אוקיי אני לא מאמינה שהגענו כבר לפרק 26, אני זוכרת שעוד העלתי את הפרקים הראשונים ולא האמנתי שמישהו בכלל יאהב את הסיפור או יקרא אותו והינה אנחנו אשכרה בפרק 26, אז תודה לכולכם❤ באמת, כל אחד ואחת מכם חשובים לי, תודה 😍
ולפרק:
"ליאם" הוא הרצין, מבטו הפחיד אותי
אלוהים, איך אני מסביר לו שלא הייתה לי שום כוונה לחתוך, למה שיאמין לי??
"ליאם, תגיד לי שזה לא מה שאני חושב שזה" הוא נשאר במקומו, עיניו לא זזות משלי.
"זה לא מה שאתה חושב, אני לא רציתי לחתוך, באמת, זה שום דבר!" אמרתי במהירות
בבקשה שלא ישלח אותי למוסד או משהו
בבקשה שלא יתחיל לאבד בי תקווה.
"אתה חתכת את עצמך" פיו היה חתום, השקט שבו דיבר הפחיד אותי, כי הכרתי את ראיין
זה היה השקט שלפניי הסערה.
"אתה פאקינג חת-" הוא החזיק חזק בשיערו, כאילו מנסה להתאפק שלא להתפרץ.
קמתי מהמיטה ונעמדתי מולו
"ראיין בבקשה תאמין לי" התחננתי, מתקרב איליו מעט.
"איך אני אמור להאמין לך ליאם?" קולו נשבר, הוא כיסה את פנייו לשנייה, פולט אנחת תיסכול.
"ראיין, אני לא רציתי לפגוע בעצמי, אני פשוט מצאתי את הלהב הזאת ופשוט שיחקתי איתה, לא התכוונתי לחתוך!"
שקר
הקול שבתוכי קרא
'אתה מכור להרגשה של הברזל על העור שלך'
'אתה מכור לצבע הדם שזולג על כולך'
"אני לא מאמין לך ליאם!" הוא צעק, מבהיל אותי, הרגשתי איך גופי לוקח צעד אחורה.
"אני לא יכול פאקינג להאמין לך!" הוא רתח מזעם ואני יכולתי להבין אותו, אם הייתי הוא, ממזמן הייתי מוותר על עצמי.
"אני לא יכול להאמין לך אחריי שראיתי מה עברת כל השנים האלה, אני לא יכול להאמין לזה אחריי שראיתי אותך שרוע בשירותים לבן כמו פאקינג גופה! אני לא יכול כי אני יודע שאתה תמיד סובל, לעזאזל ליאם אני יודע כמה אתה סובל ואני יודע שלא עושים דברים כאלה מבלי כוונה, אתה לא פוגע בעצמך בלי כוונה, אבל אתה לא מבין שזה פוגע גם בי"
פחדתי מההתפרצות שלו, הבטתי אל ידי ואל הדם שהספיק להתייבש על עורי, ולעזאזל כמה שניסיתי להחזיק את הדמעות שלי בפנים.
עיניי שרפו ואני פשוט התקדמתי אל דלת החדר, עוקף את ראיין.
אני לא יודע מה אני עושה, לא יודע לאן אני הולך, אבל מה שאני בטוח בו זה שאני חייב לצאת מפה.
שמעתי את ראיין קורא בשמי אך לא היה נשמע מודאג, בטח לא תיאר לעצמו שכבר הספקתי לצאת מדלת הבית בריצה ולהתרחק מהרחוב.
הגעתי לספסל רנדומלי ומרוחק מביתו של ראיין, נשימותיי היו מעט מהירות והרגשתי את נשיפותיי על שפתיי.
הוצאתי את הטלפון מכיס מכנסיי, חושב על הדרך היחידה שבא אוכל ללכת מפה
ג'יימס
הוא יכול לקחת אותי למסיבה שאני מתאר לעצמי שכבר התחילה.
מצאתי איש הקשר שלו ומיהרתי להתקשר איליו.
"ליאם?" שמעתי את קולו המבולבל והמופתע מהצד השני, קורא בשמי.
"היי ג'יימס, אתה פנוי?" הייתי ישיר
"כן.. למה קרה משהו?" קולו נשאר מבולבל, הנחתי שכנראה היה מופתע שהתקשרתי אחריי שראיין אמר לו להתרחק ממני.
"אני וראיין קצת רבנו, יש מצב שאתה לוקח אותי מפה?" אמרתי, מתחנן בליבי שיסכים.
"ליאם אני.." הוא החל לומר אך קטעתי אותו במהירות "בבקשה?" קולי נשמע מתחנן.
"אוקי.., אבל אם ראיין כועס עליי אחר כך.."
"הוא לא" אמרתי בחדות, קוטע אותו שוב.
"אוקיי, אני אצלך בעוד כמה דקות" הוא אמר ואני הודתי לו וניתקתי את השיחה.
--------------------
הגיפ השחור של ג'יימס עצר מולי, חלון המכונית נפתח ודמותו של ג'יימס הופיעה מאחוריו.
התקדמתי אל עבר הרכב ופתחתי את דלתו, מתיישב במושב הגבוה ליד ג'יימס.
האוויר בינינו היה מתוח, רציתי לקבור את עצמי, ג'יימס התחיל בנסיעה אך תמיד הגניב לעברי מבטים.
"אז.. לאן אנחנו הולכים?" הוא שאל לאחר כמה דקות של שקט בתוך המכונית שנסעה.
"שום מקום ספציפי, פשוט תסע, אני צריך קצת זמן" אמרתי, משקר מעט, באמת הייתי צריך זמן לחשוב, אבל רציתי למשוך את הזמן עד שראיין ייתקשר וג'יימס יוכל לאמת את זה שהוא איתי, ברגע שראיין יבין שאני בטוח אני אלך למסיבה, ככה הוא לא יחפש אותי ואני אוכל להיות שם.
מחשבותיי נקטעו מצילצול הטלפון אשר היה צפוי שיגיע
לקחתי את המכשיר המצלצל בידי והצמדתי אותו לאוזני לאחר שעניתי על השיחה.
"ליאם!, איפה אתה לעזאזל!?!?!" הוא צעק כל כך חזק שאפילו ג'יימס נבהל מהטון שלו.
"אני עם ג'יימס, אני בסדר" השבתי בנינוחות, מרגיע אותו.
"ג'יימס??"קולו נשמע מבולבל ומלא בספק.
"כן.." עניתי לו, קולי מנסה לא להסגיר את זה שנבהלתי עד עצם נשמתי מצעקתו.
" תביא לי אותו אז" קולו נשאר ספקני ואני סימנתי לג'יימס בעיניי אל עבר הטלפון.
"היי ראיין!!" הוא קרא, לא מוריד את עינייו מהכביש, גיחכתי מעט לשמע אנחת ההקלה של ראיין, יכולתי לראות אותו מחזיק את גשר אפו.
"אוקיי ליאם, תעשו מה שאתם עושים, אחר כך תגיע לבית ונדבר" הוא נשמע מעט רציני וכל מה שיכולתי לעשות זה להסכים, אך לא ידעתי מתי אחזור הבייתה, מסיבות מהסוג הזה נגמרות מאוחר, אבל מצד שני, אין לי הרי מישהו לבלות איתו במסיבה כך שכנראה אחזור מוקדם.
השיחה התנתקה ואני ביקשתי שיוריד אותי רחוב ליד המקום שבו התרחשה המסיבה, ג'יימס לא חשד כשתירצתי לו שאני נפגש עם חבר מבית הספר ואני שמחתי שלא הופיעו שום בעיות שבדרך כלל אוהבות להצמד אליי.
צעדתי בדממה אל רחוב המסיבה, כרגיל שומע את המוזיקה הרועשת ממרחק רב, עשרות נערים שותים ורוקדים, נערים שכלל וכלל לא דומים לי ולעולם לא יהיו.
עברתי בין כל הצפיפות, נדחק, מחפש אחר כוס משקה בודדה.
נזכרתי בשולחנות שהיו פזורים במסיבה הקודמת אשר היו מלאים בבקבוקי אלכוהול וחיפשתי אחר אחד כזה.
עיניי לא זיהו פרצוף מוכר, אולי רק כמה תלמידים שהיו בכיתה שלי ומעולם לא יצרתי איתם שיחה.
שנאתי את הגופים שלא הפסיקו להתחכך בי והתנחמתי בזה שמצאתי את אחד השולחנות העמוסים באלכוהול, מוזג לכוס נקייה משקה אלכוהול רנדומלי שלא הכרתי.
קירבתי את הכוס האדומה לפי שלפתע עיניי נתקלו בו, דמותו גרמה לגופי לרעוד, לא יודע ממה, מעולם לא הכרתי את ההרגשה הזו, הרגשה כזאת כאילו מיליון פרפרים נמצאים לך בבטן, ליבי דפק במהירות אך אני מיהרתי להרחיק ולהדחיק את ההרגשה הזו
זה אסור ליאם.
ראיין
ראיין!
אם הוא יראה אותי הוא יספר לראיין!
הכרחתי את עיניי להתנתק מהמראה המשכר שלו, מחולצת הטריקו השחורה שלבש שהדגישה כרגיל את שריריו, את גופו הארוך ואת השיער השחור שלו שהיה מבולגן אבל לעזאזל כל כך מושך!
מספיק ליאם!
גופי לא הצליח לזוז ממקומו, ציוותי עליו לזוז, לברוח מהמקום אך שום תזוזה.
עיניים ירוקות הביטו בי, סורקות את גופי, מתקדמות לעבריי.
אתה גמור כל כך