בימים האחרונים, צלצלתי ללא הפסקה להורי ולאחותי אך השיחות ישר הועברו לתא הקולי ובנוסף ההודעות ששלחתי להם ללא סוף, לעולם לא קיבלו מענה.
נשאר בדיוק כמה ימים ספורים לפני הכרסימס, האווירת החג כבר מורגשת באוויר. קשה לפספס אותה כשכל הרחובות מקושטים וזוהרים ושזה הנושא החם שכולם רק מדברים עליו.
ישבתי מול הטלוויזיה הכבויה, כשאני שוכבת על הספה כגוש קטן, מחבקת את רגלי הכי חזק שיכולתי.
לא ידעתי מה להרגיש ולחשוב כעת. סירבתי אפילו להעלות בדעתי שאבלה את החג הזה בפעם השלישית לבדי. ייחלתי שהשנה הזאת נוכל להיות שוב ביחד, ללא שום מריבות וויכוחים ולהעביר את הרגע הזה יחדיו ולהתקרב אחד אל השני.
השנתיים האלה היו כמו רכבת הרים.
והכל התחיל מהרגע שבו הלכתי נגד רצונם 'הטוב' של הורי ובחרתי ללכת למקצוע לא הכי מובחר ואיכותי לפי דעתם.
ומצד שני, יש את אחותי הגדולה, גה און, שתמיד הייתה הבת המועדפת עבור הורי.
עשתה בדיוק מה שהם ביקשו בכל פעם.
כשעזבתי את בית הורי ועברתי לגור בצד השני של המדינה בשביל להתקבל אל האוניברסיטה שבה רציתי ללמוד, הם הפסיקו להתקשר אלי בתדירות גבוהה עד כמעט ששלושה חודשים לא שמעתי מהם שום מילה.
הייתי צריכה להסתדר לגמרי לבדי מבלי שום תמיכה מהם.
לעולם לא התלוננתי. לעולם לא ניסיתי לשאול אותם למה,
למה הם לא יכולים להבין אותי.
לעולם לא העזתי להגיד להם מה אני חושבת אחרי שעזבתי.
ניסיתי בכל יכולתי לתקן את הקשר המפורק,
אבל זה קשה כשהצד השני לא מעוניין.
כנראה שזאת המציאות שלי אחרי החלטה שביצעתי,
כעת אני לגמרי לבדי.
צעקותיו של יונגי, הוציאו אותי מהמחשובתיי, 'סו יונג, תפתחי את הדלת הארורה הזאת' קולו רק נעשה חזק ורועם יותר כמו סערת ברקים.
קמתי מהספה כמו זומבי, לא שמה לב בכלל לדמעות שזלגו מעיני ולא הפסיקו אפילו להתייבש וניגשתי כך אל הדלת פותחת אותה רק כדי להשתיק את קולו שנשמע כמו פעמון מעצבן.
פתחתי את הדלת, ויונגי עמד מולי עם מבט לא הכי נעים, 'כבר חמש דקות שלמות אני צועק לך כמו מטורף, את חירשת או מה?' הוא אמר כשטון דיבורו היה כועס אך מיד מבטו התרכך כשם לב לפני החיוורות ולעיני האדומות.
התבוננתי בו בהבעה ריקה, 'כן אני חירשת. עוד משהו שאתה רוצה להוסיף?' עניתי ביובש ובלי חשק. אני מסתובבת עם גופי חזרה אל דירתי, משאירה אותו עומד ליד פתח הדלת, מבולבל.
שמעתי את הדלת נסגרת, אפילו לא מביטה לראות אם זאת הייתה הדלת שלי או שלו.
יד גדולה תפסה את ידי הקטנה, ידו הייתה חמה ונעימה לעומת שלי, שהייתה קרה כמו קרח.
פניתי אליו עם חצי גוף, בוהה אל כף ידו שאחזה את שלי ומרימה את עיני עד שהתמקדו אל פניו.
הוא הביט בי, טרוד מהמראה שלי, 'סו יונג, חשבתי שאת מתה' הוא מתבדח באופן לא בטוח וחושב שאולי זה ירים את המצב הרוח שלי.
משכתי את ידי בחזרה אלי, מתנתקת ממגעו ידו ורואה איך נעשה מופתע.
'אני רוצה להיות לבד, יונגי' ביקשתי ממנו, 'תצא בבקשה' הוספתי בנימוס, שומרת על קור רוח כדי לא להוציא את כעסי על אדם שלא אשם.
הוא המשיך לעמוד באמצע ביתי, מסרב למלא את בקשתי.
עיניו הכהות לא עזבו את דמותי אפילו לא שניה, 'תתלבשי, אנחנו יוצאים' הוא אמר בהחלטיות, והסתובב אלי עם גבו, מתיישב על הספה הישנה שלי, לוקח את השלט ומדליק את הטלוויזיה.
התקדמתי לעברו, 'ומי החליט שאני מסכימה?' זרקתי לעברו, מסתכלת על דמותו שהרגישה כבר כמו בבית,
'אני' הוא השיב ללא היסוס, אפילו לא טורח להביט בי.
כשבאתי לפתוח את פי, הוא קטע אותי עם משפטו, 'תתלבשי או שאני אלביש אותך' הוא אמר בפנים לא נבוכות כלל.
הסתכלתי עליו במשך כמה שניות, המומה מתשובתו, והולכת ישר לחדרי מבלי להוציא מילה נוספת.
לאחר תהיות בלתי פוסקות לאיזה מקום יונגי לוקח אותי,
נעצרנו לפתע מול גן המשחקים שמזמן אנשים הפסיקו לבקר בה.
השלג הלבן שכיסה את המתקנים הסתיר את המתכת הבלויה והיא תפסה צורה שונה מכפי שזכרתי אותה.
יונגי התקדם אל הנדנדה שבמושבה כיסה מעט שלג ומיד נעלם כשיונגי העיף אותו עם ידו, ומתיישב אליה, כשראשו למעלה, מביט אל השמיים שהספיקו כבר להחשיך.
'בשנה האחרונה, המקום הזה הפך להיות המקום שבו אני הולך בכל פעם שאני מרגיש רע.
הוא היחיד שיכול להבין את הרגשות שלך, איך זה מרגיש להיות בודד באמצע חייך' הוא דיבר, ואני התיישבתי בזהירות על הנדנדנה השניה, מנסה לא להרעיש כדי לא להפריע לו.
חיוך קטן עלה על פניו כשעיניו לא זזו מהשמיים, 'השקט הנעים ששורר כאן גורם לך לפרוק את כל מה שיושב על ליבך ונותן תחושה שהוא מקשיב לך ומבין אותך. הוא אולי לא יכול לענות לך אבל בהילה שהוא נותן לך לחוש שהוא כאן לצידך.'.
הוא הזיז את רגליו אחורה וקדימה, מתנדנד לפי הקצב באיטיות.
'אני רק רוצה שלמשפחתי יהיה אכפת ממני,
שידעו שגם לי יש רגשות, חלומות ורצונות.
לעולם לא חשבתי שבזמן שאני הכי זקוקה להם, הם ינטשו אותי' סיפרתי ללא קול כשמבטי היה מושפל אל מגפיי הלבנות שקניתי בחורף שעבר.
'אני ממלא את עצמי באשליות שהכל זה בראשי הקטן והדפוק ושבעצם הם חושבים אלי בכל רגע אפשרי אבל איזה הורים שאוהבים ישכחו את היום הולדת של ביתם ויתקשרו אחרי שבועיים כדי לומר שהם מצטערים ושזה ברח מראשם.
לא העזתי לנטור להם טינה וסלחתי להם במידיות כמו עיוורת.
אפילו פעם אחת הם לא איחלו לי בהצלחה במבחנים שניגשתי אליהם.
הבנתי ממזמן שאני כבר לא חלק מהמשפחה.
אך לעולם לא העזתי לומר את זה בקול רם,
כנראה שהיום הוא יום מיוחד,
כי זה היום שבו אני מקבלת את זה'.
ניגבתי בזריזות את הדמעות שירדו לא לחיי, יונגי קם מהנדנדה, מושך את בעדינות מהנדנדה ומקרב אותי אל זרועותיו וכורך אותם סביבי.
ראשי קבור לתוך מעילו השחור, הוא ליטף את ראשי בחמימות.
'זה בסדר, סו יונג. זה בסדר לומר את מה שיושב לך על הלב. אני תמיד כאן כדי להקשיב' הוא אמר ברכות.
משכתי באפי והזזתי את ראשי לאחור, מרימה באיטיות את ראשי כלפיו, 'למה אתה עושה את זה?' שאלתי אותו בצרידות, לא מבינה למה הוא הביא אותי לכאן,
ובעצם למה הוא עושה את זה.
הוא חייך חיוך קטן מסתורי, ושולח את אצבעותיו אל לחי ומנגב את הדמעות, 'כמה דמעות יכולות לצאת ממך, סו יונג' הוא מלמל בגיחוך.
עיקמתי את שפתי, 'אתה לעולם לא תפסיק עם הגישה שלך' גלגלתי את עיני, מביטה על כל דבר אחר שלא היה הוא.
'סו יונג, אני רוצה להיות האדם שקרוב אלייך' הוא הפציר בפניי וקפאתי במקום כששמעתי את קולו מוציא את המילים הללו.
שנינו עמדנו קרוב אחד ליד השני, לבושים בבגדים ארוכים וחמים, כשהשלג הלבן סביבנו, נועצים מבט אחד בשני.
'אני רוצה להיות המשפחה שלך ושאת תהיי המשפחה שלי.
שתמשיכי להתעצבן אליי בכל פעם שאני מגביר את המוזיקה או כשאני מבלגן את המטבח וכשאני מחרפן אותך עם התנהגות שלי.
שתמשיכי להתחנן אליי להראות לך את אחת העבודות שעשיתי וכשאני לבסוף מראה לך אותם שתמשיכי לזייף אותם בקולי קולות ולרקוד כמו ציפור גוססת.
שתמשיכי לדאוג לי בכל פעם שאני תקוע באולפן הקלטות ובקושי אוכל או שסתם תשבי לצידי ותדברי איתי'
'שפשוט תהיי לצידי עד שינשור לנו השיער'
הסתכלתי אל עיניו החומות היפות, כשמילותיו גרמו לליבי ולבטני להתכווץ.
עיניו הביטו אל שפתיי, ממוקדות בהן.
הוא אוחז בלחי שלי, מקרב את פניו אל שלי עד שאפינו משתפשף אחד בשני ושפתינו היו כסנטימטר בלבד מנגיעה.
נשימותיי החמות הורגשו על עורי עד ששפתיו נגעו בשלי והוא נישק אותי באיטיות וברכות,
שפתינו התעטפנו אחד בשני כאילו נועדו אחד לשני מאז ומעולם.
ידי נכרכו סביב צווארו, מקרבות אותו מספיק קרוב אלי, ולאט לאט אצבועתי נעו כלפי שערו חום כהה, מברישות אותו בכל פעם שנשיקה התגברה.
מעולם לא העלתי בדעתי,
שהשכן הגס רוח ממול דירתי יתפוס חלק משמעותי בחיי.
--------------
הסיפור ככל הנראה יסתיים בפחות מעשרה פרקים.
אני מקווה שאצליח לעלות עוד פרקים השבוע :)
תודה שאתן ממשיכות לקרוא את הסיפור אפילו שהוא לא הכי מושקע וכתוב בצורה הכי טובה.