אני מתנשפת מעוצמת אגרופו, שגורם לי לזעזוע. השומרים מצמידים אותי לקיר כך שאין לי ברירה אלא להתמודד עם הכאב.
אני יודעת שהוא עשה לי נזק, אני יכולה לטעום דם בפי ואגרופו פגע בחתך המדמם שלרוחב בטני.
הכאב גורם לי לרצות לצרוח אבל אני מאבדת ריכוז כשמיטלוניס מנסה להשתלט על גופי. בתוך כל הכאב, אני לא יכולה למנוע ממנו את זה.
אני מרגישה את עצמי מאבדת שליטה באיטיות על גופי. אני נוהמת והשלשלאות נשברות ועוזבות את הקיר. אני מרסקת את אגרופי לתוך הפנים של אחד השומרים וגופו נופל על הריצפה חסר הכרה.
אני לוקחת את ראשו של שומר אחר בין ידיי ושוברת את צווארו בשניות. השומר האחרון רץ לעברי אבל אני מצליחה לבעוט הישר בראשו, גורמת לראשו להתעוות ואז להישבר.
אני מוצאת את האלפה בעיניי, עיניו בוהקות בהלם. אני יודעת שעיניי נהפכו לצבע אש, מה שתמיד קורה כשמיטלוניס משתלט.
"אתה צריך לשחרר אותי," אני רוטנת, אך זה לא קולי, זה הקול של הדרקון שלי. קולו היה הרבה יותר מבעית משלי. הוא היה עמוק, עוצמתי, ונשמע מאוד חייתי.
"ולמה שאני אעשה את זה?" הוא עונה, קולו נשמע חסר נשימה.
"בגלל שהרבה אנשים עומדים למות אם אתה תשאיר אותי כאן," אני אומרת לו. הוא רק צוחק וזה גורם למיטלוניס לרטון.
"עכשיו למה שזה יקרה?"
"דרקונים לא אוהבים להיות כלואים," אני נוהמת. עיניו נפקחות לרווחה בהלם גורמות לחיוך שובבי לעלות על פניי.
"אז את דרקון," הוא אומר ולפתע החדר ריק. אני צועקת בתסכול ומרסקת את אגרופי כלפי הקיר.
לך תזדיין מיטלוניס!!! איך יכולת להגיד לו את זה! אני כועסת על הדרקון שלי שגרם לי להודות.
הוא היה מבין את זה בסופו של דבר וחוץ מזה, למרות שהוא יודע שאת דרקון אש, הוא לא יודע שאת דרקון זעם, הוא עונה לי.
לא יקח לו הרבה זמן להבין את זה, אני בטוחה שיש לו ספר שמכיל את כל סוגי הדרקונים ומעמדותיהם, אני זועמת.
אני נוהמת לעברו שוב לפני שאני מסיימת את הקשר בינינו. אני פונה אל הדלת ומנסה לפתוח אותה רק כדי לגלות שהיא נעולה.
מה ציפית? שהם ישאירו אותה פתוחה בשבילך? מיטלוניס מלגלג ואני מגלגלת את עיניי.
אני לוקחת נשימה עמוקה לפני שאני מושכת את הדלת בחוזקה. אני שומעת את הידית נשברת ונופלת על אחוריי ביללה קטנה.
"מי לעזאזל עיצב את הדלת הזאת?" אני ממלמלת כשאני רואה שאין סימן או חור איפה שהידית היתה.
זאב חכם שלא רוצה שתצאי, מיטלוניס נוהם, זועם מהרעיון שאנחנו כלואים.
אתה חושב שזה חסין לאש? אני שואלת את הדרקון שלי שמיד אש זורמת בורידיו. אני לוקחת כמה צעדים לאחור וצופה בכדור קטן של אש הגדל בכף ידי.
אני זורקת אותו על הדלת והמתכת פורצת בלהבות. אני מתעודדת למספר כמה שניות לפני שאני רצה דרך מסגרת המתכת הנמסה.
אני רצה דרך הכלא, זוכרת את הדרך דרכה ברחתי לפני כן. לפתע כשאני מסתובבת, דרכי נחסמת על ידי תריסר שומרים. מספר חצים פוגע בגופי ואני צועקת כשכאב עושה את דרכו דרך ורידיי מהר יותר מאש.
אני מתמוטטת לרצפה וצעקותיי מתות כשהכל דוהה לחשכה.
***
אוך, כמה פעמים אני עומדת להתמוטט בשבוע אחד? אני צועקת בראשי כשאני חוזרת להכרה.
אני חושב שזה תלוי במספר הפעמים בהם תנסי לברוח, מיטלוניס אומר ואני נאנחת.
אני פוקחת את עיניי והכל הפוך מסיבה מסוימת. אני מסתכלת סביב ומבינה שאני תלויה מהתקרה ברגליי. אני מרגישה סחרחורת, כנראה מהדם שמתנקז בראשי.
את אמורה להיות בסדר, הלב שלך מספיק חזק כדי לשמור שכל הדם לא יעבור לראשך אז את לא אמורה לאבד תחושה ברגליים, או לאבד הכרה מלחץ במוח, הדרקון שלי מודיע לי.
תודה לאלים על זה, אני נאנחת בהקלה. הקירות של החדר בו אני נמצאת עשויים ממתכת כהה ללא חלונות.. ואין דלת. מושלם!אני חושבת בציניות, איך לעזאזל אני אמורה לצאת מכאן?
מסיבה מסויימת, אני מבינה פתאום שפרקי הידיים שלי כבולות מאחורי גבי, ושיש שרשרת המחברת ביניהן לבין הקרסוליים שלי כך שאני לא יכולה לזוז בכלל.
איך בכלל הם הצליחו להרים אותי עד כאן? אני תוהה. אני נמצאת לפחות מטר וחצי מעל הריצפה.
אני מתנוענעת ומנסה לשבור או לפחות להזיז חלק מהשלשלאות, אבל זה חסר טעם. אני צועקת בתסכול כשאני מבינה מאיזה סוג של מתכת הן מורכבות.
ברזל קר, זה מעוצב במיוחד בשביל לרסן דרקוני אש, בגלל שאנחנו מקבלים אנרגיה מחום. המתכת קפואה ואני יכולה להרגיש את חום גופי נעלם, יחד עם האנרגיה שלי.
הדרקון שלי נוהם בזעם בראשי. אין לי מושג איך יצרו את הברזל כך שהוא לא יאבד ממעלותיו הקפואות, אבל אני יודעת שכל החדר היה עשוי ממנו.
המאסר וחוזר האנרגיה הזה גורם לדרקון שלי לכעוס, וזה אף פעם לא דבר טוב. יש ארבעה מיני דרקונים- אש, מים, אדמה ואוויר. לכל סוג יש שלוש תת מינים, כל אחד קרוי אחרי החוזקות והחולשות שלו.
מיטלוניס הוא דרקון זעם, מה שאומר שהוא מקבל את כוחו מכעס מה שהופך אותו לחזק, אך יותר מידי כעס יכול להשתלט על ראשו מה שהופך את זה גם לחולשה.
אנשי זאב תמיד אומרים שהכוח של הזאבים שלהם הוא גם שלהם, אבל זה לא נכון לגמרי. לחיה אליה אתה משנה צורה יש חוזקות וחולשות שונות משלך, ואתה חייב להיות מודע לכך.
מיטלוניס יכול לתפעל אש וזעם הוא מה שמשפיע על העוצמה שלו, לא שלי. בלי הדרקון שלי אני אהיה בת אנוש פשוטה, וסביר להניח מתה עד עכשיו.
לייזה! תשימי לב, יש מישהו בתוך התא!! הוא צועק לפתע ואני חוזרת למציאות ושמה לב שהוא צודק.
מלך אנשי הזאב עומד לא רחוק ממני, נשימתו לא יציבה ועיניו כועסות.
"איך הגעת לכאן? אין דלת!" אני צועקת, מוחי שוחה בבילבול. הוא נראה מצחיק כשאני הפוכה אבל אני לא עומדת להגיד לו את זה במקרה שהוא יתעצבן ויהרוג אותי או משהו כזה.
אין דלת בצד הזה. למה פלשת לטריטוריה שלי? " הוא שואל. אני חושבת לרגע אבל מיטלוניס מחליט בשבילי.
תגידי לו, תני לנו לראות מה יקרה אם נציע לו את האמת, הוא מציע ואני נאנחת.
"ברחתי מקבוצה של ציידים, הם מנסים להרוג אותי כבר במשך כמה שנים ולא היתה לי ברירה אלא להיכנס ליער. לא היה לי מושג שזאת היתה הטריטוריה שלך עד אחרי שנתפסתי," אני מודה ופניו מתרככות מעט.
"איך יכולת לא לדעת שזאת הטריטוריה שלי?"
"אבא שלי תמיד אמר לי לא להיכנס ליער אבל אף פעם לא אמר לי למה. בנוסף לזה לא היה לי קשר עם אנשים במשך שנים," אני מושכת בכתפיי, מה שבטח נראה מוזר מאחר ואני בקושי יכולה לזוז.
"מוזר," אני שומעת אותו ממלמל.
"אוקיי, יש לי כמה שאלות. למה אני הפוכה? למה זה משנה אם אני דרקון? והאם אתה מתכנן לשחרר אותי בקרוב?" אני מתרגזת.
"את הפוכה בגלל שזה קל יותר לשלוט בך ככה, ודרקונים היו אמורים להיכחד, זה למה זה משנה. ולא, אני לא מתכנן לשחרר אותך אי פעם," הוא עונה בתוקף ואני מרגישה את גופי נרפה כשההרגשה של תבוסה מחלחלת לתוכי.
"למה שדרקונים יוכחדו?" אני שואלת, מבולבלת לפתע.
"אבא שלי ציווה שצריך להשמיד את כל הדרקונים, אבל יותר ספציפית, כל דרקוני האש," הוא אומר, ואני בולעת בלחץ.
"למה הוא רצה להרוג את כל דרקוני האש?" אני שואלת, מפחדת לשמוע את התשובה.
"דרקון אש רצח את אימי ואחותי לפני שנים, או יותר נכון דרקון זעם רצח אותן."
אני מרגישה סבך נוצר בגרוני וקור המתכת מתפשט עמוק לתוך החזה שלי.
"אני מצטערת על האובדן שלך, אבל אתה מבין שלא כל הדרקונים ככה. הדברים היחידים שהרגתי הם חיות לאכול, או ציידים שהיו הורגים אותי אם אני לא הייתי עושה את זה קודם," אני מסבירה והוא מעביר את ידו בשיערו בתסכול.
"אני מבין את זה, אבל אני לא יכול לקחת את הסיכון שאת תהפכי למשהו כזה ותפגעי בלהקה שלי," הוא נאנח.
"אם אתה תשמור אותי כאן אני אהפוך למשהו כזה ואפגע בלהקה שלך, אף פעם לא מתוך מטרה אבל דרקונים הם קשים לשליטה, ושלי לא אוהב להיות כלוא," אני מנסה לדבר בהיגיון אך הוא מטלטל את ראשו.
"אני לא יכול לתת לך ללכת."
"אז לפחות תוציא אותי מהכלא הזה! תוציא אותי מהשלשלאות האלה! תתן לי לפחות להישאר בלהקה שלך תחת השגחה ואני אעשה כל דבר שתגיד! אני לעולם לא אפגע במישהו מהלהקה שלך, אז אם אתה דואג שאני אהפוך למשהו כזה, תשמור אותי כאן כדי שאני אוכל ללמוד לחיות בשלום עם זאבים!" אני מציעה ביאוש.
הוא בטח מתייעץ עם הזאב שלו, אני חושבת כשלוקח לו זמן לענות.
"טוב מאוד," אני שומעת אותו אומר ומסתכלת עליו בהפתעה.
"מה?"
"את יכולה להישאר בלהקה."