כואב לי. כשאני מוצפת דמעות כבר לא כואב לי. אני שוכחת. כשאני נרגעת שוב כואב לי. אני לא יודעת מה לחשוב. מה עובר עליי? למה אני כל כך עצובה?
זה קל לי. להדחיק זה קשה. אני יודעת כשאני עצובה.
אני פשוט עצובה.
לא דיברתי היום בבוקר כי ידעתי שאם אפתח את הפה אתחיל לבכות. היה קשה להתאפק. ובא הרגע- המורה רצתה שאענה על שאלה. במילים הראשונות הייתי בסדר גמור, ואז התחלתי לחשוב. חשבתי על עצמי. התחלתי לבכות.
למה התחלתי לבכות?
יצאתי מהכיתה.
באותו הבוקר שקלתי שיפילו אותי במדרגות. לאחר מכן רציתי לא לחזור לכיתה. רציתי להתחיל להבריז. רציתי לעזוב הכל ולאבד את זה.
בכיתי בשקט. ממש בשקט, בתוך תא השירותים. היו לי מחשבות בראש, הרבה מחשבות. אני לא זוכרת אף אחת מהן עכשיו.
אני עייפה. אני מותשת, אני גמורה, סחוטה. לא רוצה לזוז. לא רוצה לישון. לא רוצה ללמוד. לא רוצה לאכול. לא רוצה לשתות. לא רוצה לצייר. לא רוצה לשיר. לא רוצה לדבר. מכריחה את עצמי לכתוב. אני לא רוצה כלום. הייתי רוצה לא לעשות כלום. לבהות בכלום. לא לזוז, עד שיכאב לי הגב מהישיבה הכפופה. איבדתי את הרצונות שלי. אני גוועת לדעת מה אני צריכה. אני רוצה להיות לכמה זמן כלום.
קטעים קצרים ואולי שירים?
By Dramatic_Phoenix
Sad birds still sing. -a u t u m n אני כותבת. הרבה. הרבה מאוד. הכל היה במגירה. הכל דיי רגשני. אשמח אם תקראו ^... More