אחד השולחנות שהיו שם בכדי לבחון אותם ולהתעסק בהם קצת. זו הייתה אפשרות יוצאת דופן, לאפשר לגעת בכל חפצי המוזיאון, ומנון קפצה משמחה והתרגשה בידיעה שאמה לא תקרקע אותה על משחק עם דברים יקרים.

 בגלל שהכירה את הרצון הבלתי פוסק של הילדה הקטנה והשובבה, הייתה מרינט צריכה להיזהר ולהשגיח על מנון מקרוב. אבל נוכחותו של אדריאן בקרבתן המשיכה להסיח את דעתה, ומוחה התמלא בהסברים על איך ולמה הותיר אדם מסוים את חותמו בהיסטוריית צרפת, והסיטה את מבטה לרגע - שהייתה טעות נוראית.

מפני שברגע שמרינט חזרה למציאות, חזרה לתחושה הקרה של מתכת סביב מפרק ידה הימנית. היא יצאה מחלומותיה בהקיץ, הביטה למטה וראתה את מנון מגחכת, ואזיק ברזל נעול על זרועה.

כמו גם על זרועו השמאלית של אדריאן.

"תפסתי את הרעים! אני גיבורת-על!" התרברבה הילדה הקטנה, מתעלמת לחלוטין מפניה של מרינט שהתמלאו באימה.

"עבודה נהדרת, מנון. תוכלי עכשיו לתת לי את המפתח כדי שאוכל לשחרר אותנו?" שאלה מרינט, שקיוותה לתשובה רגועה.

"או-או," ענתה הילדה בת השבע במבט שפוך, כתפיה צנחו בהבנה פתאומית.

לעולם לא היה משהו שהעיר זעם של פאניקה אצל מרינט כמו הדבר הזה, והיא קפאה במקומה, סירבה להודות בסיבה האמיתית של הבעתה של מנון. אדריאן הבין ברגע, "תני לי לנחש, לא היה מפתח על השולחן?"

הילדה נענעה בראשה, ודמעות זלגו במהירות מעיניה.

"אל תבכי, מנון, נמצא פתרון. אולי נוכל לשבור אותם?" מרינט הרגיעה אותה בהיסוס, מנסה להתעלם מהפאניקה ומהלחץ שתפסו אותה.

"בואי נמצא עובד שיוכל לעזור לנו, הם בטח לקחו את המפתח בשביל לשמור עליו," הציע אדריאן, וחיוכו האדיב מעולם לא עזב את פניו.

הליכה עם מישהו שקשור אליך הייתה חוויה חדשה בפני עצמה. בהיותו דוגמן, אדריאן התרגל לצעוד בצעדים ארוכים וגדולים, לעומתו, מרינט, שהייתה נמוכה ממנו בהרבה, הייתה צריכה בדרך כלל לעשות צעדים קצרים ומהירים, ההתמודדות אחד עם השנייה היה אתגר מיוחד. בהיותו ג'נטלמן, ניסה להאט את קצב הליכתו למענה, דבר שהייתה למענו אסירת תודה.

המאבטח הראשון שפגשו רק משך בכתפיו וציין שאין לו שום עסק עם אותו הקיוסק. גם לא הייתה הצלחה בביקוש לאדם שבאמת יוכל לעזור להם. האיש נאנח בכבדות לפני שאמר להם שמנהלת המוזיאון הייתה איפשהו בבניין וסקרה את התערוכה.

עם קצת עזרה ממנון (התנצלויות והתפרצויות זעם לכל עבר עד כמה היא מצטערת הייתה תמיד דרך טובה ועוזרת למשוך תשומת לב), ומהמיומנות החברתית היוצאת מן הכלל של אדריאן למרות ילדותו, בסופו של דבר הם הצליחו למצוא את מנהלת המוזיאון. האישה המבוגרת הביטה בהם בחשש בזמן שהקשיבה להסבר על מצבם, לפני שנאנחה, "הם נראים כמו חפצים ישנים. הם בהחלט לא נועדו להיות כחלק מקיוסק. נצטרך למצוא מישהו שיוכל להסיר אותם מבלי לפגוע בהם."

אימה מילאה את ליבה של מרינט. היא לא אהבה את הכיוון שאליו השיחה מתגלגלת. "אנחנו לא יכולים פשוט לחתוך אותם עם מסור ממתכת?"

"ברור שלא!" צווחה הגברת, נעלבה שהם אפילו לא חשבו על כך. "יש לכם, ילדים, אפילו מושג כמה האזיקים  שווים? בהתחשב במראה העתיק שלהם ובמצב המתכת שנשאר טוב כל כך עד היום, יהיה טירוף לפגוע בהם בכל דרך שהיא. אני לא חושבת שעדיין יש להם מפתח; ברגע שאמצא את האדם שיוכל לשים אותם במוזיאון, העבודה שלהם תיעשה. זה סיכון בטיחותי רציני! שלא לדבר על כך שהם היו יכולים להיהרס, או אפילו יותר גרוע, שמישהו יכול היה לגנוב אותם! לכו לשבת שם בזמן שאתקשר למישהו."

מרינט נתנה לאדריאן להוביל אותם אל הספסל הסמוך כשרוב גופה כואב. היא בקושי הצליחה לדבר עם אהובה; הוא ביקש ממנה לשבת קרוב אליו למשך לא מעט זמן, שאפילו זה היה יותר מדי בשבילה.

אבל לפני שהספיקה לשים לב לדאגות שלה, אדריאן הרים אותה בעדינות ממתניה, אילץ אותה מעט להושיט את ידה לעברו במבוכה, "אל תדאגי, מרי. מתקן מנעולים הוא איש-מפתח שתמיד נמצא לצידך אחרי הכל!"

מופתעת, מרינט נעצה בו מבט לרגע, מחזירה את זרועה חזרה ומשכה את ידו של הבלונדיני. היא מצמצה, הבינה את מה שאמר, וקירבה את ידה הימנית אל פיה (שהביאה את ידו השמאלית של אדריאן, זה היה אמור להיות כבר הרגל) "זה... זה היה עכשיו משחק מילים?"

מגחך, האיש הצעיר הנהן בלהיטות. עיניו הירוקות והמוכרות נצנצו בשובבות כשהתקרב אליה, "היי, יש לי תוכנית! אקח אותך לספר שלי, האיש הזה מדהים כשמדובר בחיתוך מנעולים."

זה היה הקש האחרון. המצב המגוחך שלהם, ועצביה הקיצוניים של מרינט ליד אדריאן, עזרו למרינט להגיע להבנה שלאהובה יש אהבה משונה ליצירת משחקי מילים גרועים, גם כמו לשותף היקר שלה בקרב מול נבלי-על. הקישור ביניהם גרמו לה לאבד את זה. היא פרצה בצחוק, צחוק מחמם כזה שהפך את חיוכו הרחב של אדריאן לרחב עוד יותר. "אף פעם לא ידעתי שאת אוהבת כל כך משחקי-מילים, מרי!" נוסף גיחוך בקולו.

לא משנה מה מרינט התכוונה לענות, היא נקטעה על ידי מנהלת המוזיאון שהתקרבה אליהם "יש לכם מזל, ילדים. הצלחתי להביא מנעולן מיוחד שיסיר את האזיקים מבלי לפגוע בהם. הוא יוכל לבוא בעוד יומיים מעכשיו."

"יומיים?" שאלו מרינט ואדריאן בסנכרון מושלם, מופתעים לחלוטין מהחדשות המטרידות.

מנהלת המוזיאון קימטה את מצחה, מסדרת את משקפיה על אפה. "טוב, כן. מומחים כמו אדון קלאבייר מבוקשים מאוד, אתם לא יכולים לצפות ממנו לזנוח את לוח הזמנים הצפוף שלו בשביל שני בני נוער ששיחקו עם אזיקים בני מאות שנים."

הפעם, כשעיניה של מרינט נפגשו עם עיניו של אדריאן, הבעות פניהם שיקפו אחד את של השנייה.

הם נכנסו לבעיה.