הנסיכה לייזריה, זה נשמע לי כל כך טוב, מיטלוניס מצחקק.
"נסיכה?" אנג'ל נוהמת מאחוריי ואני נזכרת שהם עדיין אזוקים.
"אפשר לשחרר אותם?" אני שואלת את דודי שנותן לי מבט מצחיק.
"למה את מטיילת איתו במקום הראשון?" הוא שואל, זורק לעברם מבט חשדני.
"אני נשארת איתם אז הם באו איתי לכאן כדי שאני אוכל לשנות צורה. אני מנסה להראות להם שדרקונים הם לא מפלצות פראיות, והמצב הזה לא עוזר," אני ממלמלת.
"התכוונתי, למה את מטיילת עם מלך אנשי הזאב? הבן של האדם שכמעט הכחיד אותנו?" דודי נוהם. אני מרכינה את ראשי בלי שאני שמה לב, הזעם והעוצמה בקולו מכריחה אותי בפחד לכניעה.
"הוא התעקש לבוא איתי, למרות שאני לא לגמרי בטוחה למה," אני ממלמלת בשקט, בוהה בריצפה עם ידיי כרוכות בחוזקה סביב עצמי.
הוא נוהם לפני שהוא הולך לעבר דריוס שמסתכל עליי במבט עז.
"למה רצית לבוא איתה? אין ספק שאתה יודע כמה המסע מסוכן, וכמה פשוט יותר זה יהיה להרוג אותה, למה נתת לה לחיות ולמה אתה מטייל איתה?" הוא נוהם. ראשי מתרומם מעט, סקרנותי גדולה מהפחד שלי.
"היא הייתה בחורה צעירה, ולא היתה אגרסיבית או מסוכנת כמו שאר הדרקונים שפגשתי, לא הרגשתי שהיא היתה איום," דריוס מושך בכתפיו. דודי נוהם ואני יודעת למה.
הוא משקר, מיטלוניס אומר.
"אני מכיר את הבחורה הזאת הרבה לפניך, והיא יותר אגרסיבית ומסוכנת מרוב הדרקונים בעולם. הזאב שלך היה אמור לילל שתהרוג אותה, ולמרות זאת אתה נתת לה לחזור למקום הולדתה, למה? ותגיד לי את האמת הפעם," הוא מזהיר.
דריוס בולע מועקה בלתי נראית בגרונו לפני שהוא מצמיד את ליסתו בחוזקה.
"תענה לי!" דודי נוהם, תופס את הקולר שלו ודוחף אותו מעלה.
"תפסיק!" אני צועקת בבהלה. רגליו של דריוס חובטות באוויר בפראות והוא תופס את הקולר שלו, בקושי מונע מהכסף לדקור אותו בצווארו. עיניו של דודי הופכות לאדומות, גורמות לי לרוץ לעברו רק כדי שידו של מישהו תילפף סביבי.
"לא! תן לי ללכת!" אני צועקת, נאבקת בשומר שמחזיק אותי צמוד כך שאני בקושי מצליחה לנשום. אני מפסיקה לזוז ומנסה לשאוף אך ידיו צמודות מידי על חזי.
"תענה לי!" דודי נוהם שוב, קולו מרעיד את הריצפה.
דריוס נראה על סף איבוד הכרה כשמבטו מוצא אותי.
"תענה לו! הוא יהרוג אותך!" אני צועקת, מנסה לנשום. אני רואה משהו עובר בעיניו, תבוסה.
"היא המיעודת לי," הוא אומר והכל קופא. מיועדת? זה מהדהד בראשי.
זה מסביר הרבה, מיטלוניס אומר ואני מטלטלת את ראשי.
לא, זה מסביר הכל.
דודי מוריד את דריוס לריצפה באיטיות, פניו חסרות הבעה או רגש. דריוס מסתכל לעברי, אבל פניי גם כן לא מראות כל רגש.
אני מתמודדת עם מצבים כאלה פשוט על ידי לא להתמודד איתם. אני מעמידה פנים שזה אומר שום דבר בשבילי כשזה בעצם אוכל אותי מבפנים בגלל שאני לא יודעת מה לעשות.
לפתע אני נזכרת שהשומר עדיין מחזיק אותי צמוד מאוד ואני זורקת את ראשי לאחור. הוא גבוה ממני אז אני תופסת את פיו.
הוא משחרר אותי ומועד לאחור, ידו על פיו המדמם.
"אל תיגע בי אי פעם שוב!" אני נוהמת, מיטלוניס מוסיף עוצמה לקול שלי. השומר נופל לברכיו, מסתכל עליי בפחד.
הזעם שלי גדל כשעיניו פוגשות את שלי ותוך שניות אגרופי מרסק את אפו. הוא נופל לאחור בגניחה קטנה, אבל אני לא נותנת לו זמן להתאושש.
אני בועטת בצד ראשו, והוא נופל על הרצפה בקול נקישה חזק. הוא שוכב חסר תנועה על ריצפת השיש, מיטלוניס מאשר בראשי שהוא מת.
אני מסתובבת ודודי מחייך.
"הנה עכשיו לייזה שעזרתי לגדל," הוא אומר, זורק את זרועו סביב כתפי ולוקח אותי לדלת גדולה.
"היי! מה איתנו?" קולה של אנג'ל צועק מאחורינו.
"שימו אותם עם שאר הזאבים," דודי אומר לשומרים שמהנהנים בראשם. הם מתחילים לגרור אותם אבל הדלתות נסגרות מאחורינו לפני שאני יכולה לראות לאן הם הולכים.
"איפה היית כל השנים האלה?" דודי שואל אותי כשאנחנו הולכים במיסדרונות הריקים.
"איכשהו אבא שלי ידע שהציידים באים אז עזבנו בלילה. נשארנו בהרים רוב הזמן אבל מידי פעם ביקרנו עיירות אנושיות וכמה חברים שלו שגרו בקירבת יער אנשי הזאב. הצלחנו להתחמק מציידים במשך שנים, אבל אז אבא שלי- אתה יודע. הייתי לכודה בקניון הדפוק הזה במשך חודשים, לקח לי נצח להחלים ואז אפילו עוד יותר זמן למצוא דרך החוצה," אני ממלמלת.
"חיפשנו אותך ואת אבא שלך בכל מקום. בזמן שמצאנו את הגופה של אבא שלך הוא היה מת במשך חודשים. ידעתי שזה הוא רק בגלל השרשרת שלו. האחת שהיתה שייכת לאמא שלך," הוא נאנח.
אני מהנהנת בראשי, "כן אני זוכרת את השרשרת הזאת. הוא אף פעם לא הוריד אותה."
"אז מה קרה אחרי שיצאת מהקניון?"
"הייתי עם הפרייסטרייג'י במשך שנה בערך, צדתי בשבילם בתמורנ להגנה מהציידים. אבל החיים איתם היו מתישים, זה קר וחשוך מידי סביבם גם עם האש. אז עזבתי ואז ציידים רדפו אחריי בהרים במשך שנה פחות או יותר לפני שהם רדפו אחריי לתוך היער והגעתי לאנשי הזאב," אני מושכת בכתפיי.
"אני לא מאמין כמה חזקה יותר, גבוה יותר, יפה יותר נהיית. את לא נראית בכלל כמו הילדה הקטנה שאני זוכר," הוא אומר ומנשק את ראשי.
"אני כל כך שמחה שמצאתי אותך, אבא אמר שלא נראה אותך יותר אחרי שעזבנו," אני אומרת לדודי, מסתכלת עליו לצידי.
"אני מצטער על אבא שלך. שרפנו את עצמותיו אחרי שמצאנו אותו. אם הייתי יודע שאת עוד בחיים הייתי קובר אותו כדי שתוכלי להיפרד כראוי," הוא אומר במבט קודר, מסתכל עליי.
אני מנערת את ראשי. "לא, אני צריכנ להתנצל. הוא היה אחיך וזאת היתה אשמתי שהוא מת, אם רק הייתי יותר סבלנית וקשובה, אולי הוא עוד היה חי," אני ממלמלת, קולי נשבר.
"אביך עשה ככל יכולתו כדי ללמד אותך ואת עשית ככל יכולתך ללמוד. זוכרת מה סארי היתה אומרת? 'לא המורה ולא התלמיד יכולים ללמוד אם תוכנית הלימודים רעה'. אף אחד לא ידע איך ללמד אותך שליטה אבל, אבא שלך עשה כפי שיכל," הוא אומר לי ואני מחייכת.
"כן, אני מניחה שאתה צודק."
לפתע אנחנו עוצרים לפני סט של דלתות כהות מעץ. "זה החדר שלך. בניתי את המקום הזה לפני שידעתי שאביך מת, קיוויתי ששניכם עוד תחזרו," דודי אומר לי. אני דוחפת את הדלתות ולוקחת נשימה עמוקה.
החדר ענק. מיטה גדולה עומדת באמצע החדר מול שתי דלתות, האחת מובילה לחדר ארונות והשנייה לחדר מקלחת. אני שמה לב לארגז גדול הנמצא למרגלות המיטה. אני מיד מזהה את העיטורים הזהובים והאדומים המקשטים את הארגז.
"האם זה-" אני מתחילה להגיד אבל דודי קוטע אותי כשהוא מהנהן בראשו לחיוב.
"כן, הלוחמים שלי מצאו את בין ההריסות וניקו את זה בשבילך. יש לך מזל שמסובך להשמיד מתכת קרה," הוא מצחקק.
"לצערי היו כמה דברים חסרים משרידי ההריסות," הוא נאנח. אני מסתכלת עליו, דאגה בעיניי.
"מה?"
"קולר הדרקון שלך היה אחד מהם," הוא אומר וגורם לי להתנשף בכבדות. ידיי עפות לכסות את פי ועיניי מרחבות.
"אבל- בלעדיו אני לא יכולה לשנות צורה," אני אומרת, דמעות מתחילות להיווצר בעיניי. הוא שם את ידיו בצידי פניי ואומר לי להירגע.
"הכנתי אחד חדש, אבל הוא לא יעבוד באותה היעילות מאחר והדם של הדרקון שלך לא נמצא בתוך הקולר. בלי להזכיר את זה שהיחסים שלנו עם המכשפות מתוחים לאחרונה," הוא ממלמל.
"עכשיו שאני כאן אפשר להכין קולר חדש, לא? המכשפות אהבו אותי בעבר."
"כן, אבל זה יקח זמן," הוא אומר לי. אני מהנהנת בראשי ומסתכלת על החדר שוב, מחייכת כשאני רואה את הנוף הנשקף מהחלון.
"עשית את זה בכוונה?" אני שואלת, מצביעה על החלון הנותן לי נוף מושלם לאחד מהרי הגש האלימים ביותר.
"למען האמת קיילו זכר שמורס הוא הוא ההר האהוב עלייך," הוא אומר ועיניי מתרחבות.
"קיילו חי?" אני שואלת והוא מהנהן בראשו.
"הוא נמצא במשימת סיור אבל יחזור מחר בבוקר. עכשיו את צריכה ללכת לישון," הוא מנשק את מצחי ונותן לי חיבוק גדול לפני שעוזב.
אני עושה מקלחת, משפשפת את הליכלוך שהצטבר על עורי בימים האחרונים. לאחר מכן אני מתלבשת במכנסיים קצרים וחולצה קצרה מחדר הארונות. הוא מלא בבגדים, רובם במידה שלי.
אני מטפסת על המיטה, נאנחת כשמצעי המשי הזהובים נוגעים בעורי. אני נרדמת מול האור המהפנט של הר הגעש מורס.
***
הכל מטושטש, אבל אני יכולה לזהות את הצללים העמומים של בית הסוהר. ידיים חזקות נמצאות מתחת לרגליי ומאחורי גבי, מצמידות אותי בחוזקה לחזה מוצק.
אני מרגישה כאב בקושי מורגש בראשי ונזכרת בפעם בה אנג'ל דחפה אותי כנגד הקיר. לפתע אני מרגישה לחץ על מצחי ומבינה שמישהו מנשק אותי.
אני שומעקת את קולו של דריוס לוחש בעדינות באוזני.
"תחלימי היטב, מיועדת קטנה שלי."
***
אני פוקחת את עיניי ומתיישבת, מסתכלת סביב בבילבול למספר דקות לפני שאני נזכרת איפה אני.
זה טוב להיות בבית, מיטלוניס אומר ואני לא יכולה אלא להסכים.
חוץ מכל עניין המיועדת זה מדהים, אני עונה, יוצאת מהמיטה כדי להתקלח.
מה את מתכוונת לעשות לגבי זה? את לא יכולה פשוט להתעלם מהזאבים לנצח, הוא אומר לי.
אני נעמדת מתחת לזרם המים עם אנחה. לא אבל אני יכולה לנסות. אני לא רוצה לקבל אותו בתור המיועד לי כי זה יהפוך אותי ללונה ואני לא רוצה לחיות עם אנשי זאב לשארית חיי, במיוחד לא עכשיו כשמצאנו את כולם, אני אומרת.
אני מבין, אבל את חושבת שדריוס יבין? מיטלוניס שואל. אני חושבת לרגע ואז נוהמת בכעס.
אם הוא רצה שאני אהיה המיועדת לו הוא היה אומר לי את זה לפני שהדוד שלי כמעט הרג אותו.
יכול להיות שזה נכון, זה כל מה שמיטלוניס אומר לפני שהוא משתתק.
אני יוצאת מהמקלחת ומייבשת את עצמי, מותחת את שערי הארוך ומלפפת סביבו גומייה. אני מתלבשת במכנסיים שחורים וחולצה אדומה ומשאירה את רגליי יכפות.
אני בוהה בחלון כשאני שומעת דפיקה בדלתי.
"לייזריה!" דודי קורא.
"כן?" אני שואלת, פותחת את הדלת.
"קיילו הגיע, בואי נלך," הוא אומר ואני מהנהנת בראשי, עוקבת אחריו לחדר בו נמצא כס המלכות.
אני מזהה גבר נאה מאוד מחכה, מוקף בחצי תריסר לוחמים. חיוך צדדי עולה על פניו כשהוא רואה אותי.
עיניו יותר זוהרות בירוק יותר משאני זוכרת, אך שיערו החום הבהיר וגיזרתו השרירית נראות בדיוק כמו בפעם האחרונה בה ראיתי אותו.
אני רצה אליו וזורקת את ידיי מסביב לצווארו. הוא מניף אותי ומחבק אותי בחוזקה, קובר את פניו בשיערי.
הוא מחזיר אותי לריצפה ומיד מנשק את פי. שפתיו רכות כפי שזכרתי אותן, הזיכרון גורם לי לחייך בשמחה.
"אני לא מאמין שאת עדיין בחיים," הוא ממלמל, מסתכל על פניי כאילו אני אעלם בכל רגע.
"אני לא מאמינה שאתה הטלת את זה בספק," אני אומרת, זוכה בציחקוק.
"עכשיו שחזרת, אנחנו יכולים לסיים את מה שהתחלנו," הוא אומר ועיניו מתרחבות.
"חשבתי שתמצא מיועדת חדשה בשבילך עד עכשיו," אני אומרת בתדהמה.
הוא מטלטל את ראשו ומניח את ידיו בצידי פניי. אגודליו מלטפות את לחיי רכות כמו נוצה.
"הבטחתי לך שאני אשאר נאמן לך, שלעולם לא אוהב אחת אחרת. ועכשיו אני צריך להגשים את ההבטחה האחרונה," הוא אומר. אני מחווה בראשי שימשיך, מחייכת.
"הבטחתי לך שיום אחד אני אהפוך אותך למיועדת שלי."