מישהו יכול בבקשה להסביר לי איך מסלול מכשולים מלוכלך ובוצי קשור לאקדמיה? צוות הצילום העמיד אותנו בתור ואני הייתי השנייה מהסוף, לפני רוז. אליוט הציג את התוכנית כרגיל והסביר איך האתגר יעבוד.
זה פשוט, כל אחת תבחר מעטפה קטנה מקופסא ועל הגלויה יהיה רשום נושא, כמו ספרות או מדע, ואליוט יקרא את השאלה מהגלויה שבתוך המעטפה. אם היא עונה נכון על השאלה אז היא בטוחה והיא פשוט חוזרת לקצה התור. אם היא טועה היא צריכה לעשות את מסלול המכשולים.
אליוט צפר בצופר והמשחק התחיל עם לינדזי ראשונה. צפיתי בה בוחרת מעטפה ואליוט אומר שהנושא הוא היסטוריה.
"באיזה שנה הייתה הנחיתה הראשונה על הירח?" אליוט שאל. השאלה הזאת כל כך קלה! חשבתי.
לינדזי נראתה מבולבלת, "אה, 1980?"
אליוט הניד בראשו, "אני מצטער זה לא נכון. אני חושש שתצטרכי לעשות את מסלול המכשולים."
וכך צפיתי בטלויזיה הגדולה בלינדזי עושה את המסלול. היא צרחה והשתוללה כאילו משהו תוקף אותה.
הבנות מלפני המשיכו לענות על השאלות לא נכון, שהיו ממש קלות, וכשהן הלכו במסלול המכשולים עשו מהומה גדולה. חשבתי שאליוט ואמריקה יאהבו את זה. לראות את כל הבנות נופלות ומתלכלכות.
סופסוף היה תורי ואני הוצאתי מעטפה. אליוט אמר שהמקצוע הוא ספרות.
"מי הסופר של אוליבר טוויסט?"
חייכתי בקלילות, "צ'ארלס דיקנס."
אליוט נאנח, "זה נכון, את יכולה לחזור לסוף התור."
עברתי את כל הבנות מכוסות הבוץ וחיכיתי לתור של רוז.
המקצוע שלה היה מדע ושאלו אותה מה המשוואה הכימית של מים.
"H2O," היא ענתה בקלות והלכה לסוף התור.
האתגר המשיך במשך חמש שעות שכללו גם הפסקות שתיה, הפסקת אוכל ואליוט צועק על כל הבנות האחרות.
אני לא יודעת למה הוא כל כך כועס לראות את כל הבנות האחרות עוברות את המסלול. אני לא הייתי צריכה לעבור אותו, אבל רוז הייתה צריכה לעשות אותו פעם אחת אחרי שעשתה טעות בשאלה במוזיקה.
היא עברה את המסלול בזהירות ורק החצי התחתון שלה היה מכוסה בבוץ.
סופסוף גיליתי למה אליוט כל כך כועס כשסיימנו את האתגר וכולנו התאספנו מסביב לאליוט.
כל הבנות המצחקקות נלחצו כשהן ראו את חביאר עומד ליד אליוט. הן לא יכלו לעשות עם זה שום דבר כי המצלמות עדין צילמו.
חביאר חייך אל הבנות, "זה היה כיף לראות אתכן עוברות את המסלול וזה מראה שרובכן לא מפחדות להתלכלך ולהנות."
ראיתי את לינדזי שולחת לי חיוך מרושע.
"אבל," כל הבנות מסביבי נלחצו, מוכנות לשמוע את ההמשך, "להורים שלי יש סטנדרטים גבוהים בשבילי ומי שתהיה הדייט שלי חייבת להיות חכמה. זה אומר שאנאבל קנדי מקבלת חסינות מהדחה השבוע בגלל שהיא ענתה הכי פחות תשובות שגויות."
הוא חייך אלי ואני בטח הסתכלתי עליו בפנים המומות.
אליוט סיים את התוכנית והמצלמות הפסיקו לצלם. אליוט הסתכל על הבנות במבט נוקב, "איך יכולתן לא לדעת את התשובות לשאלות האלה?! נתתי לכן-" הוא קטע את עצמו והסתכל עלי ואז הוריד את הטון שלו.
אז הוא כתב את השאלות ככה שהן ינצחו. רוז הסתכלה עלי.
"הן סיימו לדבר. יש לי הרגשה שאנחנו צריכות לרוץ."
ואנחנו רצנו. רצנו הכי מהר שיכולנו חזרה לארמון כשהבנות רודופות אחרינו צועקות ומקללות.
באותו לילה רוז ישנה בחדר שלי, ואנחנו עשינו מרתון סרטי דיסני בלפטופ שלי. זה כלל את התאהבתי בכוכב, תוכנית להגנת נסיכות, עוד סיפור סינדרלה ומולאן.
במשך שאר השבוע לפני ההדחות לכל הבנות היה זמן חופשי לעשות מה שרצינו. רק שמצלמה תעקוב אחרינו ותצלם מה שאנחנו עושות. לשמחתי רוז ואני היינו עם ג'ונו שוב שהתחיל להיות סוג של דוד.
בכנות, אני מתגעגעת לשגרה השקטה והרגועה שלי בבית. אז הצלחתי לגרור את רוז איתי לספריה הכי קרובה שמצאתי (כשג'ונו עוקב מאחורה.) הספריה הכי קרובה בחלק הזה של קליפורניה היא ספריה קטנה במבנה ישן משנות השישים. כשנכנסתי היה ריח של אבק וספרים ישנים. אישה מבוגרת ישבה בדלפק עם ספר עבה. כשנכסנו היא הסתכלה עלינו וחייכה ואז חזרה לספר שלה. שוטטתי ועזבתי את רוז וג'ונו מאחור לחצי שעה, קוראת ברפרוף כמה ספרים. לא יכולתי להשאיל שום ספר בלי כרטיס ספריה, אבל הפשטות והשקט שבספריה בלי הבנות הרכלניות והריח של ספריי לשיער הרגיעו אותי.
לבסוף מצאתי את ג'ונו ורוז שוב באגף של הילדים הקטנים. ג'ונו התעסק עם כמה דברים במצלמה בזמן שרוז עשתה כמה מתיחות על הרצפה.
"רוז, תרקדי לנו," אמרתי כשעלה לי הרעיון. היא הסתכלה עליי במבט מוזר.
"אנחנו בספריה."
משכתי בכתפיי, "מה שקורה בקליפורניה נשאר בקליפורניה."
"ומשודר בטלויזיה הלאומית," ג'ונו הוסיף. הסתכלתי עליו במבט מלוכלך והוא משך בכתפיו.
היא נאנחה, "אני צריכה מוזיקה."
הוצאתי את האייפוד שלי ושמתי שיר אקראי. Wings של Little Mix. סופי בטח שמה אותו באייפוד שלי.
רוז נעמדה והתחילה לזוז לפי הקצב, לפני שנכנסה לקצב לגמרי ונתנה למוזיקה להוביל את הגוף שלה. ראיתי את ג'ונו מצלם אותה בלי ששמה לב.
מחאתי כפיים בהתלהבות עד שהבחנתי בעוד ספרנית מסתכלת עלינו במבט רצחני. מה קרה לאחת הנחמדה?
בסוף העיפו אותנו מהספריה למרות שג'ונו צילם ואנחנו חלק מתוכנית טלויזיה לאומית. מכשפה זקנה.
בדרך חזרה לארמון רוז גררה אותנו למכלאה כי היא מתגעגעת לכלב שלה. היא גרמה לנו להישאר שם במשך שעה ולשחק עם הכלבים ואני חייבת להודות שהתאהבתי בכלב לברדור תינוק בצבע שוקולד עם עיניים חומות וגדולות. הוא היה כל כך מתוק ורציתי לאמץ אותו, אבל אני לא חושבת שמותר להכניס חיות לארמון.
במשך כל השעה, הכלב, בשם קוקו, שיחק איתי. כשג'ונו אמר שאנחנו צריכים ללכת הסתכלתי עליו בעיני כלבלב ולא הבחנתי שהמצלמה מצלמת.
"בבקשה ג'ונו, אני יכולה לאמץ אותו?"
הוא צחק, "את יודעת שאסור להכניס חיות לארמון אנני."
עשיתי פרצוף עצוב והושבתי את קוקו בחיקי, מחזיקה את הידיים שלו, "אבל תסתכל עליו," אמרתי בקול תינוקי, "הוא כל כך קטן."
קוקו ליקק את הפנים שלי ונבח במה שאני מניחה שהיה הסכמה בשפת הלכבים. הסתכלתי על ג'ונו במבט הכלבלב הכי טוב שלי הזמן שרוז עמדה בצד וצחקה.
"בסדר את יכולה לאמץ אותו, אבל הוא לא יכול להישאר בארמון."
חייכתי ואז כיווצתי את גבותיי.
"אז איפה הוא יהיה?"
ג'ונו נאנח, "הוא יכול להישאר אצלי ואני אביא אותו לעבודה כל יום עד שהתוכנית תגמר."
"תודה, תודה, תודה!" צרחתי. אני באמת צרחתי.
צרחתי בגלל כלב?
שילמתי לבחור האחראי עם הכסף שנשאר לי מהשופינג והוא נתן לי את קוקו, תעודת אימוץ כלשהי, אוכל ושתי קערות בשביל הכלב. לשמחתי קוקו מסורס ומחוסן וכל מה שצריך אז אני לא צריכה ללכת לוטרינר.
עזבנו כשאני וקוקו מובילים, מחייכים בשמחה בזמן שרוז גיחכה. כשקוקו איתי אני לא חושבת שאני אתגעגע הביתה כל כך.
במשך היום ג'ונו נתן לי להגניב את קוקו לחדר שלי, אבל ידעתי שהוא יבוא לקחת אותו בלילה. דיברתי בסקייפ עם ג'וש וסופי והראתי להם את קוקו וג'וש ממש קינא.
"מה, יש לך כלב?!" הוא התלונן, "זה לא הוגן!" חרצתי לו לשון וסופי צחקה.
ואז סופי התחילה לקשקש על חביאר ואני קצת התנתקתי מהשיחה.
"או מיי גאד, אנני את יכולה להכיר לי אותו בסקייפ?!"
הסתכלתי עליה במבט מוזר, "אין לי מושג איפה הוא עכשיו. הארמון הזה ענקי. הוא יכול להיות בכל מקום בכל קליפורניה ואפילו בכל ארצות הברית. אנחנו אף פעם לא יודעות לאיפה הוא הולך או מה הוא עושה."
"רק רציתי לפגוש אותו," היא אמרה בקול עצוב ואז הסתכלה עלי, "תגרמי לו להתאהב בך ואז אתם תתחתנו ואני יהיה קרובה לחביאר מת'יוס!" היא חייכה מהתוכנית ה'מדהימה' שלה.
"אה-הא," אמרתי, "לא הולך לקרות."
אחרי חצי שעה של ויכוח שובב אמרנו לילה טוב אחד לשני ואני התנתקתי מהסקייפ. התגנבתי במורד המדרגות עם קוקו בידיי בשביל לפגוש את ג'ונו בדלתות הקדמיות, אבל הייתי מופתעת לראות אותו עומד ומדבר עם חביאר.
שניהם הסתכלו עליי כשהבחינו בי ואני כירבלתי את קוקו בזרועותיי קרוב יותר אלי כשלא רציתי לעזוב אותו.
"בחייך אנני," ג'ונו אמר, "תני לי את הכלב."
"קוראים לו קוקו."
ג'ונו גלגל את עיניו, אבל הושיט את ידיו וחיכה. אחזתי בקוקו חזק יותר והוא רחרח את הצוואר שלי כשנאנחתי ולבסוף העברתי לו את הכלב.
"תהיה נחמד אליו," אמרתי בתוקף.
"כמובן,"
"ואל תשכח להאכיל אותו. או לתת לו מים. ולתת לו לצאת החוצה כדי שהוא יוכל לעשות את העניינים שלו," נתתי לו רשימה שלמה של הנחיות והוא פשוט התעלם ממני, "אני אסתדר,"
ראיתי שחביאר הקשיב לשיחה שלנו בשעשוע.
נתתי לג'ונו מבט מרושע, "אני משגיחה עליך...." אמרתי בקול מאיים וחביאר צחק. ואוו, יש לו צחוק יפה.
"איי איי קפטן," ג'ונו הצדיע לי ביד אחת וביד השניה החזיק את קוקו.
שמתי את ידיי על מותניי, "אתה צוחק עלי?"
ג'ונו נענע את ראשו, העמיד פנים שהוא מפחד. התחלתי לצחוק, "רק צוחקת ג'ון ג'ון." אמרתי, "רק אל תהרוג את הכלב שלי."
הוא הנהן ואני חיבקתי אותו ונפרדתי ממנו כשעזב ללילה. ראיתי שחביאר עדיין עמד שם, נשען על הדלת כשזרועותיו שלובות על חזו והוא נראה מאוד מושך.
"אז יש לך כלב?" הוא שאל.
הנהנתי בהתרגשות "תמיד רציתי כלב."
התחלתי ללכת למעלית אחרי דקה של שתיקה מביכה, אבל הוא עקב אחרי ואמר, "את מסתדרת פה עכשיו?" הוא שאל, ולפי הטון והמבט בעיניים שלו יכולתי לשמוע שבאמת אכפת לו.
הנהנתי, "כן אני מניחה. רוז שומרת שאני לא אשתגע."
הוא גיחך, "יופי, לא הייתי רוצה לראות אותך משתגעת. זה בטח מפחיד."
"היי!" התבכיינתי, "אני לא כזאת גרועה."
הוא הסתכל עליי באי אמון ואני החמצתי פנים. הוא נתן לי מכה קטנה עם המרפק, "אני רק צוחק אנני."
חייכתי ומשכתי בכתפיי, "אני יודעת."
הוא גלגל את עיניו בשובבות ואני עצרתי ליד המעלית הפתוחה. ראיתי את חביאר נכנס ואני הסתכלתי עליו מופתעת, "לאיפה אתה הולך?" שאלתי אותו כשנכנסתי למעלית והדלתות נסגרו.
"החדר שלי בקומה שלך."
הו.
"אתה לא מפחד שבאמצע הלילה אחת מהבנות המשוגעות שפה ימצאו את החדר שלך; יתגנבו פנימה וינסו לפתות אותך באמצע הלילה?"
הוא צחק, "אני לא כזה קל."
הסתכלתי עליו כשהמעלית נעצרה והדלתות נפתחו, "מה אם כל הכותרות, 'חביאר נתפס עם סטוץ ללילה אחד,' חביאר ככה, חביאר ככה?"
הוא הסתכל עליי באכזבה בעיניו, "את באמת מאמינה לכל הכותרות, איך את אפילו יודעת עליהן? חשבתי שאת לא מעריצה?" הוא הסתכל עליי במבט מופתע.
"אחותי כן והיא רואה את כל תוכניות הרכילות."
הוא הנהן אבל אז אמר, "אבל את מאמינה לכל מה שהם אומרים."
הסתכלתי עליו לזמן מה וראיתי איזשהו רגש בעיניו.
אני לא מעריצה של המוזיקה שלו כי אישית זה לא הטעם שלי. אני לא אוהבת את הדרך שהוא מקבל את כל תשומת הלב בגלל שיש עוד הרבה אומנים שטובים בדיוק כמוהו ואפילו יותר . אני לא אוהבת איך כל המעריצות כל כך מטורפות על מפורסם.
אבל הוא בן אדם, ולכל בן אדם יש לב.
הסתכלתי עליו וחייכתי, "אני לא יודעת. אני לא מכירה אותך אישית. מי יודע מה נכון ומה לא?"
הוא חייך אליי בחמימות ואמר תודה בביישנות.
הסתכלתי עליו מבולבלת, "למה אתה אומר לי תודה?"
הוא גיחך, "את לא שופטת אותי על שמועות ומה שאומרים באינטרנט. אני יודע שהם נתנו לי מוניטין רע, אבל אני באמת לא כזה."
חייכתי, "טוב, אני מניחה שאני פשוט אצטרך לגלות." הוא הנהן.
"כבר אחת עשרה וחצי. אני הולכת לישון עכשיו, אני צריכה את שנת היופי שלי," התבדחתי והוא צחק. אמרתי לו לילה טוב והוא ענה לי לילה טוב בשקט. הלכתי לחדר שלי ועזבתי אותו עומד שם לפני שהוא הלך לחדר שלו בצד השני של המזדרון.
המלצות:
והיום - פייבסוס!
.שני הפאנפיקים באנגלית, אבל לשניהם יש תרגום
לראשון קוראים smile again, והוא סיפור על לאשטון.
כמו שהכותבת אמרה, הוא נכתב בהשראת השיר through the dark של וואן דיירקשן. אני מאוהבת בפאנפיק. אני לא ממש אוהבת סיפורי לאשטון אבל הסיפור הזה באמת יפה. (מלא בפילס, ובחלק ממנו בכיתי.) הוא נמצא במשתמש Larry_Lashton. התרגום במשתמש rotem5sos.
לסיפור השני קוראים diffrent והוא סיפור על מייקל. הוא שונה מכל סיפור אחר שקראתי ולדעתי הוא ממש מיוחד ומקורי. הוא קצת קריפי למי שאוהבת. הוא נמצא במשתמש murdermuke. התרגום במשתמש alisoooon.