דניאל לא יכול למנוע מהסומק להתפשט על לחייו כשרואה את דילן ביום ראשון.
זהו סומק קל, כך שלמזלו לא אייזיק ולא דילן שמו לב אליו, והוא רק מנסה להמשיך עם היום הזה. מנסה להעמיד פנים שאותו ליל שבת לא השפיע עליו בכלל.
להפתעתו, דילן מצד שני לא מנסה להכחיש את שקרה. אפילו לא מהסס להריץ בדיחות על הקולות שדניאל עשה והנחירות החלושות שנחר לצידו. כמובן שאינו מזכיר את הצורה בה ישנו יחד- לא באופן המילולי לפחות.
"טוב, לפחות אני לא מדבר מתוך שינה." דניאל מעיר כשכבר נמאס לו מהעקיצות של דילן לגבי צורת השינה שלו.
נראה כאילו עכשיו המצב התהפך.
"אני לא מדבר מתוך שינה." דילן התעקש, מגרד את עורפו במבוכה.
"כן, אתה כן."
"כן? אם כך, מה אמרתי?"
"משהו שאני לא מסוגל לחזור עליו."
"אתה אומר את זה רק בגלל שאני לא באמת מדבר מתוך שינה ואתה לא מסוגל לחשוב על משהו שאני יכול לומר."
דניאל מעקם את גבותיו למשמע האתגר.
"אתה בטוח שאתה רוצה שכולם ידעו על מה אתה חושב הזמן שאתה ישן?"
"לך על זה." קולו של דילן מתריס.
חיוך קטן מתפרש על שפתיו של דניאל כשהוא רוכן אל אוזנו של דילן, קולו כמעט לוחש.
"אתה סיפרת לי שאתה לא תצא עם אף אישה לעולם אם זה אומר שג'וש דאן יתחתן איתך. "(מתופף Twenty One Pilots)
"ואני עומד מאחורי זה. אני מתכוון, ראית פעם את הפנים שלו? לכל בחור יש סלבריטי קראש. אני מתערב איתך שיש לך גם מפורסמת שיש לך קראש עליה."
"זה לא היה כל כך נורא," דניאל ממשיך, מתעלם מתירוציו. "אם לא היית מתאר לי איך היית , פתח סוגריים 'רוצה ללקק לו את כל הגוף' סגור סוגריים."
"אני לא אמרתי את זה."
"הו, אתה לגמרי כן." הוא הוציא את לשונו וחיכה תנועת ליקוק באוויר.
אייזיק אינו יכול לעצור את הצחוק ולפתע הוא מתפרץ. דניאל מנסה להחזיק את עצמו, אך מהר מאוד מצטרף אליו גם הוא, משאיר את דילן להביט בהם במבוכה.
"אני שונא אתכם, חבר'ה."
"לא, אתה לא." אייזיק אומר. "אתה אוהב אותנו."
דניאל מצפה מדילן שימהר ויכחיש מיד, כיוון שהוא לחלוטין לא. אך במקום זאת דילן מחזיק את לשונו, בוחר לפקס את מבטו על השולחן ולא לומר דבר.
"אם כבר מדברים על יחסים," אייזיק אמר. "מתי אני פוגש את אחותך?"
"למה זה שאנחנו חברים אומר שאתה צריך לפגוש את אחותי?" דילן שואל. "רגע, עזוב את זה. למה לעזאזל אתה רוצה לפגוש אתה אחותי?"
"היא נשמעת מושכת"
"היא נשמעת מושכת?"
"כן. אני מתכוון, היא אופה, היא מתקנת את השטויות שאתה עושה. נשמעת מדהימה."
"לא." דילן משיב בפשטות. "אין שום מצב בעולם שאתה עומד לפגוש את אחותי אם הסיבה היחידה לכך היא זה כי היא נשמעת לך 'מושכת'."
"הי, דן," אייזיק מתעלם ממנו. "רות מושכת?"
דניאל מושך בכתפיו. "אתה שואל את הבן אדם הלא נכון, חבר."
"בסדר." אייזיק נאנח. "אבל זה לא אומר שאם אני בא אליך, דילן, ואני אתקל בה בטעות, אז אתה תעיף אותי מהבית."
"טוב." דילן מקבל. "אתה יכול לפגוש את רות, אבל אתה לא מורשה לנסות להתחיל איתה. תחרוט לך את זה על המוח, אתה לא מורשה להתחיל עם אף אחד מהמשפחה שלי. אותו דבר מכוון אליך דניאל."
"בלא להידלק על אף אחד מהמשפחה שלך כולל גם אותך?" אייזיק מלמל, חזק מספיק כך שרק דניאל יוכל לשמוע. "כי בשביל דניאל זה קצת מאוחר מדי." דניאל היכה בו בידו.
"מה?" אייזיק שאל כשלא שמע בברור.
"שאלתי אם זה כולל גם את אמא שלך." אייזיק שואל בבדיחה וחיוכו נמחק כשדילן מביט בחומרה.
"במיוחד לא אמא שלי."
דניאל משועשע מההבעה הנגעלת על פניו של דילן. רק מהמחשבה על אמו ביחד עם אייזיק.
"זה לא כאילו היא הייתה זורמת עם זה," דילן מוסיף. "היא פי שניים ומשהו מהגיל שלך."
"אני אוהב נשים בשלות."
"אני נשבע באלוהים, אייזיק. לא אכפת לי אם יש לך חגורה שחורה ארורה או לא, אם תמשיך בכל הדבר הזה של להתחיל עם אמא שלי אני לא אפחד לכסח אותך."
"אתה בטוח שלא תפחד?" אייזיק שואל.
"בטח שאני אפחד, יש לך חגורה פאקינג שחורה, אבל במקרים נואשים צריך לקחת צעדים נואשים."
דניאל יושב שם ומקשיב לחילופי המשפטים המשעשעים שלהם עם חיוך.
"דניאל." דילן מייבב. "בבקשה תגיד לאייזיק להפסיק לדבר על אמא שלי בצורה מינית."
"אייזיק תפסיק להיות מוזר." דניאל מזהיר. "ודילן תפסיק להתעצבן בכזו קלות."
"בגלל שכל העניין הזה לגמרי אשמתי, נכון?" דילן צועק ונשמע נעלב.
"אף אחד לא לימד אותך שלהגיב לתגובות רעות רק גורם לבן אדם שאומר אותן עוד יותר מוטיבציה להעליב אותך? כשאתה מראה לאייזיק שאתה מתעצבן זה רק נותן לו יותר דלק להמשיך."
דילן רק נושך את שפתו התחתונה בתגובה ומעקם את פרצופו אל אייזיק.
"אל תדאג, חבר," אייזיק אומר. "אני לא אתחיל עם אמא שלך. ברגע זה יש בחורה אחת שאני בעניין שלה."
"הו, אייזיק-אוהב-את-ויה." דילן שר בהתגרות, חיוך קטן נמרח על שפתיו.
"אייזיק מתעניין בויה." אייזיק תיקן אותו.
"בבקשה אל תדבר על עצמך בגוף שלישי." דניאל מבקש.
"אז איך יצא שאתה סוף סוף מודה בזה?"
"מעולם לא אמרתי שאני לא."
"טוב," דילן נאנח. "מה גרם לך להיות מעוניין? איך ויה יכולה להיות הטעם של מישהו?"
"אתה צוחק עליי? ויה מדהימה. היא אפילו יודעת את כל שר הטבעות בעל פה."
"הו, זה מתוק. שניכם יכולים להיות חנונים יחד."
---
בסך הכל היום היה יום די טוב, דילן חושב לעצמו כשעומד להיכנס דרך דלת ביתו, מניח את תיקו בעדינות על הרצפה לצד המדרגות.
"מישהו בבית?" דילן צועק וכששום תשובה לא נשמעת הוא אינו יכול להגיד שהוא מופתע. המשמרת של רות התחילה לפני שעות ספורות וההורים שלו אף פעם לא בבית לפני שבע. לא שלדילן אכפת, יש משהו מעט נחמד בלקבל בית ריק לעצמך. זה נחמד להיות לבד בניגוד למה שהמון אנשים חושבים.
דילן במהירות מחפש לו משהו לנשנש מהמטבח, רוכן על הדלפק כשלוקח כמה משאריות הפיצה. אין ממש משהו שהוא יכול לעשות, יום מלא בשום דבר, השיעורים כבר הושלמו ולו נשאר רק לנוח. לכן ודילן רק עומד משועמם, נואש למצוא משהו לעשות.
הוא מתיישב מול הטלוויזיה, מזפזפ בין הערוצים עד שזה כבר ברור שאין שום דבר שאפשר לעשות בארבע אחר הצהריים.
אם כי זה לא הורס את מצב רוחו הטוב של דילן. במקום זאת, הוא לוקח את הטלפון שלו ומפעיל את הפלייליסט האהוב עליו, מוכן לגמרי למסיבת הריקודים הפרטית שלו. הוא לא בטוח מה מיוחד דווקא היום, יום שני הוא בדרך כלל היום השנוא על דילן מבין כל ימות השבוע, אבל הוא עדיין במצב רוח טוב. כאילו הוא רואה את החיוך של דניאל שמיד מעלה את החיוכו שלו על פניו.
דילן לוקח את הטלפון שלו פעם נוספת, מוכן להתקשר אל הילד השני, מוכן להמציא תירוץ לשמוע את קולו. הוא משנה את דעתו ברגע האחרון, חושש שדניאל עלול להיות עסוק ודילן רק יפריע לו.
הוא מניח את הטלפון שלו על קצה שולחן הקפה ומתחיל לרקוד לצלילי 'פול אאוט בו'. זה אחד מהימים בהם דילן מרגיש שהחיים חסרי דאגות לחלוטין, שהוא מרגיש שהוא יכול לעשות פשוט כל דבר. שכל דבר נראה אפשרי.
זה אחד מהימים שדילן מרגיש שאולי הדברים בינו לבין דניאל יוכלו לעבוד, שלהתוודות על הכל יהיה טוב ולומר 'אני אוהב אותך' אולי יוכל לפתור את הכל. כאילו אותן שלוש המילים יהיו הפתרון לבעיה שאותן מילים בכלל גרמו מלכתחילה.
אני אוהב אותך.
המילים כמו קצב השיר לו הוא מאזין. הוא מרגיש כאילו המילים הן אלו שהוא אמור לשיר לצלילי השיר. שעליו לצעוק אותן מההר אליו טיפס, לומר לעולם שהוא השתנה. הוא לא יודע אם הוא רוצה שכולם ידעו עליהן או לשמור אותן כסוד הקטן שלו.
אלו שלוש המילים שדילן רוצה להוריד מהחזה, אבל הן תקועות בגרונו.
הוא יכול לומר אותן בראשו אינסוף פעמים, אבל לא בקול. לא משנה כמה חזק מנסה, לא משנה כמה פעמים. כאילו הן לכודות בו. הוא לא אומר שהוא רוצה לומר אותן לדניאל, אבל הוא בהחלט היה רוצה פעם אחת לשמוע אותן בקול. לעשות זאת לפני שיחליט מה לעשות אחרי זה, לראות איך זה יהיה כשיאמרו בפומבי, איך יתאימו.
"אני-" קולו של דילן נקטע והוא לא יכול להשמיע את המילה הבאה.
זה פשוט לומר את זה על דברים אחרים; דילן אוהב חמצוצים בטעם תות, דילן אוהב את הג'ינס החדשים שלו. אבל דילן עומד לאכול את החמצוצים וזה רק עניין של זמן עד שהג'ינס החדשים שלו ישחקו. דילן אוהב את דניאל אוונס, אבל בסופו של דבר הוא ישבור לו את הלב. אולי דילן קלארק אוהב רק את הדברים שבסופו של דבר יהרוס.
אבל דילן רוצה שההפך יהיה הנכון, הוא לא רוצה לשבור את ליבו של דניאל. דילן רק מתחיל להבין מה הוא באמת רוצה, אבל הוא כבר יודע שהוא לא רוצה את זה. מה שהוא רוצה זה להיות שמח, וכרגע דניאל נראה כמו הפתרון לקבל את זה.
"אני אוהב-" דילן מנסה שוב, וכמו בפעם הקודמת המילים נתקעות.
דילן מרגיש אותן כאילו היו אובייקט פיזי. גוש בגרון, שלאט לאט נראה כאילו עולה כלפי מעלה. הן חותכות את האוויר ומייבשות את פיו. הדופק שלו עולה וליבו נכאב.
כל שדילן יודע זה שעליו לומר אותן. עליו לומר אותן בקול.
"אני אוהב אותך. "
סוף סוף מצליח, דילן מגיע לתובנה שניה היום. אחת שצריך לשתף עם אדם ספציפי מאוד.
מכשיר הטלפון של דילן שוב נמצא בידו, במהירות מקיש על שמו של דניאל ומצמיד את מכשירו אל אוזנו.
דילן ממתין בסבלנות, מקשיב לצליל החיוג האיטי ומיד נעמד, מחזיק את המכשיר צמוד בחוזקה, כפות ידיו מתחילות להזיע.
הוא מחכה שדניאל יענה ויוכל לספר לו על שמרגיש.
אך אין שום תשובה.
---
דניאל מופתע לשמוע את הדלת נטרקת.
שני הוריו בעבודה, ודניאל לא מצפה שיחזרו בזמן הקרוב, לכן הדלת לא אמור להיפתח. אבל הצליל מספיק בשביל לדחוק אותו לקצה, לגרום לו לצעוד על קצות אצבעותיו מטה בגרם המדרגות, לראות אם מסוגל לבדוק מי זה.
הוא לא צריך לנסות לזהות את אותה דמות, כיוון שהיא כבר דואגת שיבחינו בנוכחותה בין רגע.
"אני בבית!" מרקוס צועק.
דניאל מיד מרגיש את כפות ידיו מתאגרפות ואת הרוק יורד באיטיות בגרונו. היום עבר לו טוב מאוד. מרקוס לא היה צפוי להגיע הביתה לפחות במשך כמה ימים טובים. דניאל כבר יכול לראות את הכל מתפרק, בדיוק באותה הדרך שקורה בכל פעם שמרקוס חוזר הביתה.
"היי." דניאל עונה בסופו של דבר לאחר שמתעשת על עצמו. אולי זה לא יהיה כל כך גרוע הפעם.
"איפה אמא ואבא?"
"בעבודה."
"הו." הוא חייך. "ומה עם הבן זוג הקטן שלך?"
לדניאל לא יודע אם מרקוס מתכוון לדילן או לאייזיק, אבל הוא יודע שלהכחיש את זה שאחד מהם הוא בן הזוג שלו לא יועל במיוחד למצב. אין שום דרך אחרת להתמודד עם מרקוס חוץ לזרום עם מה שהוא אומר.
"לא כאן."
"יופי. פחדתי כבר שאני אכנס ואראה מישהו בתוך התחת שלך."
דניאל בלע את רוקו, מנסה לשמור על מבטו מרוכז על הקיר שממולו.
"אתה לא צריך לדאוג לזה." דניאל אומר, משתדל לשמור על קולו יציב.
"אתה מתכוון שהלוואי ולא הייתי צריך לדאוג לזה."
דניאל לא יודע כמה זמן מרקוס עומד להמשיך עם זה, אבל הוא יודע שאין שום דרך לעצור אותו ברגע שמתחיל. הוא מנסה לא לחשוב על זה ולמנות כמה שיותר דמויות מהארי פוטר בראשו.
"יודע, חברים שלי שאלו אותי לא מזמן אם אתה הולך בדרך שלי ואתה מתנהג כמוני. אני עניתי להם לא, שאתה מתרומם. שאתה לא גבר מספיק לשכב עם בחורה ושבחיים לא תהיה כמוני."
"הו," דניאל לא לגמרי בטוח כיצד מרקוס מצפה ממנו להגיב, אבל הוא יודע שלהראות לו שהוא מודע לדברים זה הכרחי.
כשמרקוס אינו מרוצה מחוסר תגובתו של דניאל הוא לא מראה זאת. במקום זאת, הוא זורק את מגפיו ומתחיל לעלות במעלה המדרגות, נעצר כשהוא במרחק קטן מדניאל.
"אי פעם חשבת כמה החיים היו קלים יותר לכולנו אם היית נורמלי?"
איכשהו אותו משפט פוגע בדניאל הרבה יותר מכל העלבה שאי פעם נאמרה לו על ידי מרקוס. רק המחשבה על שהמיניות שלו הופכות אותו איכשהו ל'לא נורמלי' מחליאה אותו. במיוחד שדניאל בילה את כל חייו בניסיון נואש להתאים את עצמו לחברה, לגרום לעצמו להיראות פחות מוזר, לגרום לעצמו להיות יותר נורמלי בעיניי כולם. הוא שונא שהנטייה המינית שלו היא זו שמגדירה אותו, כאילו זה משהו שמוטבע בכל חלק בגופו, צרוב על עורו. כאילו זה הדבר היחיד שאנשים זוכרים לגביו. לא שם או פרצוף, רק זה שהוא הומו. כאילו שזה הדבר היחיד שהם צריכים לדעת לגביו.
דניאל שונא כשקוראים לו לא נורמלי. כיוון שהוא כן נורמלי, והוא יודע זאת. הוא פשוט היה שמח לשמוע את זה גם מאנשים אחרים.
דניאל מסרב להגיב למילים של מרקוס במילים, ובמקום זאת נועץ את ציפורניו בכף ידו במטרה להסיח את דעתו. כאילו הכאב פיזי יוכל להחליף את הכאב הנפשי שלו.
"יש לנו גם בחור כמוך ביחידה," מרקוס ממשיך בחוסר יחס. "אף אחד מהחבר'ה לא מסכים לישון איתו באוהל למקרה שהוא ינסה לעשות לנו משהו בלילה. אני עדיין משוכנע שזו הסיבה היחידה שהוא התגייס דרך אגב, לתפוס לו בחורים. זה פשוט נוראי שמותר לו להתגייס בכלל."
בחור כמוך. דניאל שונא את המושג הזה, שונא איך שזה גורם לו להישמע כל כך שונה, לא אנושי, כאילו הוא הערך שלו שווה לפחות מאחרים כאן. דניאל שונא כמה הומופוב אחיו, כמה פרימיטיביות ופוגעניות המילים שבוחר להשתמש בהן, כמה חלק יוצאות מבלי בכלל להבין מה משמעותן. דניאל שונא את העובדה שמרקוס מסוגל להוריד את מצב רוחו הטוב ברגע רק בעזרתן של כמה מילים, מילים שמרקוס לא קולט בכלל שהן מרגישות כמו סכינים, מכוונות הישר אל תוך ליבו של דניאל.
דניאל שונא להרגיש שונה, שונא להרגיש שגוי ומטומטם. הוא שונא את אחיו, והוא שונא את הארי, והוא שונא את צ'רלי, והוא שונא כל אדם אחר מטומטם שאי פעם אמר לו איך לחיות את חייו. דניאל שונא בכזה זעם שזה כבר מפחיד אותו, שונא כל כך שהוא מפחד שזה ישתלט עליו, שיום אחד הוא יהיה פשוט אדם מריר ובודד, מבלי היכולת לסמוך על אף אחד, מבלי היכולת לאהוב או להיות נאהב. הוא יכול להרגיש את השנאה טופחת על קרביו כמו מפלצת שנלכדה בבטנו, כמו חלק בלתי נפרד ממנו.
דניאל רוצה לצעוק, הוא רוצה לצרוח. אך במקום זאת הוא סוגר את עיניו ומחכה שמרקוס סוף סוף ישתוק. שהמדרגות וכל המסדרון יהיו ריקים מכל נפש חיה והוא יהיה היחיד שנמצא שם. ואז הדמעה הראשונה נופלת, לא יכול לומר אם זה כעס או עצב. כל שיודע זה שהוא מתייפח כמו שמעולם לא, שכל רגש שהוא אי פעם הרגיש צף בתוכו לפתע.
דניאל רץ אל חדר השינה שלו ותופס במכשיר הנייד שלו. נאחז בדבר היחיד שדניאל מסוגל להרגיש מלבד לשנאה ולעצב. תקווה.
זהו מספר שקל לדניאל למצוא, וברגע שהוא לוחץ על מקש השיחה הוא מתחיל להרגיש מעט רגוע יותר. הדמעות עדיין זורמות על לחייו וכל שדניאל יכול לחשוב עליו זה עד כמה הוא שונא את העולם, כמה לא הוגנים הוא. אבל הוא מנסה להיצמד אל מעט האהבה שנשארה בו.
"הלו?" קול מהצד השני של הקו נשמע.
"דילן." דניאל מייבב.
---
דילן מבועת.
קולו של דניאל מקוטע מצידו השני של הקו, והוא מסוגל לשמוע אותו נאבק לנשום, יכול לשמוע את הדרך בה הוא מתפרק לחתיכות. הוא מרגיש חסר תועלת, כיוון שהוא מודע לכך שישנה בעיה, בעיה שהוא יודע שעליו לתקן, אך אין לו שום מושג איך. לא מסוגל למצוא את הפתרון המתאים.
"זהו זה," דילן קובע. "אני בא."
"לא." דניאל אומר, מנסה להישמע החלטי. "אסור לך לראות אותי ככה. אני רק-- אני.. אני רק צריך רק לשמוע את הקול שלך. אני רק צריך לדעת שאתה איתי."
"אני לא הולך לשום מקום, דני בוי. אני פה."
קו הטלפון משתתק. דילן יכול לשמוע את דניאל מייבב בשקט, אבל הוא אינו מסוגל למצוא את המילים הנכונות לומר באותו הרגע. במקום, דילן עושה את הדבר היחיד שעולה למוחו שיכול לעזור. הוא מדבר ומנסה לגרום לחיוך לעלות על פניו.
"אתה יודע איך קוראים לזוג צרפתי נשוי שמתגרש?" הוא שואל. "בגט."
שום תגובה אינה נשמעת מדניאל והבכי רק ממשיך. בדרך כלל שהשניים מדברים בטלפון, דילן מרגיש כאילו רק סנטימטרים ספורים מפרידים ביניהם. אך הפעם דילן מרגיש את המרחק. מרגיש אותו מאוד, כמו עולם שלם. אין דבר שדילן רוצה יותר ברגע זה מאשר להחזיק את דניאל חזק בין זרועותיו, ללחוש לו עד כמה הוא אוהב אותו באוזנו אינספור פעמים.
אבל עכשיו לא נראה כמו הזמן המתאים, והטלפון הוא בהחלט לא המקום המתאים, לכן הוא משתיק את הרצונות שלו כעת, ממשיך בתוכניתו.
"למה נרקומן לא הולך לבית הספר?"
דילן יודע שתשובה מדניאל לא תישמע, אך הוא נעצר בכל זאת. מקווה שהכל יהיה בסדר בקרוב.
"כי כבר יש לו את כל החומר בבית!"
דילן כבר שומע את חיוכו הקטנטן של דניאל נמרח על שפתיו ובראשו הכל יתבהר, והכל יהיה בסדר.
"טוק, טוק." דילן לוחש.
הוא לגמרי לא מצפה שדניאל יענה או יגחך, אבל זה שווה את הניסיון. וגם אם הבדיחה לא מצחיקה בכלל זה שווה את הניסיון שאולי זה יגרום לדניאל לחייך.
"מי שם?"
ההקלה ששוטפת את גופו של דילן באותו הרגע בלתי ניתנת לתיאור והוא משחרר אנחה שמראה בדיוק כיצד הוא מרגיש.
"הכבשה הקוטעת."
"הכבש--"
"בהה!"
"אלוהים, דילן, תפסיק!" דניאל אומר, משחרר לבסוף גיחוך חנוק.
"רק אם אתה מבטיח לי שהכל בסדר איתך."
"הכל בסדר, דילן."
"למה אני לא מאמין לך?" דילן נאנח.
זהו תורו של דניאל להאנח ודילן מצפה מהילד לנתק את השיחה. ללכת משם ולהעמיד פנים שכלום לא קרה. אבל נראה כי דילן טועה.
"כי הכל לא בסדר. כמעט הכל חרא."
"כמעט הכל?"
"טוב, רק כמה דברים." דניאל מודה. "אבל אלו דברים די גדולים שגורמים לי להרגיש נורא."
"ספר לי עליהם."
"דילן..."
"בשביל מה יש חברים הכי טובים?"
"אתה לא צריך לעשות את זה." הוא אומר. "אתה לא צריך לנחם אותי בכל פעם שאני בוכה. אתה לא צריך להרים אותי בכל פעם שאני נופל."
"אבל אני עדיין 'מרים אותך'. לא אכפת לי, דניאל. אני רק רוצה לוודא שאתה בסדר, שאתה שמח. וזה הדבר הכי חשוב בכל העניין הזה, שתהיה שמח."
"זה מטופש." דניאל עונה. "אני אפילו לא יודע למה אני בוכה על זה."
"ספר לי בכל מקרה," דילן מבקש, מנסה לדחוף את דניאל לאט לאט.
"מרקוס הגיע הביתה היום," דניאל מתחיל ודילן מנסה למנוע מהטינה והכעס שבו לעלות ולהתפרץ. "והוא אמר לי כמה דברים, על כמה שאני לא נורמטיבי וכאלה. ואני לא יודע, זה פשוט עשה לי משהו. ואז הבנתי שאני שונא אותו, שנאה עם תשוקה בוערת. וזה לא רק הוא, אלו גם הארי וצ'רלי ואלוהים יודע עוד כמה אנשים. וכבר התחלתי לדאוג אם אני נורא בדיוק כמוהם. אני מתכוון, הם שונאים אותי על היותי גיי, ולמה אני שונא אותם? על היותם סטרייטים? או על היותם אידיוטים? אמא תמיד אומרת ש'שנאה' היא מילה חזקה, ואני פשוט שונא לשנוא אנשים. אני לא אדם כזה."
"זה בסדר," דילן אומר ברכות. "אנחנו עברנו את זה, אתה זכאי להרגיש כמו שאתה מרגיש. הם שונאים אותך בגלל סיבות פאקינג מטומטמות. וזה לגמרי מובן שאתה שונא אותם על כך שהם שונאים את מי שאתה. שאתה שונא אותם על נקודת המבט המעוותת שלהם. רק אל תתן לזה להשתלט על צורת החשיבה שלך. אל תתן לשנאה הזאת להוות חלק כל כך גדול ממה שאתה חושב עד שזה יגרום להחליט החלטות שהן לא אתה. כשאתה עושה את זה אתה הופך להיות רע בדיוק כמוהם."
"לפעמים אני פשוט שונא את עצמי." דניאל ממלמל תחת נשימתו.
"אל תגיד את זה." דילן ממהר לומר, קולו נואש. "בבקשה אל תגיד את זה לעולם."
"למה לא? זה נכון. זאת אומרת, חייבת להיות סיבה שכל האנשים האלו שונאים אותי. אולי אני באמת לא נורמלי, אולי אני הולך לגיהנום, אולי אני צריך להודות עד כמה בן אדם נורא אני ופשוט ללמוד לחיות עם זה."
"בבקשה, דניאל. בבקשה לעולם אל תגיד את זה. אני לא יכול לשמוע אותך אומר את זה, דניאל..."
דניאל אינו משיב, גורם לליבו של דילן להילחץ. הוא לא האמין שדניאל אי פעם יאמר דבר כזה. הוא מסרב להאמין שדניאל אי פעם יחשוב על עצמו דבר כזה. אבל אם הוא כן, דילן כנראה נכשל. הוא לא עשה עבודה טובה בלעזור לו כפי שחשב.
"אתה פאקינג מדהים," דילן בוחר לומר, מרגיש את עצמו כבר על סף דמעות. "אתה הדבר הכי טוב שאי פעם קרה לי בחיים העלובים האלה. אתה מצחיק, וחכם וטוב לב ומבריק, ואמיץ. כמה שאתה אמיץ, דניאל. אני כבר לא יודע איך לגרום לך להבין כמה אתה חשוב לי, מה המשמעות שלך עבורי."
דניאל נשאר שקט לכמה רגעים.
"למה אתה עושה את זה?" דניאל שואל. "למה אתה ממשיך לדבר איתי גם כשאני בוכה כמו תינוק, למה אתה נשאר איתי גם כשאני מעצבן וקטנוני כל כך?"
למה אתה גורם לי לאהוב אותך אפילו יותר? זו השאלה שדניאל אליה באמת מתכוון.
כי אני אוהב אותך.
המילים יכולות להיכנס אל השיחה בכזו קלות ודילן יודע זאת. אבל עכשיו זה לא הזמן המתאים. בעצם, דילן אינו חושב שהזמן המתאים אי פעם יגיע.
"זה רק אתה ואני נגד כל העולם, נכון?" דילן שואל.
שקט. דילן מרגיש את ליבו נעצר.
"נכון. רק אתה ואני."
---
משהו קטן שחשוב לי בנושא,
באנגליה אין שירות חובה, אבל עד לשנות ה90 לא קיבלו הומוסקסואלים לצבא.
בארה"ב אומנם מותר ללהט"בים להתגייס והורידו את השאלה לגבי הנטייה המינית של החיילים. אבל, אם הנטייה שלו תיחשף בפני מישהו או שהוא/היא יהיו בקשר אינטימי עם בני המין שלהם, הם יפסיקו את השירות שלהם. נוסף לזה שאף אחד לא מבטיח לקהילה הגנה מלאה מאפליה על רקע הנטייה המינית שלהם.
אחד הדברים שהכי מכעיסים אותי בעניין, זה שמבדילים את הקהילה הגאה מהטרוסקסואלים במקומות שאין בכלל קשר למין. למה אנחנו צריכים למנוע ממישהו להיות גאה במי שהוא? אני בטוחה שעובר על אותו אדם מספיק, שלקח לו זמן להשלים עם עצמו ולהתאקלם, לספר לסביבה, לקבל תגובות כאלו ואחרות. ועכשיו, כשהוא רוצה לתרום למדינה שלו כמו כל אדם אחר, הוא צריך להסתיר את הזהות שלו בגלל מה?
ועוד לא הזכרתי את המדינות שאוסרות על גיוס להט"בים באופן כללי.
בקיצור, יש לנו עוד מקום לשאוף לשפר בעניין, וסליחה שהתעכבתי שוב. הפרק היה מוכן, אבל היה לי חשוב להוסיף את זה.