~ כעבור ארבע שנים~
הרעש היחידי שנשמע בזמן שצעדה במסדרון הריק היה צליל העקבים הדקים שלה שנקשו עם כל צעד. המסדרון הזה נראה אינסופי, אבל בסופו של דבר הגיעה לדלת הענקית והמפוארת בסוף.
"המפקדת דוולין!" הוא קרא בהפתעה ומיד הצדיע למרוסיה. "אני מצטער המפקדת, אבל את לא אמורה להיות כאן ביום מיוחד שכזה." הוא אמר בלחץ, מוכן לחדשות רעות.
"עמוד נוח סמל," ענתה לו בצחקוק. "אני לא במסגרת תפקיד." הוא חייך ושחרר את העמידה. "באתי להודות למלכה על נדיבותה."
"אה כמובן!!! בואי, תיכנסי." הוא אמר ופתח את הדלת.
"אני מקווה שתהיה נוכח סמל." אמרה לו כשהביטה בו. "למרות הכל האירוע יתקיים שתי קומות מתחתיך."
"כמובן המפקדת דוולין." הוא חייך. "המפקדת דוולין בינתיים." צחקתי בקול.
"בינתיים." הסכימה איתו. לא יאמן ששם משפחתה הולך להתחלף היום. היא נכנסה פנימה. הוא סגר אחריה את הדלת, והמלכה הסתובבה אליה.
"אה!!! המפקדת דוולין!!! את לא אמורה להיות כאן!!! לכי מיד!!!" היא צחקה מהיהירות שבקולה. היא אהבה את מרוסיה.
"הגעתי להודות לך. תודה על שנתת לנו את החצר לחתונה."
"שטויות!!! זה המינימום שאני יכולה לתת לך על העזרה שלך! עכשיו קדימה, לכי. את עוד תאחרי חוצפנית קטנה." היא אמרה בחיוך אדיב, ובאמת התכוונה לכך. הרי מי יציל את כולם מפני השדים האיומים?
"אין בעיה, המלכה."
"תצפי לבואי גברת קורט. אני צופה בך." מרוסיה השתחוותה בעדינות בעודה מגחכת, ויצאה מחדרה. היא צעדה חזרה, וירדה לכניסה של האחוזה המלכותית. זה היה יותר ארמון מאשר אחוזה. היא הלכה בשביל הוורדים שהוביל לגינה, וקצת מעדה על העקבים שלה. היא הייתה צריכה להתרגל ללכת איתם.
"מרו!!!!!"קראה שארלוט, כן כן, אותה שארלוט מהתיכון. מי היה מאמין ששתיהן בסוף יהפכו לחברות כל כך קרובות? שארלוט קפצה עליה בחיבוק הדוק. "מה דעתך בינתיים?! אני השקעתי בזה כל כך הרבה!!!" היא התלהבה וחיבקה אותה שוב.
"זה נראה מדהים. אבל אפשר להחליף את הורדים הורודים באדומים?"
"מיד המפקדת דוו... סליחה. ייקח לי זמן להתרגל." היא צחקקה וקיפצה לעבר האחראי על הצמחים. מרו הביטה סביבה, והמקום נראה בדיוק כמו שתמיד חלמה, עכשיו ובילדותה.
היא הביטה בטבעת היהלום שהייתה לה על היד, וחייכה בהנאה. מזג האוויר היה מושלם לחתונה, בלי שמץ של עננים. "זה בטיפול!!! ובחופה, איזה פרחים את רוצה שיהיו?"
"אממ... אני סומכת עלייך בקשר לזה. אבל אל תשכחי שאת גם השושבינה ולא רק המארגנת."
"אל תדאגי לי!!! אני אהיה מוכנה!!! עכשיו לכי! יש לך שעתיים להתארגן!!! עוד מעט האורחים מגיעים וצריך לעשות תיקונים אחרונים!!!! אוי לי..."
"גברת סטונברידג'!!!!" מרוסיה קראה לה והיא מיד רצה לכאן.
"כן גברתי?"היא שאלה בבהלה.
"תטפלי בכל העניינים הנותרים בחתונה." היא חטפה מהיד של שארלוט את הרשימה, ונתנה לגברת. "במהירות. האורחים עוד מעט מגיעים, ואנחנו צריכות להתכונן."
"כמובן. רק שארלוט, מתי קורט וחבריו אמורים להגיע?"
"עוד שעה. תגידי לג'ו שבשום פנים ואופן, אסור לו להתקרב אליה. ואם הוא רק יעז, אני אדאג שהקריירה שלך בתור מארגנת תקרוס." שארלוט איימה עליה, והגברת מיד הנהנה והחלה להתרוצץ בין כולם.
"זה היה כל כך מרושע!!!"מרוסיה צחקה ושארלוט גיחכה.
"אנחנו בלחץ!!! קדימה, המאפרת והספרית מחכות לך!!!!" היא תפסה ביד של מרוסיה, והחלה לרוץ. מרוסיה מעדה כמה פעמים על עקביה, אבל בסוף הגיעה בשלום לחדר שאורגן במיוחד בשבילה.
"סוף סוף!!!" קראה איזבלה, חברתה הטובה ביותר, ומשכה אותה פנימה יחד עם אחותה, סופיה. "קדימה!!!! ייקח לנו עוד הרבה זמן!" היא אמרה ומיד התכופפה לבטנה של מרו. "ומה שלומך מיני ג'ו?!" מרוסיה צחקה וגלגלה עיניים. היא הייתה מרוצה, וההתרגשות של החתונה השכיחה ממנה לכמה שעות מהבן שלה ושל ג'ונאס, שמתבשל לו בבטן הקטנטונת.
"מצבו של מיני ג'ו נפלא. עכשיו קדימה!!!" מרוסיה זרזה את כולם והסתכלה בהנאה על הניילון השחור שתחתיו הייתה השמלה הלבנה והארוכה שתלבש. "התספורת שלי תהיה ראשונה, ואחריי שלושתן יעשו לכן. בינתיים קחו את מליסה החמודה. היא תעשה מה שתצטרכו, גבות, איפור לא יודעת." הן הנהנו וחייכו. מרו פשטה את כל הבגדים, ונשארה רק עם התחתונים. היא לבשה חלוק, והתיישבה על הכיסא, נותנת לבנות לעשות את העבודה שלהם.
כשמרו הביטה בעצמה במראה, ושלושת העובדות התעסקו בשיערה, הייתה שם אישה מבוגרת, מכובדת.
כשג'ונאס הציע לה נישואים קצת לפני גילוי ההיריון, הוא ידע שמרוסיה לעולם לא תאהב אותו כפי שאהבה את תומאס. היא הייתה רק ילדה, ובכל זאת הוא נכנס לליבה לנצח. אבל ג'ונאס אהב אותה, הוא אהב אותה.
הקפה של הבוקר, קיבל טעם חדש, שונה אבל טוב. היא מצאה בית חדש, שקיבל אותה למרות הנכות שלה לצמיתות.
כשהסתכלה דרך המראה על הבנות, חיוכה גדל. אלה היו שלושת הנשים הכי חשובות בחייה. אחותה הקטנה, החברה הכי טובה שלה וגיסתה לעתיד.
"שארלוט?!" הדלת נפתחה מעט, והציצה אישה מבוגרת.
"היי אמא." שארלוט חייכה והחוותה לעבר מרו. "אנחנו בדיוק מכינים את מרוסיה!!!"
"אה!!! מרוסיה!!!" האישה נאנחה בחיוך רחב. "אלוהים כמה שאת יפה. כמה מזל יש לג'ו!!! עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות לאנטון."
"אמא!!!!!" שארלוט קראה, מובכת. "אנחנו ביחד רק ארבעה חודשים. תצטרכי לאזור המון איפוק."
"תגידו את זה לבלה." מרוסיה צחקה והסתכלה לעברה. "התחתנה בשנייה שסיימה תיכון."
"תשתקי את הג'ורה שלך גברת צעירה. אני עדיין לא בהריון לפחות."
"רעה כל כך!!!" מרוסיה קראה ואיזבלה הוציאה לה לשון. "וילדותית." הן צחקו.
"יש לי שאלה." שארלוט שאלה וקיבצה את כולן ללחוש, שאמא שלה לא תשמע אותן. "אתם נוסעים לירח דבש. ירח דבש מן הסתם זה סקס בלי הפסקה בכל מיני מקומות ותנוחות. אז ההשאלה שלי, מה עם תוציאו למיני ג'ו עיין או משהו...?" היא כמובן קיבלה כאפה הגונה ממרוסיה כשכל הבנות פרצו בצחוק מתגלגל. ואז המשיכו בהכנות.
התספורת של מרו הייתה גמורה. השיער האדום שלה היה מסולסל בעדינות, וצמות עדינות כיסו את ראשה. סיכות קטנות של פרחים כסופים ונוצצים היו נעוצים בצמות. "נראית מדהים!!!!!" קראה אמא של ג'ו, שבקרוב תהיה חמותה. הבנות התיישבו על הכיסאות, ושלושת הבנות התעסקו בשיער שלהן. מליסה הנחמדה סידרה למרו את שאר הפרטים ואיפרה אותה. מרו נכנסה לתוך העקבים הענקיים וכולן החלו ללבוש את השמלות שלהן, חוץ ממרו שהייתה זקוקה לעזרה עם השמלה שלי. "איזה שמלות מקסימות!!!!!" חמותה לעתיד קראה באושר, כשראתה אותן בשמלות בצבע שמפניה, שהיו סטרפלס נפוח.
"חכו שתראו את השמלה שהיא בחרה." קראה סופיה והסירה את הניילון השחור שכיסה את השמלה הלבנה שלה. כל הפיות נפערו בהלם. בחיוך, סופיה קילפה את החלוק מגופה. מרו מרחה על עצמה קרם גוף בריח האהוב על ג'ו, ונכנסה בעדינות לתוך השמלה. איזבלה כפתרה בזהירות את השורה הארוכה של הפנינים מאחור, והחליקה את הבד על עורה בעדינות בזמן ששארלוט סידרה את הנפח של השמלה בעדינות. השמלה גלשה על גופה העדין בשלמות, גורמת לכל אחת לרצות יותר את הגוף המושלם שלה. מליסה הגיעה עם הסיכה וההינומה, שמה אותה על ראשה בעדינות ומכסה את פנייה. לפתע נשמעה דפיקה על הדלת.
"מי זה?!?!" שארלוט צעקה בלחץ.
"ליאו." הקול ענה ושארלוט נרגעה ופתחה את הדלת. "האורחים מחכים בנות." הוא אמר ואז הביט במרוסיה בהלם. "את... את נראית נפלא מרוסיה." הוא קרא בהלם והתקרב אליה. "אני לא מאמין שאני צריך עכשיו למסור אותך..." הוא אמר וכאב והתרגשות נצצו בעיניו.
"זה בסדר אבא." מרוסיה אמרה ונשקה ללחי שלו. היא ניגבה את האודם וצחקה. "קדימה בנות. בואו נעשה את זה." הבנות חייכו, ויצאו יחד עם החמה החוצה. מליסה הביאה למרוסיה את זר הפרחים שלה, הובילה לעבר הכניסה שלה. מרוסיה אחזה ביד אביה, ונשמה עמוק. "אבא?"
"כן?" הוא שאל כשהבנות החלו התחילו ללכת לעבר החופה, כל אחת בתורה.
"הלוואי ואמא יכלה לראות אותי." אמרתי בעצב. הוא חייך אליה בעצב ולחץ את ידה בעידוד.
"היא בטוח צופה בך מלמעלה, גאה בכל מעשייך." הוא נשק לראשה בעדינות ומליסה נשמה עמוק.
"קדימה מתוקה, תורך. בהצלחה." היא חייכה ומרוסיה הנהנה. נשמה עמוק, ועשתה את הצעד הראשון החוצה. ברגע שיצאה, חיפשו עיניה מיד אחר הפנים של ג'ו. הוא חיכה לה מתחת לחופה, ועיניו תפסו את שלה. ברגע שעיניהם ננעלו, חיוך רחב ועוצר נשימה התפרש על פניו. היא רצתה לזנק, לרוץ קדימה לעברו. לעזאזל עם הכל, היא אהבה אותו. אבל היד של אביה החזיקה אותה, שלא תהרוס הכל. לפתע, עלתה לראשה המחשבה. האם היה יכול להיות עתיד כזה גם לה ולתומאס? אבל היא מיד פסלה מחשבה זו. היא עכשיו אוהבת את ג'ו, והתגברה על תומאס, נזכרת בבקשה שלו.
'תראה תומאס...' חשבה מרו כשעשתה את הצעד השני. 'המשכתי הלאה. כפי שביקשת ממני.'
הסוף