(בתמונה ג'יימס)
לפניי הפרק, תודה לכל מי שעזר❤
נקודת מבט ליאם:
עבר שבוע שלם מאז ששיחררו אותי מבית החולים.
שבוע שלם שבו חייתי בביתו של ראיין, איני הולך לבית ספר, שבוע שלם שכל מה שעשיתי היה לעבור מהמיטה למטבח אל הספה, איני יכול להזיז את גופי כל כך שראיין מתנדב להביא לי למיטה כל דבר שהצטרכתי.
במשך כל הימים האלה אנשי הרווחה הגיעו לביתו של ראיין, (שעכשיו יכול להיקרא גם שלי) מבקרים לפחות פעמיים ביום כדי לסגור את כל העניינים האחרונים ולאשר לחלוטין את העברתי לבית ה'חדש'.
ראיין אמר לי שמצבה של אימי נשאר אותו הדבר, הוא הלך לביתי הקודם, בדק לשלומה של אימי, אמר לי ששרותי הרווחה אינם יודעים על ההתעללות של אימי בי ולכן לא עשו לה דבר כזה או אחר.
ראיין העביר את כל חפציי ובגדיי המעטים אל חדרי הקבוע בביתו, התגעגעתי מעט אל סביבתי הישנה, למרות שלא הייתה נוחה במיוחד, עדיין, זה היה המקום שלי,ארבעת הקירות של חדרי שהכילו את כל השדים שלי כל יום מחדש.
איאן וטיילור באו לבקר לרוב ,טיילור הביאה את שמחת החיים שלה כמו תמיד ואיאן ...טוב...
איאן תמיד יהיה איאן.
היום בבוקר אמילי ואיתן 'העזו' לבקר שוב,
לאחר ששלחו לי עשרות הודעות והתקשרו אלי בלי סוף.
אך אני איני עניתי , קראתי את כל ההתנצלויות חסרות החשיבות שלהם והתעלמתי , איני בוטח בבן אדם שכבר פגע בי פעם אחת, חוסך מעצמי כאב מיותר .
ראיין נכנס בדלת חדרי בפעם העשירית לשעה הזו, אינו דופק כרגיל , מתיישב על קצה מיטתי בעודי מתעסק בשעמום מוחלט בטלפון שלי .
"מה איתך ?"שאל, המשכתי להסתכל בטלפון שלי, רואה אותו בזווית עיני מביט בי .
"אני בסדר.."מילמלתי בחוסר עיניין בשיחה הזו שחזרה על עצמה כלכך הרבה פעמים במשך כל השבוע הזה.
ראיין נתן לי להשאר בחדר שלי כדי לתת לי קצת פרטיות אך נכנס לעיתים תכופות לחדר כדי לראות שלא עשיתי לעצמי משהו .
"אני לא עומד לחתוך את עצמי שוב אם זה מה שאתה שואל." גילגלתי את עיניי, לוחץ על לחצן הכיבוי של המכשיר ופוגש בעיניו של ראיין, עיניים חמות ודואגות.
"אני רק דואג לך זה הכל, אני דואג שתשקע שוב בתחושות הנוראיות האלה שגורמות לך לפגוע בעצמך, אני כלכך פחדתי כשראיתי אותך ככה בתא השירותים, היית כל כך חיוור, נראת כמו..." נשך את שפתיו עצם את עיניו לכמה רגעים, אינו מצליח לסיים את המשפט.
" כמו מת." המשכתי באדישות
"כן הרגשתי כמו אחד."
" אתה עדיין מרגיש ככה? כלומר, אתה עדיין מרגיש כיאלו שאתה רוצה לחתוך את עצמך?"
"כן, אני מתכוון, א-ה לפע-מים,לא תמיד" גמגמתי , משפיל את מבטי מעיניו.
"אתה יודע מה לעשות כשזה מתחיל להחמיר נכון? דלת החדר שלי נמצאת מטר ליד שלך, אתה ישר הולך אלי ליאם, אני לא רוצה למצוא אותך מתקרב אל הסכינים האלה שוב." הנהנתי אך בליבי ידעתי שלא אוכל להבטיח לו דבר.
"עכשיו," התחיל לומר בנימה יותר מועדדת.
"בוא נוציא אותך קצת מהבית הזה."
ראיין קם ממיטתי, נעמד במהירות
"למה אתה מתכוון?" התיישבתי במיטתי באיטיות, גבי נשען על גב המיטה,
"אנחנו הולכים לבלות קצת, עם טיילור ועם עוד כמה חברים שלי"
אמר בקלילות בזמן שהלך אל חדר הארונות שלי, מוציא ממנו פוטר לבן וג'ינס שחור שאהבתי.
"חברים שלך?" שאלתי, טיפה חושש, ראיין יודע עד כמה אני שונא לפגוש אנשים חדשים, למה לו להפגיש ביני לבין החברים שלו?
למה שאנשים בגילו יירצו להסתובב עם נער מתוסבך בן 16?
"לא יזיק לך לפגוש אנשים חדשים למרות שאתה לא אוהב את זה,אתה צריך להיפתח קצת אל הסביבה"
סיים את דבריו, מושיט לעברי את הבגדים שהחזיק, מכריח אותי לקום מהמיטה ולהתלבש.
"הם ישנאו אותי אני סתם ידחף ביניכם" אמרתי בעודי מכניס את ידיי לשרוולי הג'קט "אתה יכול ללכת, תהנה, אני יכול להישאר פה לבד, אל תדאג" ניסיתי לומר בנימה הכי משכנעת שלי, יודע שאין כמעט סיכוי שישאיר אותי לבד אחריי שלא עזב אותי לשנייה במשך כל השבוע הזה.
"ניסיון נחמד, אתה בא איתנו" אמר וסגר את הנושא, "אני אחכה לך למטה, תזדרז" אמר ועזב את דלת החדר.
נאנחתי בחוסר אונים,יודע ששום דבר לא יעזור לי מול ראיין.
נכנסתי אל השירותים, מביט אל השתקפותי במראה, איני בוהה בה לאורך זמן, כמו שאני רגיל, רק מסדר במהירות את שערי שנפל על פניי ושוטף את פניי.
צלצול הטלפון שלי הקפיץ אותי מעט, הלכתי אל השידה הקטנה ליד המיטה, בה מונח הטלפון,רואה את שמו של נייתן מופיע על הצג.
"חשבתי שחסמתי אותו" מילמלתי לעצמי בכעס, איני מתכוון לענות, נאנח כשראיתי שהצלול הפסיק.
רטנתי ברוגז שהעז להתקשר שוב, החלטתי שאינה לו ואסביר לו שאיני רוצה לדבר איתו,ומיד אנתק.
"אמרתי לך להפסיק להתקשר אליי!" צעקתי בפרץ עצבים שיוצא מגופי בלי שליטה מפתיע אפילו את עצמי "ליאם, או, אלוהים, כמה טוב לשמוע את הקול שלך.
אני מצטער ליאם באמת-התחיל לומר במהירות
"הסליחה שלך לא מעניינת אותי, לא שלך ולא של אמילי!" ניתקתי מבלי לחכות לתשובתו, מטיח בחוזקה את הטלפון במיטתי.
הסתובבתי אל עבר הדלת כדי לראות את ראיין עומד שם, טיפה המום בטח מצעקותיי.
"אל תבהה בי ככה,קדימה בוא נצא."
אני וראיין נכנסנו אל מכוניתו השחורה, התיישבתי במושב ליד מושב הנהג, בוהה בנוף החולף מהחלון כשהתחיל בנסיעה.
"לאן אנחנו נוסעים?" שאלתי כשראיתי סביבה לא מוכרת מחלון המכונית
"לים." אמר בפשטות
"אל תדאג הבאתי גם לך בגד ים" אמר.
ים? ממתי אני הולך לים? אני שונא את הים! מעולם לא הייתי בו,
למה לעזאזל לשם הוא לוקח אותי מכל המקומות בעולם??
"תסתובב ותחזור הבייתה" אמרתי בנחרצות. איני רוצה ללכת לשם.
"קדימה נו, יהיה כיף" הביט לי לשניה ואז חזר להסתכל על הכביש.
"אני מעדיף לחתוך את עצמי" סיננתי מתחת לאפי בציניות מרירה, חושב שראיין לא שמע אותי .
"ליאם" אמר בקול מזהיר
"אל תגיד לי ליאם, אני מעדיף להישאר קבור בבית מאשר להסתובב עם חבורה של אנשים בני 20 שיתעבו אותי מהרגע הראשון"
השענתי את ראשי על זכוכית החלון, נאנח בייאוש.
"אויי תרגע תפסיק לחשוב שאתה כזה נורא" הבטתי בו מהצד, רואה את חיוכו שעולה על שפתיו.
הוא נראה שמח, אחרי כל הזמן שדאג לי, במשך כל השבוע הזה שאני בטוח שהיה יותר מעייף לו מאשר לי.
לא רציתי להרוס לו את זה, רציתי שיהנה אחריי כל שעשה בשבילי, אני חייב לו הרבה יותר מזה.
" אוקי.." מילמלתי, מנסה לעלות חיוך קטן על שפתי כשהביט בי לרגע.
"יופי זה הגישה" גיחך מעט, מחייך את חיוכו השובה,
"כמה חברים יהיו שם?" שאלתי מהסס
"בערך שלוש, הם לא כאלו גרועים כמו שאתה מדמיין אותם הם אנשים טובים"
אמר בנימה מעודדת, גורם לי לחשוש טיפה פחות.
"אחד שם אפילו הומו" הביט בי במבט כאילו מנסה לומר משהו.
הוא מנסה לרמוז לי משהו?
"אז..., אתה מנסה לרמוז לי משהו?" שאלתי אותו המום.
"נו בחייך, אני קורא אותך כמו ספר פתוח, זה לא משהו רע אתה יודע" פי נפער מעט, ראיתי אותו מגחך למראי. זה היה טיפה חצוף מיצדו, הוא אינו יכול לקבוע לבנאדם מהי הנטייה המינית שלו.
"אל תקבע לי מה אני" אמרתי טיפה בעצבים,
הוא לעולם לא יבין עד הסוף מה עברתי כל החיים מאנשים שהרשו לעצמם לקבוע את האישיות שלי.
" בסדר, בסדר לא התכוונתי להכעיס אותך." אמר מתגונן, אך אני יודע שלא התכוון לפגוע.
"אז אתה סטרייט?"שאל בסקרנות, נאנחתי, איני יודע מה לרשום לו, מביט ישר מעבר לשמשת המכונית.
"כן, א-ני חוש-ב." גמגמתי, מהסס, לא יודע אם כדאי לו לשתף אותו במחשבותיו אליו.
"קרה לך שנמשכת פעם אל אישה, אולי מישהי בבית ספר?" שאל ואני פחדתי מלענות לו כי ידעתי שתשובתי תהיה שלילית.
"כן אמילי." אמרתי במהירות, למרות ששנאתי אותה ,הייתי חייב להשתמש בה כהוכחה.
"אוקיי ,קרה לך פעם שנמשכת אל גבר?" קולו היה יותר מהסס, ידיו מסובבות את ההגה ימינה.
נכנסנו אל כביש שאפשר היה לראות ממנו את הים הכחול באופק.
"לא." אמרתי נחרצות, יודע שאין שום סיכוי בעולם שאספר לו מה איאן עושה לי בפנים כשהוא בסביבה.
"בטוח? זה בסדר לספר לי, אתה יודע שיש כזה דבר, קוראים לזה ביסקסואל, כמו איאן."
"אני לא ביאוסקסואל..." אני יודע מה אני בדיוק, מדחיק, יודע שזה אסור, לא משנה כמה פעמים ראיין יגיד שזה בסדר.
"אוקיי, אני אעזוב אותך, אבל רק שתדע שלא משנה מה אתה, זה בסדר, אני לא קורה לך הומו, אתה יודע מה אתה, אתה מחליט, גם אני הייתי מבולבל בגיל שלך, זה אומנם היה לפניי קצת פחות מ4 שנים אבל לכולם היו רגעים כאלה, עד שאתה כבר מבין מה אתה"
סיים את דבריו, גורם לי לחשוב שאולי איאן אמר לו משהו, או שהוא הסיק משהו לא נכון מכל התקריות לאחרונה.
לא הבנתי למה פתח את הנושא הזה בכלל, הוא מעולם לא דיבר איתי על נושאים שקשורים לנטייה המינית שלי.
"מה גורם לך להעלות את הנושא הזה פתאום?" הרמתי גבה בחשדנות לעברו.
"שום דבר" השיב, עוצר את האוטו, מחנה אותו באחת מן החניות אשר מקבילות לרצועת החוף.
" קדימה בוא תכיר את החברים שלי"
הוא התחיל להתקדם אל עבר החוף.
רצועת החוף הספציפית הזו הייתה יותר מרוחקת מהשאר ולכן היו שם רק כמה אנשים בודדים.
"היי ראין!" ראיתי את דמותה של טיילור אשר נופפה לנו מרחוק, גופה עמד במטרים הראשונים של המים.
השאר ניחשתי כנראה היו חברים של ראיין, שלושה בחורים גבוהי קומה, בערך באותו הגובה של ראיין.
המשכנו להתקדם אני וראיין אל החבורה שכבר מיקמה את כל החפצים על החוף, ופרסה מעין מחצלת גדולה על החוף.
"היי ראין" הם קראו, מביטים לאחר מכן בגופי שעמד מאחוריי ראיין, מקווה שיסתיר אותי אך כנראה שטעיתי.
"היי גם לך" אחד מעם בעל שיער מתולתל בצבע שטני עם קווים בהירים פנה אליי, עיניו הגדולות היו מעניינות שבהייתי בהם לכמה שניות.
"אני ג'יימס" הושיט לעברי את ידו, אך אני לא לחצתי אותה בחזרה.
"ליאם"