אז אחרי שלוש שעות של חיפושים, ג׳אנגקוק וג׳ימין הבינו שזה לא פשוט כמו שזה ניראה.
כבר היה אחרי שמונה בבוקר והם עדיין לא מצאו את טאהיונג. הם הלכו לבית שלו, הם היתגנבו מהחלון וכל מה שהם ראו היה רק בן אדם אחד מאוד מאוד מודאג,
''הוא לא חזר הביתה מאתמול, יונגי'' הוא אמר בטלפון וג׳ימין וג׳אנגקוק הבינו שהוא לא חזר הביתה.
התחנה הבאה שלהם הייתה במיסעדה אבל מהר מאוד הם הבינו שג׳ין בטוח בדק שם כבר ואם הוא לא מצא אותו שם, למה שהם ימצאו אותו?
הם התחילו להיסתובב בעיר ובישביל ג׳אנגקוק, כל דקה שעברה רק הפכה את הכול לפי חמש קשה יותר. הוא לא הצליח להפסיק לחשוב על האצבעות הארוכות של טאהיונג על הפנים שלו, הקול העמוק שיצא ממנו המשיך להתנגן בראש של ג׳אנגקוק שוב ושוב .
הוא ידע שהוא צריך לעשות את זה, הוא ידע שהוא חייב להרוג אתו בעצמו, לא רק בשביל אבא שלו, אלא גם בישביל עצמו, הוא לא יכול להרשות לעצמו מחשבות כאלה.
בישבילו ג׳ימין זה גם היה סיוט. הוא לא חשב שזה יקח כל כך הרבה זמן, זה פשוט ניראה כאילו המוח של ג׳אנגקוק הפסיק לעבוד, בדרך כלל ג׳אנגקוק היה עושה משהוא כמו ליקרוא לאנשים של אבו שלו ולהיתפצל, ללכת אל מישהוא שמכיר את טאהיונג ולידרוש ממנו את המיקום של טאהיונג, תמיד היו לו רעיונות, אבל היום- כלום.
ג׳אנגקוק לא עשה כלום, הוא לא בא עם שום תוכנית גאונית ולג׳ימין זה ניראה כאילו הוא פשוט לא רוצה למצוא אותו וג׳ימין לא הצליח להבין למה.
''אוקיי ג׳אנגקוק, זה כבר ממש מטופש, אני יודע שאתה לא תגיד לי מה קרה אבל לפחות תנסה לחשוב על משהוא. כבר כימעט 9, ואנחנו לא יכולים לחזור לבית שלך בלי אף אחד. או שנימצא אותו או שנחשוב על משהוא אחר, אבל אנחנו צריכים לעשות משהו'' ג'מין אמר בקול מעוצבן.
''אני ידע, אני יודע, אתה חושב שאני לא יודע? מה אתה רוצה שאני יעשה? אני גם מחפש אני פשוט לא מוצא אותו, בדיוק כמוך'' ג׳אנגקוק אמר גם הוא קצת עצבני. ג׳ימין היה בהלם, ג׳אנגקוק היתעצבן עליו? ג׳אנגקוק אף פעם לא מיתעצבן אל אף אחד.
''אוקיי, אתה רוצה רעיון? יש לי רעיון בישבלך. אנחנו בכלל לא צריכים את הבחור הזה. כול מה שאנחנו צריכים זה מישהוא שאפשר להרוג ולהגיד לאבא שלי שהוא היה מהמאפיה. אז אתה תלך לכיוון גאנגנאם ואני אלך לכיוון השני, פשוט תחפש מישהו שנראה מתאים ואני יעשה את אותו הדבר. אם אתה רואה את טאהיונג במקרה, תהרוג אותו ותלך הביתה, ואל תחפש אותי, ניפגש בבית ליפני תשע'' ג׳אנגקוק אמר בקול מעוצבן וג׳ימין היה בשוק עוד פעם, הוא ראה את הצעיר שחור השיער מיתרחק ומתחיל ללכת לכיוון גאנגנאם.
ג׳אנגקוק התחיל ללכת, הוא לא ידע למה הוא היתעצבן ככה על ג׳ימין, הוא אף פעם לא היתעצבן ככה ליפני, למה זה קורה לו עכשיו? הוא רטןוהתחיל להיסתובב בדרום סיאול בחיפוש אחרי מישהוא, הוא יכול פשוט לקחת כל אחד, אז מה הוא מחפש בעצם? לא היה לו מושג.
הוא המשיך ללכת בין כל האנשים שרק היתעוררו ובדרך לעבודה הוא היסתכל בשעון היד שלו וראה שכבר אחרי 8 והוא צריך ליפגוש את ג׳ימין בתשע.
הוא הלך והלך עד שהוא הגיע לשכונה נטושה, חוץ מכמה חיות , 3 הומלסים ושני נערים מיתמזמזים על אחד הקירות, המקום היה ריק.
הוא המשיך להתקדם להמשך הרחוב הנטוש וקיבל כמה מבטים מוזרים, הבגדים שהוא לבש היו דיי יקרים, שרשרת זהב הייתה תלויה לו עלהצוואר והשעון שלו היה יקר יותר מכול הדברים בשכונה הזאת ביחד.
אף אחד לא נגע בו, כי חוץ מכסף הוא גם שידר הרגשה של כוח, אף אחד לא העז לגעת בו.
הוא הגיע לחלק הריק לגמרי של השכונה והתחיל להיסתובב שם. הכול היה שקט, כל כך שקט שהוא יכול היה לישמוע צעדים מאחוריו, הוא נישאר במקומו לשניה אחת.
שתיים.
שלוש.
הוא היסתובב מהר ושלף את האקדח שלו רק שהפנים שהוא ראה לא היו הפנים שהוא ציפה ליראות.
הפנים של טאהיונג היו מולכלכות, החולצה שלו הייתה קרועה, הידיים שלו היו מלאות בסריטות והשיער שלו היה מבולגן ומפוזר לכל עבר, הוא לא ניראה שום דבר כמו שהוא ניראה אתמול, הוא לא ניראה כמו אותו אדם שעמד שם, הוא לבש את אותם הבגדים השחורים, רק שעכשיו הם היו קרועים ומלוכלכים בדם והשיער שהיה כסוף ומסודר אתמול היה מבולגן ומלוכלך היום והדבר ששינה יותר מכל-
ההבעה אל הפנים שלו, אתמול היא הייתה מזלזלת, משועשעת, כאילו שום דבר בעולם לא הזיז לו, היום, הפנים שלו היו לגמרי חסרות הבעה, לא היה שם שום דבר.
והוא עמד שם עם אקדח שלוף.
//////
טאהיונג היסתובב בכול העיר מחכה, הוא לא ידע למה, אבל הוא חיכה.
הוא הגיע לשכונה שבה הוא גר מאז גיל עשר, אותם ההומלסים ישבו שם ואותם החיות הרעבות יצאו מאחורי אותם העמודים. אבל זה לא היה המקום של הצעיר כסוף השיער, הבית שלו היה בחלק האחר של השכונה, החלק הריק שאף אחד אף פעם לא ניכנס עליו.
הוא היה רגיל ליהיות שם לבד, אז כשהוא שמע צעדים הוא היה חייב ליראות מי זה, הוא הוציא את האקדח שלו וחיכה שהזר יסתובב, המתח באוויר היה כבד והוא יחל לישמוע את הנשימות הכבדות והיציבות של השני, הוא חיכה.
אחת.
שתיים.
שלוש.
הבן אדם הסתובב עם אקדח בידו וטאהיונג ראה את הבן אדם האחד שלא יצא מהראש שלו מאתמול, הו, כמה שהוא רצה ללחוץ על ההדק, אבל הוא היתאפק. הוא היה חייב לברר מה הצעיר עושה שם ליפני 9 בבוקר.
ג׳אנגקוק עמד שם עם הבעה שטאהיונג לא הצליח ליקרוא והמתח באוויר היה כל-כך כבד שכל מה שטאהיונג רצה היה או לירות בג׳אנגקוק או לקחת את האקדח ולירות לעצמו בראש, אבל הוא נישאר שם ולא אמר כלום, הם נישארו בשקט למה שנראה כמו שנים עד שלבסוף, ג׳אנגקוק ניראה כאילו הוא יצא מהטראנס שבו הוא היה בכמה דקות האחרונות.
''אתה יודע שהייתי יכול לירות בך וליגמור עם כל הדבר הזה, זה מה שאני צריך לעשות בכול מיקרה'' ג׳אנגקוק אמר חייך חיוך משועשע,
''הייתי יכול לעשות את אותו הדבר בדיוק'' טאהיונג החזיר ''אבל לפני שאני יורה בך, הייתי רוצה לדעת מה אתה עושה בשכונה שלי'' טאהיונג אמר.
''אני לא יודע מי אתה חושב שאתה, שאתה דורש מימני להסביר את עצמי לך, אבל אין בעיה, הייתי רוצה להסביר לך למה אני עושה מה שאני עושה, ורק שתדע שזאת זכות גדולה מאוד שאתה מקבל רק בגילל שלי קשה להרוס פנים יפות כמו שלך'' ג׳אנגקוק אמר והמשיך ״יש הרבה דברים אחרים שהייתי מעדיף לעשות״.
טאהיונג רתח מזעם.
האקדחים שלהם עדיין היו שלופים, אף אחד לא סמך על זה שהשני לא ירה בו ברגע שהוא מוריד את האקדח.
טאהיונג בא להגיד משהוא אבל ג׳אנגקוק כבר התחיל לדבר,
''אתה רואה, טאהיונג, יש לי כל כך הרבה סיבות להרוג אותך עכשיו. אתמול כשאבא שלי סיפר לי על התוכנית המטופשת שלכם לעמוד באמצע העסקים שלנו ושל הסינים -אל תידאג, אני הבנתי שניסתם לחטוף אותנו בעצמי, הסינים המפגרים לא אמרו כלום- אבא שלי ביקש ממנו להביא לו את ה'דייגו בוי' שאני יראה שם, אתמול שחכתי והיום באתי ליגמור את העבודה. הסיבה השניה היא, שאף אחד לא מיתעסק עם ג׳ון ג׳אנגקוק ואתה לא תהיה הראשון'' ג׳אנגקוק אמר כאילו זה כלום ' הסיבה השלישית היא שאני לא יכול לתת למה שקרה היום ליקרוא עוד פעם, אני לא יודע מה קורה לי כשאני חושב אליך ' הוא חשב לעצמו אבל לא אמר שום דבר.
''טוב, אתה השפלת אותי דיי קשה אתמול, ועם תירה בי, שנינו יודעים שאני ירה בך. אף אחד לא יצא מיכאן בחיים'' טאהיונג אמר.
''אני לא יודע מי אתה אבל אנ-'' טאהיונג קטע אותו באמצע,
''כן כן אני ידע מי אתה, ג׳ון ג׳אנגקוק, הבן של ג׳ון ג׳איהי, האחד שאף פעם לא ניכשל. אבל תן לי לספר לך סיפור כי החיים שלך מושלמים.'' טאהיונג אמר. וג׳אנגקוק הפעם ממש התעניין במה שיש לו לומר וחיכה שהוא ימשיך.
''איבדתי את ההורים שלי בגיל עשר, שמעתי את האנשים ניכנסים לבית, שמעתי את אמא שלי צועקת לעזרה וכשהגעתי היא כבר מתה. אבא שלי שכב מדמם אל הריצפה במידבח וביקש מימני להבטיח לו שאהיה חזק ואמיץ ואני הבטחתי. ביזבזתי 10 שנים בניסיון לחפש את מי שהרג אותם או את הסיבה למה הוא עשה את זה, אבל לא מצאתי כלום. הצטרפתי למאפיה המטופשת הזאת כשהייתי בן 20 כי לא הייתה לי ברירה. אני אכזבתי את אבא שלי כי אני לא חזק מספיק, איכזבתי את כולם. אז תילחץ אל העדק,ג׳אנגקוק, תיגמור את העבודה שבאתה לעשות. אני לא יחסר לאף אחד כאן במילה ואני יוכל לגמור אותך, לעשות טובה אחת לאנושות לפני שאני הולך.'' טאהיונג אמר אמר.
ג׳אנגקוק היסתכל עליו להרגיש משהו מוזר שהוא אף פעם לא הרגיש ליפני אותו היום,
רחמים.
''אמרת שאף אחד מאיתנו לא יצא מכאן בחיים אבל זאת טעות, שנינו יכולים לצאת מפה בחיים'' ג׳אנגקוק אמר ''אני לא רוצה להרוג אותך ויש לי רעיון אחר'' ג׳אנגקוק אמר ותאהיונג היסתכל בעיניים פעורות כשהצעיר הוריד את האקדח והחזיר אותו לכיס מיכנסיו.
''אני לא יהרוג אותך אבל אני צריך את העזרה שלך, זוכר מה שאמרתי לך? על זה שהבטחתי לאבא שלי להביא לו את מי שהיה שם אתמול? טוב אבא שלי לא יודע אך קוראים לך, הוא לא יודע איפה אתה גר והוא לא יודע אך אתה ניראה. אם אני יביא לו מישהוא אחר, אבל אבא שלי לא טיפש, אני לא יכול להביא לו סתם מישהו מהרחוב, הוא בטוח ידע שזה לא באמת מי שהיה שם אתמול.
נעשה עיסקה, אתה תעזור לי לימצוע מישהוא להביא לאבא שלי ואני מבטיח שאני אעזור לך לימצוע את מי שהרג את ההורים שלך.״
ג׳אנגקוק אמר, מבט רציני אל פניו, טאהיונג לעומת זאת היסתכל עליו עם עניים גדולות, ''אתה באמת תעשה את זה?"
''עם תעזור לי?ברור'' ג׳אנגקוק אמר וטאהיונג חייך, הוא הושיט את ידו והצעיר לחץ אותה והיסתכל בשעונו,
''אבל אני צריך להיות בבית של אבא שלי עם הגופה בתוך פחות מ20 דקות אז אנחנו חיייבים לעשות את זה מהר'' ג׳אנגקוק אמר וטאהיונג הינהן בראשו
״יש לי רעיון מושלם על האיש הטוב ביותר שלא יחסר לאף אחד'' טאהיונג אמר וג׳אנגקוק הרגיש שהלב שלא מדלג על פעימה.
////////
ג׳אנגקוק הלך אחרי טאהיונג, בדך כלל הוא היה חושד ולא עוקב אחרי אף אחד אבל מישום מה, הוא סמך אל ואהיונג, הוא המשיך לישאול את עצמו למה הוא לא שואל שום שאלות אבל כבר אמרנו, ג׳אנגקוק לא ממש מצליח לחשוב בהיגיון כשטעה יונג נמצא בסביבה.
''אני מופתע שאתה לא שואל כלום, חשבתי שתהיה קצת יותר חשדן'' טאהיונג שאל וג׳אנגקוקלא ידע מה להגיד, ׳אני פשוט יגיד לו את האמת׳ הוא חשב לעצמו.
''האמת היא שאין לי מושג, בהתחלה לא הרגתי אותך ואז סמכתי אליך שתעזור לי לרמות את אבא שלי ועכשיו אני עוקב אחריך בלי לישאול שאלות'' ג׳אנגקוק אמר ומשך בכתפיו ''משהו לא בסדר איתי ואני לא יודע מה זה'' הוא המשיך. ׳רגע, למה אמרתי לו את זה עכשיו, אני בטח נישמע כלכך מטומטם׳ הוא רצה לדפוק את הראש בקיר אבל לא רצה שטאהיונג יחשוב שהוא ממש חולה נפש.
''וואו, אם לא הייתי יודע טוב הייצי אומר שיש לך קראש קטן עליי״ הוא אמר וחייך חיוך משועשע, ג׳אנגקוק נבהל לשניה ואז הבין שהוא צוחק. טאהיונג המשיך.
״טוב אז למיקרה שאתה רוצה לדעת, אנחנו הולכים לאחת השכונות הנטושות, כמו זאת שהיית בה עכשיו. יש שם מישהו שפעם היה חלק מהמאפיה אבל הוא בגד בנו וברח, ג׳ין ויונגי חשבו שזאת בושה גדולה למאפיה שיש מישהו שבגד בנו ונישאר בחיים אבל הם לא הצליחו למצוא אותו, עם מישהו ישאל, הם יגידו שהוא איתם ושהוא עדיין חלק מהם אבל בבית הם מדברים על כמה הם רוצים להרוג אותו לפחות שלוש פעמים בשבוע'' טאהיונג אמר וג׳אנגקוק גיכך ''ואתה ידעת שהוא שם כל הזמן הזה ולא אמרת לאף אחד?"
''אם כמה שאני אוהב את ג׳ין ואת יונגי, אני לא אסגיר מישהו. זה לא בעיה שלי. הם יהרגו אותו ברגע שהם יראו אותו. חוץ מזה, עם הייתי מסגיר אותו אז לא היה לנו במי להישתמש היום'' הבוגר אמר וחייך את החיוך המרובע שלו, ג׳אנגקוק לא הבין איך מישהו יכול לחייך כל כך הרבה, במיוחד מישהו עם חיים קשים כמו שהיו לטאהיונג.
''אוקיי, זה נישמע כמו מישהו ששווה להרוג. כמה רחוקה השכונה?" ג׳אנגקוק אמר ושאל.
''לא רחוקה בכלל, שלוש דקות'' הבוגר השיב והם המשיכו ללכת עד שפתאום טאהיונג תפס בידו של ג׳אנגקוק ומשך אותו אל תוך שכונה מלאה בבתים נטושים, ג׳אנגקוק יכול היה ליספור לפחות 5 חתולי רחוב שחורים וכמה אנשים ישובים אל הריצפה.
כשג׳אנגקוק עבר, אנשים היסתכלו עליו בתחנונים, המבט בעניים שלהם אומר ׳בבקשה אני רעב׳ ג׳אנגקוק, שהיה רגיל לכל זה ידע איך להיתעלם, הוא לא שם לב לאף אחד מהם אף אחד עד שהוא ראה ילד קטן ניראה בן שש או שבע, לבד בחולצה גדולה כחולה בהירה כזאת שהגיע לו כמעט עד הברכיים הוא לא לבש מיכנסיים, כפות הרגליים שלי היו יחפות וסרותות והוא היסתכל אל ג׳אנגקוק במבט מיתחנן ושלך את ידיו החוצה. ג׳אנגקוק ידע שאין לו סיכוי.
הוא לא רצה לגמרי להרוס את המוניטין של עצמו אז הוא נתן לטאהיונג להתקדם, הוא חיכה שהבוגר יותר לא יסתכל עליו וירד על הבירכיים הוא התחיל לדבר עם הילד ובסוף הוריד את השעון שלו ונתן אותו לילד.
//////
טאהיונג ניכנס לשכונת העוני הנטושה שהוא הכיר הרבה יותר מידיי טוב. הוא ניווט את דרכו בין הקבצנים והרגיש את ג׳אנגקוק הולך מאחוריו, משדר ביטחון עצמי וגאווה.
אנשים המשיכו להיסתכל אליו במבטים מיתחננים, וטאהיונג צפה בג׳אנגקוק שהיתעלם מכולם היתעלמות מוחלטת כאילו הוא וטאהיונג הם היחידים שם.
היתעלמות מוחלטת עד שילד קטן משך בחולצה השחורה שלו, הילד היסתכל עליו בעניים גדולות וג׳אנגקוק ניראה דיי אבוד, הוא חיכה שטאהיונג יתקדם וכשהוא חשב שטאהיונג לא רואה הוא ירד על בירכיו ''היי בייבי, מה עושה כאן לבד? אייפה אבא ואמא שלך?" הוא שאל וטאהיונג לא הסתובב, הוא לא רצה לעצור את ג׳אנגקוק, הוא פשוט הקשיב לשיחה בדממה, מקווה שגאנגקוק לא חשים לב שהוא עצר, הוא ידע שזה יביך אותו.
''הם בשמיים'' הילד אמר ''לפחות זה מה שסבתא שלי אמרה לי ליפני שהיא הצטרפה אליהם'' הילד המשיך וג'אנגקוק הרגיש את הלב שלו מיתרכך.
''יש לך איפה לגור? אתה רעב?" ג׳אנגקוק שאל ''יודע מה אתה לא צריך לענות, הינה קח את זה'' ג׳אנגקוק אמר והוריד את השעון שלו ''אין לי כסף כאן אבל זה יספיק להרבה מאוד'' הוא נתן את השעון שלו לילד ואמר להיתראות, היתרומם והמשיך ללכת אחרי טאהיונג כאילו כלום לא קרה.
טאהיונג התנהג כאילו הוא לא ראה כלום, אבל הוא לא יכל להפסיק להגניב מבטים מוזרים אל ג׳אנגקוק, האדם הקשוח, הרוצח, המפחיד שמיסתובב עם אקדח בכיס האחורי של מיכנסיו לאיש הזה יש חולשה לילדים?
טאהיונג ניער את ראשו והלך לכיוון ג׳והיון. הוא ראה אותו יוצא מאחת הדלתות, הוא משך את ג׳אנגקוק ושניהם נעמדו מולו.
''היי ג׳והיון'' טאהיונג אמר וחייך חיוך גדול.
''זה מי שדיברת עליו?'' ג׳אנגקוק שאל
''כן, זה הוא'' טאהיונג ענה
וג׳אנגקוק בא לקחת פיקוד אבל הוא ראה את טאהיונג לוקח צעד קדימה.
״אז מה קורה, גבר? איך העסקים״ הוא שאל אותו ולפיני שהוא הספיק להחזיר תשובה, טאה ירה לי בראש.
''וואו'' ג׳אנגקוק לחש לעצמו, הוא הסתכל בטלפון שלו לבדוק את השעה וניבהל ''כבר אחרי תשע, אתה חייב ללכת'' ג׳אנגקוק אמר וטאהיונג לקח את האיש המת בידיו, ג׳אנגקוק התקשר לקיונגסו.
''היי קיונגסו. כן זה מאוד דחוף. לא סו, אף אחד לא רודף אחרי. כן אני צריך שתבוא לאסוף אותי עכשיו . כן. ביי''
ג׳אנגקוק היסתכל על טאהיונג בהבעת פנים שהייתה הקרובה ביותר לחיוך שהוא איי פעם הראה למישהו שהוא לא ג׳ימין.
''תודה, לא חושב שהייתי עושה את זה טוב יותר בילעדייך. ובקשר לההורים שלך-'' נישמע ציפצוף רם וג׳אנגקוק ראה את המכונית של קיונגסו, הוא עשה לטאהיונג סימן של 'יתקשר אליך' ורץ עם האיש המת על כתפו לעבר המכונית של קיונגסו.
הוא הכניס את הגופה לתא המטען ואז ניזכר במשהו, הוא רץ בחזרה לטאהיונג
״רק דבר אחד״ הוא אמר
״מה? ״
״איך קוראים לך?״
טאהיונג צחק, צחוק עמוק שג׳אנגקוק היה רוצה לשמוע עוד
״טאהיונג, קוראים לי טאהיונג״ הוא אמר והלך לדרכו.
טאהיונג
ג׳אנגקוק חזר לאוטו של קיונגסו ניכנס למושב שליד הנהג וסימן לקיונגסו להתחיל לנסוע.
''אני לא רוצה לדעת מה אתה עושה בשכונה הנטושה הזאת או למה יש לך גופה של בן אדם. אני רק מקווה מאוד שתשלם לי על ניקיון לאוטו אחרי זה כי קשה להוריד דם מהשטיחים.''
////////
נעלמתי קצת אבל יש לי בגרות בהיסטוריה עוד שבוע אז מותר לי