ג׳אנגקוק וג׳ימין ישבו על שתי כיסאות כשורים אחד אל השני, הידיים שלהם היו כשורות ביחד כל אחד מסתכל לכיוון אחר.
ג׳אנגקוק היה הראשון להיתעורר, הוא מצא את עצמו במקום שהוא אף פעם לא ראה והוא לא ידע איך הוא הגיע לשם.
הוא ראה שאין שם אף אחד ודבר ראשון הוא ניסה להעיר את הג׳ימין, ליפני שהוא הצליח לעשות משהו, מישהו ניכנס לחדר, הוא לבש מעיל עור וג׳ינס שחור צמוד וקרוע, השיער הכסוף שלו היה מבולגן והוא ניראה כמו גנגסטר מהסרטים. ג׳אנגקוק לא יכול שלא לחשוב על כמה טוב הוא ניראה, הפנים שלו זהרו והוא ניראה כמו מלאך יותר נכון כמו השטן עם החיוך הזה על הפנים שלו, ג׳אנגקוק הוציא את עצמו מהמחשבות האלה ונזף בעצמו אל שנתן לעצמו להיסחף, זאת הייתה הפעם הראשונה שזה קורה לו, הוא לא הבין מה נכנס בו פתאום, קול עמוק קטע את המחשבות המטרידות שעברו בראשו.
"אז אתה הגאון שכולם דיברו אליו'' טאהיונג התחיל "ג׳ון ג׳אנג קוק'' הוא אמר כל מילה בניפרד ואז סימן לכמה אנשים שיבואו לקחת את ג׳ימין לחדר אחר. הוא לא צריך את ג׳ימין אחרי הכול, רק את ג׳אנגקוק.
"אתה בטח שואל את עצמך מה אתה עושה כאן" טאהיונג אמר, קצת משועשע, וליפני שג׳אנגקוק יכל להגיד משהו טאהיונג התקרב וסתם לו את הפה
"ששש.. אני מדבר עכשיו" טאהיונג אמר וג׳אנגקוק ניראה מעוצבן.
"רק באתי להגיד לך כמה דברים, אני רק שליח אחרי הכול" הבוגר מבין השניים אמר והמשיך,
''אתה רואה, קוק אני רק עושה מה שאומרים לי, אני לא נהנה מישום דבר מיזה, '' הוא אמר והתחיל ללטף את הפנים של ג׳אנגקוק, הוא העביר את היד שלו בתוך השיער השחור והמלא של ג׳אנגקוק, ״טוב, אולי קצת נהנה מזה״ הוא אמר ונתן לאגודל שלו ללטף את השפה התחתונה של ג׳אנגקוק, ג׳אנגקוק ניראה כאילו הוא הולך להישתגע, זה אף פעם לא קרה לו ליפני כן, אף אחד לא העז לגעת בו, בחיים שלו הוא לא היה בכזה מצב, הוא ידע שהוא יכול לפתור את כל זה בסימן אחד, אבל הייתה לו תוכנית והוא לא יכל לחסוף אותה.
"מה קרה ג׳אנגקוקי, חתול אכל לך את הלשון? יש לי משהוא חשוב להגיד לך,'' טאהיונג נהנה כל כך ליראות את העניים של ג׳אנגקוק מתמלאות בכעס, הוא ניראה כאילו שהוא היה הורג אותו בידיו החשופות עם היה יכול. המבט שהיה בעניים של ג׳אנגקוק התחיל להפחיד את טאהיונג קצת, אז הוא הלך אחורה והיתישב אל הכיסא שהיה שם, הוא הרים את רגליו ושילב אותם אל השולחן.
"בכול אופן, כל מה שרציתי להגיד היה ש..... המאפיה שלך, תגיע לסופה בקרוב מאוד״ טאהיונג אמר בשאננות, ג'אנגקוק היה זה שניראה משועשע עכשיו '' אה, באמת?" ג׳אנגקוק שאל,
''ואיך בדיוק זה יקרה? אתה חושב שהמאפיה העלובה שלך יכולה ליפגוע בנו באיזושהי דרך? פתתי, אפילו אם תיכלאו אותי, תהרגו אותי, זה רק יחזק לאבא שלי את הרצון להשמיד אותכם" ג׳אנגקוק אמר והיסתכל אל טאהיונג בחוסר טעם, טאהיונג שכח שהוא זה שאמור לדבר ולא ג׳אנגקוק ,הוא נישאר בלי מילים, לא היה לו מושג מה הוא יכול להגיד ברגע כזה. הוא בא להגיד משהו אבל ג׳אנגקוק קטע אותו עוד פעם
''מאיפה אתך בכלל? גוואנג׳ו? בוסן? איזה שהוא מקום בלי שם? כי אנחנו הג׳ון מאפיה, אנחנו לא שייכים למקום אחד, אנחנו שולטים באסיה" ג׳אנגקוק גמר עם מבט מיתנשא בעניו, טאהיונג איבד את העוצמה שהייתה לו מיקודם וג׳אנגקוק ידע שעוד מעט האנשים שלו יהיו פה והוא יוכל לצאת מהמקום המבחיל הזה אבל בנתיים הוא צריך לימשוך זמן ולעצבן את טאהיונג, עיקר בגלל שזה כיף.
"תן לי לנחש, אתם המאפיה של דייגו. שמעתי אליכם, אתם חושבים שאתם טובים יותר מכל השאר, מיסתובבים במדינה, עושים בלגן" ג׳אנגקוק היסתכל בשעון וראה שזאת השעה , הוא שרק שריקה חדה ובשניה אחת ניכנסו שנים עשרה גברים לחדר, חצי מהם הלכו לשחרר את ג'ימין. מישהו בא ושיחרר את הידים של ג׳אנגקוק, הוא קם הכיסא לכיוון טאהיונג שהיה בשוק בשניה הראשונה אבל התאפס על עצמו וניסה לברוח, הוא לא הצליח, מישהו תפס אותו והחזיק אותו חזק,
''כניראה הייתם צריכים להישאר בדייגו'' ג׳אנגקוק לחש לו באוזן ונתן לו מכה חזקה אל הראש, טאהיונג נפל על הריצפה, מעולף. ג׳אנגקוק לקח את האקדח מכיס מכנסיו של טאהיונג ורץ לחדר שאליו הם לקחו את ג׳ימין.
כשהוא ניכנס לעזור, הוא ראה שג׳ימין כבר מטפל במצב יפה מאוד, הוא עמד על שולחן וירה באנשים של טאהיונג. היו גופות ואנשים מעולפים בכל מקום.
ג׳ימין ראה שג׳אנגקוק ניכנס לחדר ואמר "ממש כמו פעם, הא?'' ג׳אנגקוק עלה על השולחן ליד ג׳ימין, הם עמדו גב אל גב וירו בעשרות האנשים שהיו מיסביב, ג׳ימין ניראה כאילו הוא עושה חיים אבל ג׳אנגקוק ידע שהם לא יכולים להחזיק מעמד עוד הרבה זמן, היו שם יותר מידיי אנשים, הוא הוציא את הטלפון שלו מהכיס והיתקשר לקאי וג'יונג, תוך 30 שניות הם יהיו שם עם לפחות 20 אנשים.
////
אפשר להגיד שאחרי זה המאבק ניגמר דיי מהר, האנשים של ג׳אנגקוק כבר הביאו מה שהוא צריך היה להביא מהסינים ועכשיו הם היו בדרך לבית של ג׳ימין וג׳אנגקוק.
רק דבר אחד ג׳אנגקוק שכח, מישפט אחד מאוד חשוב שפרח מיזיכרונו.
"ג׳אנגקוק מה שאמרת אל הראש שלו, אני רוצה את זה, מי שזה לא יהיה, תירה בראש שלו ותביא אותו אליי, זה מאוד חשוב בן, אני רוצה אותו מת ואצלי מחר בבוקר''
ג'אנגקוק עבר דרך השער הגדול והמפואר וניכנס לאחוזה בלי דאגות.
ג׳איהי ישב בסלון אל הספה הגדולה והשחורה וספר שטרות, בטח תשלום שהוא קיבל באותו היום, ברגע שג׳אנגקוק וג׳ימין פתחו את הדלת, ניראים כמו מנצחים הוא חייך אל בנו ואל ג׳ימין , עם כמה שזה מוזר, הוא באמת היה גאה בהם.
"אני מניח שהיסתדרתם דיי טוב ממהמבט שעל הפנים שלכם'' הוא אמר וג׳אנגקוק הניד בראשו.
"היה בסדר'' ג׳ימין אמר ומשך בכתפיו, כאילו זה לא היה ביג דיל, ג׳אנגקוק התיישב ליד אביו והתחיל לספר לו מה הלך באותו הערב.
הם ישבו ודיברו עוד קצת ליפני שהלכו לישון. כולם כבר היו מעבר למה שקרה היום, מוכנים לדבר הבא. כולם חוץ מג׳אנגקוק, הוא לא הצליח להוציא את הפנים של זה שתפס אותו מראשו, הוא שנא את הדרך שבה הוא נגע בו כשהידים שלו היו קשורות מאחרי גבו, הוא שנא את זה אבל הוא עדיין יכל להרגיש את האצבעות הארוכות שלו עושות את דרכם בשיערו, אל השפתיים, הוא לא ידע למה, זאת לא הפעם הראשונה שהוא רואה מישהו שניראה טוב, הוא עובד עם הדוגמנים הכי טובים בקוריאה, זה לא הפעם הראשונה שילד יפה נוגע בפנים שלו בצורה כזאת, ג׳אנגקוק לא היה ילד קטן, אבל משום מה הוא לא הפסיק לחשוב על אותו בחור, הוא אפילו לא ידע איך קוראים לו.
הוא נזף בעצמו, הוא לא יכול לתת למישהו כמוהו להסיח את דעתו, הוא החליט להפסיק לחשוב אליו, אחרי הכול, הוא אף פעם לא יראה אותו שוב. הוא עצם את עיניו ונירדם.
שום דבר לא התריד את ראשו הישנוני של הצעיר שחור השיער, הוא לא זכר דבר אל ההבטחה שלו לאבא שלו, עם כל דברים שקרו היום ועם העובדה שהוא לא יכל להפסיק לחשוב אל טאהיונג, הוא פשוט שכח שהוא היה צריך להרוג אותו ולהביא אותו מת לאבא שלו מחר בבוקר.
הוא נירדם.
הוא שכח אבל מתישהו זכר. זכר ולא יכל לישון כל הלילה בגלל זה.
והמישהו הזה היה ג׳ימין
//////
בזמן שג׳אנגקוק וג׳ימין חזרו הביתה כמו מנצחים, טאהיונג נישאר ברחובות, כעס מציף את החושים שלו.
הוא ידע שהוא צריך ללכת הביתה בחזרה לג׳ין ליפני שהוא יקבל התקף לב מדאגה לטאהיונג, אבל הצעיר כסוף השיער לא הצליח להביא את עצמו לביתו של ג׳ין, הוא ידע שהוא יצטרך לספר להם מה קרה והוא לא חשב שהוא יוכל לעמוד בזה.
הוא הוציא את הטלפון שלו וניכנס לאנדי קשר, הוא בא להיתקשר לג׳ין והיתחרט, הוא החליט פשוט לשלוח הודעה
טאהיונג
היי היונג, סליחה שעוד לא באתי, אני אדבר איתך בבוקר
ג׳ין היונג
כותב...
ואז ניכבה הטלפון, מרוב עצבים, טאה לקח את הטלפון וזרק אותו אל תוך הקיר שהיה מולו, טאהיונג שמע צליל של זכוכית מיתנפצת וראה שהוא פגע בחלון של הביניין שעליו זרק את הטלפון, הוא ברח משם ליפני שמישהו יבוא.
טאהיונג הרגיש מושפל, הוא לא האמין שהוא נתן לג׳אנגקוק ליגבור עליו בצורה כזאת. ג׳אנגקוק ידע מה הם מתכננים, זה היה ברור, אבל למה הוא לא עשה משהו ליפני זה? הוא יכל פשוט לקרוא לאנשים שלו וללכת לא? ולמה הוא לא הרג את טאהיונג ברגע שהוא יכל? הוא ידע שטאהיונג רצה לחטוף אותו. טאהיונג ידע שהם הם מגיעים למצב גרוע, הוא היה הורג אותו, אז למה הוא השאיר אותו בחיים?
מלא שאלות היתרוצצו בראש של טאהיונג, כולם היו אל ג׳אנגקוק. הוא לא ממש ידע מה לעשות אבל הוא ידע דבר אחד.
זאת לא תהיה הפעם האחורה שהוא יראה את ג׳אנגקוק
///////
ג׳ימין ניכנס לחדר של ג׳אנגקוק והתחיל לנער אותו בכח.
"יא, מה אתה רוצה היונג זה רק -'' הוא עצר והיסתכל על השעון בעניים פעורות,
''- למה שתעיר אותי ליפני חמש בבוקר?״ הוא שאל את ג׳ימין בבכיינות. ג׳ימין ניראה לחוץ, הוא קם מהמיטה של ג׳אנגקוק, רץ לארון שלו והתחיל ליזרוק בגדים שחורים לכיוון המיטה.
''מה הבעיה ג׳ימין-היונג? מה קרה לך?" ג׳אנגקוק שאל בבילבול.
"אני אסביר לך אחר כך, אין לנו זמן"
''אין לנו זמן? עכשיו אפילו לא חמש בבוקר ניונג''
"רק תיתלבש, זה חשוב, תאמין לי, תיתלבש ותרד למטה" ג׳ימין אמר ויצא מהחדר.
'מה הבעיה שלו?' ג׳אנגקוק שאל את עצמו אבל בכל זאת התלבש הכי מהר שהוא יכל וירד את המדרגות בריצה. הוא הגיע לקומת הקרקע אייפה שג׳ימין חיכה לו וג׳אנגקוק יצא אחרי הבלונדיני מהשער הגדול.
"אז בדיוק באת להסביר לי למה אנחנו כאן'' ג'אנגקוק אמר בשאננות, הוא היה בטוח שג׳ימין רוצה להפתיע אותו או משהו, אולי למתוח אותו, כמו שהוא מכיר אותו.
''אתה באמת לא זוכר''
''אז אני אמור ליזכור משהו?''
''זה לא בדיחה קוק, אתה הבטחתה לאבא שלך ואין לנו זמן''
אחרי שג׳ימין אמר את זה, ג׳אנגקוק התחיל להבין שהבוגר לא צוחק.
הוא ניסה לחשוב מה הוא הבטיח לאבא שלו ושכח, פיתאום הזיכרון של מה שהוא הבטיח הכה בו בחוזקה.
'אל תידאג אבא, אנחנו נטפל בזה. אני מבטיח לך את הסמים ואת הראש של הדייגו בוי שיהיה שם'
ג'אנגקוק התחיל לקלל את עצמו, מי לעזאזל מבטיח משהו כזה?? הוא שכח לגמרי, הוא היה אמור להרוג מישהוא ולהביא לאבא שלו הוכחה.
הוא היה אמור להרוג את........ אותו.
הצעיר שחור שיער כמעט נפל, עם ג׳ימין לא היה שם כדי לתפוס אותו הוא היה גומר על הריצפה.
בישביל ג׳ימין הכל היה ממש מוזר, מה קרה לג׳אנגקוק? בדרך כלל לצעיר לא הייתה שום בעיה לרצוח אף אחד, במיוחד לא אם הוא ניסה ליפגוע בו, למה הוא כל-כך ניבהל עכשיו? הוא כימעט נפל מיקודם ועכשיו הוא ניראה כאילו הוא הולך להקיא, כל זה היה כל-כך לא אופייני לג׳אנגקוק שג׳ימין התחיל קצת לידאוג.
"אתה בטוח שאתה בסדר, קוק?" ג׳ימין שאל בעדינות.
''א-אני בסדר, באמת'' ג׳אנגקוק אמר בנחישות כאילו הוא מנסה לשכנע את עצמו יותר מהכל.
''אהה, יופי, אני מניח. עשיתי מחקר קטן ומי שאתה צריך להביא לאבא שלך זה האיש שדיבר איתך בחדר, דיברתי עם נאמג׳ון והוא בירר כמה דברים עליו.
הוא בן 22 וההורים שלו מתו שהוא היה בן 10, ג׳ין, ראש מאפית דייגו, ביחד עם יונגי החליטו לקחת אותו איתם , הם מטפלים בו כמו הורים, כרגע הוא גר איתם ברחוב קיאנגבוק ועובד במסעדה ההיא, אתה יודע שחורה כזאת עם חלונות אדומים. לא הצלחנו למצוא את השם שלו או עוד דברים עליו אבל אני בטוח שזה מספיק כדי לתפוס אותו ולהביא אותו אל אבא שלך''
ג׳אנגקוק רצה לדפוק את הראש בקיר ״לא מצאתם את השם שלו??״ הוא לא האמין
''מה הבעיה קוק?"
'', כלום, כלום''
ג׳ימין לא ממש האמין לו אבל החליט להיתעלם מזה לעכשיו.
''אוקיי אז עכשיו הוא אמיר להיות או בבית שלו או במיסעדה'' ג׳ימין אמר ושניהם התחילו ללכת קיאנגבוק
/////////
אבל טאהיונג לא היה לא בבית של ג׳ין ולא במיסעדה, הוא עדיין היסתובב ברחובות מנסה לחשוב על משהוא לעשות, משהוא שיסיח את דעתו מכול הצרות שלו.
הוא היה חלש. כל כך חלש, הוא לא הצליח לעשות כלום, הוא לא הצליח לעצור את ג׳אנגקוק בדיוק כמו שהוא לא הצליח לעצור את האיש שבא להרוג את ההורים שלו.
הוא הרגיש חסר תועלת, חסר ערך, הוא הרגיש חלש והוא שנא את עצמו אל זה.
כל מה שקרה בלילה הזה הזכיר לו את ההורים שלו, את היום שהאיש עם המסכה השחורה הגיע באמצע הלילה, הלילה שבו אבא שלו בא אליו ואמר לו שהוא צריך ל היתחבות, "נשחק מחבואים טוב, טאה טאה?" הוא שאל את טאהיונג, הילד המבולבל הינהן בראשו וניכנס אל תוך הארון.
''מה שלא תעשה אל תיצא, טוב טאה? אנחנו רוצים לנצח נכון?" טאהיונג שהיה רק בן עשר הניד בראשו עוד פעם, הוא לא הבין למה אבא שלו היה כל-כך מבוהל, ''איפה אמא?" ואהיונג שאל ואבא שלו היסתכל אליו בדאגה,
''אמא כבר מיתחבאת טאה, אני חייב ללכת טוב? תבתיח לי שלא תצא טאה, תבטיח לי שתישאר כאן כמו ילד גדול, תבטיח לי שתמיד תהייה חזר ואמיץ''
''אני מבטיח, אבא, אני תמיד היה חזק ואמיץ'' טאהיונג אמר ונישמעה דפיקה חזקה בדלת, אבא של טאהיונג ניראה מפוחד כל כך, הוא בה אל טאהיונג וחיבק אותו חזק ''אני ואמא אוהבים אותך טאה, כל כך"
''מה? אבא לאן אתה הולך? גם אני אוהב אתכם אבא, אל תילך, בבקשה אבא'' טאהיונג בכה.
''תישאר כאן טאה, זוכר? אתה הבטחת, עכשיו תבטיח לי שמה שלא יהיה תישאר חזק ואמיץ. אני אוהב אותך כל כך טאה'' הוא אמר ויצא מהחדר.
זאת הייתה הפעם האחרונה שהוא ראה את ההורים שלו.
ומהליליה ההוא, הכל השתנה, החיים שלו אף פעם לא היו פיירים וכולם יכלו ליראות את זה. טאהיונג היתבגר בגיל צעיר מידיי.
לא הייתה לו את הפריווילגיה של לגדול בבית חם ואוהב שדואג לך, לא היו לו ריבים מצחיקים עם ההורים או מישהו שיחכה לו בבית עם ארוחת ערב כשהוא חוזר מבית ספר, טאהיונג בכלל לא סיים בית ספר, הוא היה צריך לשרוד איכשהוא ולא הייתה לא שום משפחה, הוא התחיל לעשות עבודות בישביל כנופיות בישביל קצת כסף כבר בגיל 12, טאהיונג אף פעם לא היה טיפש, הוא ידע להיסתדר, וחוץ מזה, היו לו כל מיני כשרונות.
לא, לטאהיונג לא הייתה ילדות רגילה, בטח עד גיל עשר היו לא חיים משלמים, ההורים הכי טובים שיש, הם אהבו אותו והוא אהב אותם.
הם פשוט עזבו מוקדם מידיי.
ומה שהכי הפריע לטאהיונג היה שהוא אף פעם לא הצליח להבין למה.
למה זה קרה להם?
למה אותם?
ועוד דבר שהרג אותו,
מי היה האיש ההוא?
הוא ביזבז עשר שנים, מגיל עשר עד גיל עשרים, הוא הקדיש את החיים שלו לנקמה באנשים שהרסו את החיים שלו. הוא הקדיש את החיים שלו לנסות לגלות למה זה קרה להם ובסוף, כשהוא לא מצא כלום, שהוא לא הצליח למצוא, הוא התחיל לעבוד בשביל ג׳ין ויונגי, הוא נהיה חלק מהמאפיה שלהם וככה הוא הגיע אל המקום שבוא הוא נימצע היום, משוטט ברחובות כל הלילה, לא יכול לישון מרוב בושה.
בושה אל זה שהוא לא קיים את מה שהוא הבטיח לאבא שלו.
''אני מבטיח אבא, אני תמיד יהיה חזק ואמיץ''
וטאהיונג ידע שהוא אמיץ, הוא פשוט לא היה חזק מספיק.
//////
*אוקיי פרק שלישי!! והפרק הבא הוא אחד האהובים עליי :-)))