פרק 28
נקודת המבט של לולה:
התעוררתי לתוך תחושה של חמימות עוטפת ומנחמת. הראש שלי נח על משהו מוצק ועולה ויורד בקצב איטי ומרגיע. לקחתי נשימה עמוקה, והריח הכה בי - ניחוח של יער אורנים ביום קיץ חם, מעורבב עם ריח גברי, מושקי ומוכר בצורה מסוכנת. פקחתי את עיניי לאט, מנסה להבין איפה אני. המבט שלי נדד למטה. רגל אחת שלי הייתה כרוכה סביב רגל שרירית ושעירה קלות. זרוע כבדה הייתה מונחת על המותניים שלי, מצמידה אותי לגוף חם. הלב שלי החסיר פעימה ואז התחיל לדהור כמו משוגע. "מה... קורה... כאן..." לחשתי לעצמי, האישונים שלי מתרחבים כשהבנתי שג'ייקוב ישן לצידי. במיטה שלי. הגוף הגדול שלו היה מכורבל סביבי כמו כפית גדולה ומגוננת. מיד ניסיתי לנתק מגע. הרמתי את ידיי בזהירות והזזתי אותן ממנו, מנסה להשתחרר מהחיבוק בלי להעיר אותו. הוא לקח נשימה עמוקה מתוך שינה, אבל לא שיחרר. להיפך. הוא הזיז את ראשו, טומן את אפו בשקע צווארי, ושואף אוויר ברעש, מסניף את הריח שלי כמו סם הרגעה.
האחיזה שלו במותניי התהדקה באופן אינסטינקטיבי כשהרגיש שאני מנסה להזיז את הרגל. הפנים שלי בערו. "את מתחילה להאדים כמו עגבנייה," קסנדרה צחקקה בראשי, הקול שלה משועשע ונינוח. "מה... מה... איך... למה הוא כאן?!" גמגמתי במחשבותיי, בפאניקה מוחלטת. "אני לא יודעת מה איתך, יקירתי, אבל אני די אוהבת את התנוחה הזאת," היא ענתה בערמומיות. "הוא מריח מצוין, לא?" לא יכולתי לזוז. קפאתי. למה הגוף שלי תמיד בוגד בי כשהוא נוגע בי? למה השרירים שלי נמסים במקום להתנגד? "ג'ייקוב," לחשתי, הקול שלי רועד. הוא נהם נהמה נמוכה ומרוצה והידק את אחיזתו עוד יותר, מצמיד את גבי לחזהו הרחב. "מה..." הוא מלמל בקול צרוד ועמוק של שינה, ופקח עין אחת ירוקה ועייפה. המבטים שלנו נפגשו. למאית השנייה, חיוך קטן, כמעט בלתי נראה, עלה על שפתיו. היה שם ניצוץ של בעלות, של רוך. "אתה יכול בבקשה לעזוב אותי...?" ביקשתי, מנסה להישמע תקיפה אבל יוצאת מתחננת. יכולתי להרגיש את הלב שלו הולם בחוזקה כנגד הגב שלי כששאלתי את זה. הוא לא היה אדיש כמו שניסה להיראות.
הוא שיחרר את אחיזתו לאט, באי-רצון מופגן, ואז רכן קדימה עד שפניו היו במרחק נגיעה משלי. שוב קפאתי. האוויר בינינו היה טעון בחשמל סטטי. לא ידעתי מה להגיד, מה לעשות. הסטתי את מבטי מעבר לראשו, אל שעון הקיר התלוי. "שיט," מלמלתי. "אני הולכת לאחר לבית הספר."
נקודת מבט כללית:
ג'ייקוב פשוט צפה בה, נהנה מכל רגע. הוא ראה איך האישונים שלה מתרחבים, איך הדופק שלה עולה בצווארה הדק. היא שוב קפאה כמו ארנבת מול פנסי רכב. "חמודה," הזאב הפנימי שלו אמר בסיפוק. הוא לא התאפק. הוא רכן ונישק אותה נשיקה רכה וממושכת במצח, ואז קם מהמיטה בתנועה גמישה. הוא היה לבוש רק בתחתונים, ועל גבו השרירי והרחב היו סימנים אדומים מהסדינים, עדות לשינה העמוקה ששקע בה לראשונה מזה שבועות. "את תאחרי," הוא אמר לה בנונשלנטיות, נשען על השידה ומשלב ידיים, לא טורח להתלבש. לולה זינקה מהמיטה, מבולבלת, סמוקה ומפוזרת. היא רצה לארון הבגדים, תפסה ערימת בגדים אקראית ורצה לחדר האמבטיה הצמוד. היא סגרה אחריה את הדלת, אבל צעקה מצדה השני: "כשאני יוצאת, אני מקווה מאוד שאתה לא תהיה כאן!" ג'ייקוב צחק לעצמו, צחוק נמוך וגרוני. "היא תראה אותי היום עוד הרבה," הוא חשב, ויצא מהחדר בשריקה עליזה.
במסדרון, מייק בדיוק יצא מחדרו. הוא קפא כשראה את ג'ייקוב יוצא מהחדר של לולה, חצי עירום ומרוצה מעצמו. מייק התקרב אליו בצעדים מהירים וחסם את דרכו. "מה עשית שם?" הוא שאל, הקול שלו קר ומסוכן. לפני שג'ייקוב הספיק לענות, הדלת של חדר האמבטיה המרכזי נפתחה. צחקוקים גבריים בקעו משם. טייגר וקווין יצאו החוצה, מגבות על כתפיהם, אחרי שצחצחו שיניים יחד. הצחוק נפסק כשהם ראו את המתח בין שני האחים. "בוקר טוב..." טייגר אמר, חיוך משועשע על שפתיו. הוא הריח את הדרמה באוויר. "מה קורה?" שאל קווין, עיניו מתרוצצות ביניהם. הרביעייה נעמדה במעגל מתוח באמצע המסדרון. העיניים של מייק הבזיקו בכחול עמוק. הוא הניח יד על החזה החשוף של ג'ייקוב ודחף אותו לאחור בכוח. "תתרחק ממנה." ג'ייקוב גילגל עיניים, לא מתרשם. הוא תפס את היד של מייק. העיניים שלו השתנו לירוק בוהק, והילה של כוח הקרינה ממנו, מאלצת את מייק לקחת צעד אחורה ולהחזיר את עיניו לצבען הרגיל. "לולה שלי!" מייק הצהיר, מתנשף מכעס. "שאף אחד מכם לא יתקרב אליה." שקט השתרר. כולם הסתכלו עליו במבטים מרוגזים. "מי קבע שהיא שלך?" ג'ייקוב נהם, חושף שיניים. "אני חושב שהגיע הזמן שתכירו בעובדה שהיא לא מעוניינת באף אחד מכם חוץ ממני," קווין זרק לאוויר בביטחון מופרז, מסדר את שיערו הרטוב. כולם הסתובבו אליו, מוכנים להתנפל, אבל דלת החדר של לולה נפתחה.
לולה יצאה, לבושה ומוכנה. אבל משהו היה שונה. העיניים שלה בערו בסגול עז, והשיער שלה הלבין. קסנדרה לקחה את ההגה. היא נעמדה מול ארבעת הגברים, סוקרת אותם במבט משועשע ומתנשא. "מתוך הניסיון העשיר שלי," היא אמרה, קולה עמוק ומפתה, "כשיש לך יותר מיריב אהבה אחד, כדאי שתעשה הכל כדי שהיא תהיה שלך... תילחמו, תרשימו, תכבשו." היא שלחה קריצה שובבה לבנים ההמומים. "אבל..." היא הוסיפה, "תמיד יש דרכים יותר מעודנות להשתמש בהן מאשר לריב כמו כלבים במסדרון. פשוט תחכו עד שהיא תבחר באחד מכם. זה לא ייקח עוד הרבה זמן, אתם יודעים שהיא כבר בשלב הבחירה בגלל הגיל שלה." היא חייכה חיוך מסתורי והחלה לרדת במדרגות. תוך כדי הליכה, השיער שלה חזר להיות בלונד-כהה והעיניים חזרו לכחול-ירוק. "קסי?! מה קרה? למה לקחת שליטה?!" לולה צעקה בקול רם, מתוסכלת, מתווכחת עם האוויר. הבנים נשארו עומדים למעלה, כל אחד עם פרצוף של "הכנה לקרב". המילים של קסנדרה רק תידלקו את התחרות. כל אחד מהם הסתובב, נכנס לחדרו וטרק את הדלת. המלחמה על ליבה של לולה רק התחילה. "אל תדאגי, טיפלתי בכמה עניינים," קסנדרה אמרה ללולה בראשה. "למה חסמת אותי?!" לולה שאלה בזעם. קסנדרה בחרה בשתיקה דיפלומטית.
לולה מיהרה למטבח, מנסה לחמוק החוצה, אבל גברת קופרמן, עם הרדאר האימהי שלה, חסמה את דרכה. "לאיפה את חושבת שאת הולכת בלי לאכול?" "יש לי בית ספר..." לולה ניסתה להתחמק, משחקת בשיערה בעצבנות. "או, חמודה, אני יודעת שיש לך בית ספר. אחד הבנים ייקח אותך. עכשיו שבי ותאכלי." קופרמן דחפה אותה בעדינות אך בנחישות לכיסא והניחה מולה צלחת פנקייקים עמוסה. "בוקר טוב," קיט אמר מעל העיתון שלו. "בוקר טוב," לולה מלמלה, מתחילה לאכול במהירות. דיינה, אליינה ומולי נכנסו והתיישבו. "לולה?" אליינה שאלה, בוחנת אותה בסקרנות. לולה, עם פה מלא בלחם, פתחה עיניים גדולות. "מה?" "למה את לבושה ככה? זה לא נוח לקרב," אליינה העירה, מצביעה על הג'ינס והחולצה. "יש לי לימודים היום," לולה ענתה אחרי שבלעה. דיינה ואליינה החליפו מבטים מבולבלים. "לימודים?" דיינה חזרה על המילה כאילו הייתה בשפה זרה. "מה זה 'בית ספר'?" "זה מקום שהולכים אליו כדי ללמוד דברים חדשים, היסטוריה, מתמטיקה..." מולי הסבירה בסבלנות, נאנחת מראש.
קייט וטייגר נכנסו גם הם, מקשיבים בעניין. קווין הופיע בפתח, מפתחות הרכב בידו. "קדימה, לולה! אנחנו עוד נאחר בגללך." לולה קפצה מהכיסא. "אני חייבת לזוז." דיינה קמה בפתאומיות. "אם את הולכת למקום הזה ללמוד, גם אני רוצה ללכת. אני צריכה ללמוד על העולם הזה." אליינה הנהנה בהתלהבות. "גם אני! זה נשמע מרתק." לולה מיהרה לברוח אחרי קווין, צועקת מעבר לכתף: "תדברו עם מולי!" דיינה ואליינה הפנו את מבטן למולי. מולי עצמה עיניים ונאנחה עמוקות. "הבלגן הולך להתחיל... מה עשיתי לעצמי."
לולה נכנסה לרכב. היא נדחקה למושב האחורי ליד מייק. קווין נהג, וג'ייקוב התיישב במושב ליד הנהג, לבוש בחולצה מכופתרת ומשקפי ראייה שלא ראתה עליו מעולם. "ג'ייקוב? אני חושבת שהתבלבלת..." לולה אמרה. "אתה לא אמור להישאר בבית?" מייק וקווין פרצו בצחקוקים זדוניים. ג'ייקוב הסתובב אליה ושיחרר חיוך קטן וממזרי. "אני לא התבלבלתי, לולי. אני מתנדב בבית הספר שלך כעוזר מורה למדעים. שכחת?" לולה דפקה את ראשה על משענת המושב של קווין בתסכול. "שיט." הבנים צחקו כל הדרך לבית הספר.
כשהגיעו, זה היה סיוט. אף אחד מהם לא עזב את הצד שלה. הם יצרו סביבה חומת מגן של טסטוסטרון, נועצים מבטים מאיימים בכל בחור שהעז להסתכל לכיוונה. עד שהולי קפצה עליה מאחור בצרחה: "לולה!!" הבנים קפצו בבהלה. כשהם ראו שזו הולי, הם מיהרו לסגת. כמה שהם אהבו את לולה, הם לא סבלו את הולי ואת המבטים הבוחנים והחודרניים שלה. הם מלמלו תירוצים ונעלמו. "הצלת אותי," לולה אמרה, מחבקת את הולי בהקלה. "ממה?" הולי שאלה, לא מודעת לדרמה.
אחרי שני שיעורים, הגיע שיעור מדעים. ג'ייקוב נכנס לכיתה בעקבות המורה הקבוע. דממה נפלה בחדר. ואז התחילו הלחישות. כל הבנות, ואפילו המורה להיסטוריה שעברה במסדרון, בהו בו בפה פעור. הוא נראה כמו אל יווני שנחת בכיתה. לולה רצתה שהאדמה תבלע אותה. היא התכווצה בכיסא, מסתירה את הפנים מאחורי ספר. הוא לא עשה הרבה, בעיקר עזר לחלק דפים ומבחנות, אבל הנוכחות שלו הייתה מחשמלת. כל פעם שהרימה מבט, אפילו בטעות, העיניים הירוקות שלו היו נעוצות בה. הוא ידע שהיא מסתכלת. הוא ראה איך הסומק עולה בלחייה, וחשב שזה הדבר הכי חמוד בעולם.
ברגע שהצלצול גאל אותה, לולה ברחה ראשונה. היא רצה למקום המפלט היחיד שלה - הספרייה. השקט והריח של ספרים ישנים הרגיעו אותה. היא שוטטה בין המדפים, מחפשת ספר לברוח אליו. לפתע, זוג ידיים חזקות לפת את מותניה מאחור ומשך אותה לאזור נסתר בין המדפים. לפני שהספיקה לצעוק, הגוף שלה סובב, ושפתיים חמות נצמדו לשלה בתשוקה וכמיהה. זה היה מייק. הוא לא היה "מייק החנון" או "האח השקט" כרגע. הוא היה סערה. הידיים שלו היו בכל מקום - על גבה, בתוך שיערה, מצמידות אותה אליו. הנשיקה הייתה תובענית, מלאת רגש שהוחזק בפנים יותר מדי זמן. לולה קפאה שוב. המוח שלה עשה קצר. הריח שלו, האינטנסיביות... היא לא ידעה איך להגיב. אחרי כמה שניות ארוכות ונצחיות, הוא ניתק ממנה, מתנשם, מצחו נשען על מצחה. היא ניצלה את ההזדמנות, החליקה מתחת לידיו ורצה משם, הלב שלה מאיים לפרוץ מהחזה.
היא הסתגרה בשירותי הבנות, שוטפת פנים במים קרים שוב ושוב. הדמות במראה נראתה מבוהלת ומבולבלת. "למה זה קורה?!" היא שאלה את עצמה בלחש. "כולם משתגעים פתאום?" "זה בטח קשור לזה שאת הולכת להיות בת 18 בזמן הקרוב," קסנדרה אמרה בראשה, קולה ענייני. "למה את מתכוונת?" לולה שאלה, מנגבת את הפנים בנייר סופג. "את לא יודעת?" קסנדרה נשמעה מופתעת. "אצל אנשי זאב, גיל 18 הוא הגיל שבו האינסטינקטים מתעוררים במלוא עוצמתם. זה הזמן למצוא בן זוג. את מתחילה להפיץ ריח... פרומונים... שמושכים את הזכרים בלהקה. הם לא יכולים לשלוט בזה. הם נמשכים אלייך כמו פרפרים לאש. בדרך כלל, זאבים צעירים מתרחקים מהלהקה בתקופה הזאת אם הם לא רוצים זוגיות, אבל את... את תקועה איתם בבית אחד." "זאת אומרת..." לולה החווירה. "שהם לא באמת אוהבים אותי? זה רק... ביולוגיה? הכל ייגמר בקרוב?" הלב שלה נצבט. המחשבה שכל זה מזויף כאבה יותר ממה שרצתה להודות. "זה לא ממש עובד ככה אצלנו," קסנדרה הרגיעה. "הביולוגיה רק מגבירה את מה שכבר קיים. כדי שהמשיכה תהיה כל כך חזקה ואובססיבית, הם צריכים להיות מאוהבים בך כבר קודם. בגלל שיש לך את הדם שלי, דם של אלה וזאבה ראשונה, האפקט אצלך חזק פי עשרה." היא צחקה. "את המלכה שלהם, לולה. והם נלחמים על הכתר." "מה למה את צוחקת?" לולה התעצבנה. לפתע, קולות של צעדים כבדים וצחוק גברי נשמעו מבחוץ. בנים נכנסו לשירותים. "שיט, זה שירותים משותפים בקומה הזאת?" לולה נלחצה. היא נכנסה מהר לתא האחרון וננעלה, עומדת על האסלה כדי שלא יראו את הרגליים שלה.
אחרי כמה שניות, הדלת של התא שלה רעדה. מישהו טיפס והציץ מלמעלה. "סליחה?" קול גברי עמוק אמר. לולה הרימה ראש בבהלה. בחור שרירי עם חיוך כובש נתלה על דופן התא. היא פתחה את הפה לצעוק, אבל הוא קפץ פנימה בקלילות, נחת לידה ושם יד גדולה על פיה. "ששש..." הוא לחש, העיניים שלו צוחקות. "את לא רוצה שהם יגלו אותך כאן עכשיו... המנהל בחוץ, מחפש מעשנים. אם ימצאו אותנו פה, את תהיי בצרות. יחשבו ש... את יודעת." היא הורידה את ידו מפיה. "כן, כן... הבנתי," לחשה בעצבים. פתאום נפל לה האסימון. זה היה סטיוארט. הקפטן של נבחרת הפוטבול. הבחור שכל הבנות (כולל הולי ומקנזי) מזילות עליו ריר. מה הוא עושה בתא שירותים איתה? "איזה מקצוע הוא לומד איתי השנה?" שאלה את עצמה בבלבול. הקולות בחוץ התרחקו. "השטח פנוי," הוא קרץ לה ופתח את הדלת. לולה יצאה מהר, מנסה להסדיר נשימה. "סליחה... ותודה," מלמלה. הוא חייך, חיוך מלא ביטחון עצמי. "ניפגש בשיעור מתמטיקה, לולה." הוא יצא מהשירותים בשריקה. לולה דפקה על המצח שלה. "מתמטיקה! ברור." היא יצאה למסדרון, מתנהגת כאילו כלום לא קרה, למרות שהפנים שלה בטח היו עדיין אדומות. למזלה, המסדרון היה ריק. היא זרקה את הספרים ללוקר והלכה לחפש את הולי. "טוב, זה היה מביך," קסנדרה צחקה בראשה. "אבל הוא חמוד, לא?" לולה גילגלה עיניים. "שקט." היא מצאה את הולי ליד השער, והן התחילו ללכת ברגל לבית של הולי, לולה מנסה נואשות לעכל את היום המטורף הזה.