"תגיד לי אתה פסיכופת?!" צעקתי עליו, והוא לא ידע איפה לקבור את עצמו מול רינת
"הי חברים, בואו נדבר על זה"
"את רוצה שנדבר על זה?בבקשה בואי"
יונתן השפיל את הראש, הוא ידע מה עומד לצאת לי מהפה."
פרק 26:
"ואו" רינת הסתכלה על שנינו בשוק אחרי ששפכתי לפניה את כל הסיפור של יונתן ועמנואל.
היתה שתיקה של כמה דקות.
יונתן ישב מתוח, הוא הקפיץ את רגלו במקום ואני רק החזקתי את עצמי לא לבכות.
"יונתן" רינת פנתה אליו בעדינות מנסה להסדיר את העיניינים "אם כך, ובאמת קשה לך, אולי כדאי שתשקול שוב משמורת משותפת"
"אין מה לשקול. אני רוצה משותפת. נקודה" הוא אמר בטון קר ונוקב והסתכל לי בעיניים, כאילו שזה מכוון אליי.
"אתה חולה נפש!" צרחתי, לא יכולתי להשאר באווירה האדישה הזאת.
"אני חולה נפש?! תראי איך את מתנהגת!" הוא גם צעק ויצא מהבועה האדישה שלו.
"טוב טוב חברים, בואו נעצור כאן." רינת פנתה אל שנינו בטון תקיף. "תחזרו הביתה, תשנו על זה ונפגש כאן שוב מחר.בסדר?"
שנינו שתקנו ולא הגבנו.
"ב ס ד ר?" היא חזרה על עצמה לאט
שנינו הנהנו בחוסר חשק.
***
טרקתי אחרי את הדלת של האוטו, סוף סוף אני לבד בלי המטומטם הזה לידי.
אמא שלי בדיוק צלצלה.
"ליהלה" היא קראה בדאגה.
"היי" אמרתי בקול חנוק, איך ששמעתי אותה רציתי להתחיל לבכות.
"איך היה? " היא היתה נשמעת לחוצה.
"חרא" אמרתי בעצב.
"מה קרה מאמי?"
"לא באלי לדבר על זה בטלפון, אני אדבר איתך כשאגיע הביתה. מנו ישנה כבר?" ישר העברתי נושא.
בשביל זה התקשרתי, כבר נהיה מאוחר אז לקחתי את עמנואלי אליי, שנישן כאן."
"מה אמא, למה את משגעת לי אותה?" אמרתי בעצבים, לא היתה לי סבלנות לכלום אחרי הפגישה הזו.
"אני לא משגעת אותה ליוש, היא בסדר היא שמחה."
"טוב, תביאי לי אותה." אמרתי בקצרה.
"אמא" היא קראה בשמחה היא היתה נשמעת רגועה, בניגוד לאמא שלה.
"היי מלאך שלי" כששמעתי אותה התחלתי לבכות. הרצתי בראש את הסרט שיונתן עשה על המשמורת.
שמתי את הטלפון על השתק ואחרי שנרגעתי והמשכתי לדבר.
"אמא?" היא לא הבינה לאן נעלמתי.
"כן כן אני כאן. מנו את אצל סבתא?"
"כן היה כיף, סבתא מסכימה לי לישון איתה ותיכף היא תביא לי ארטיק למיטה" היא סיפרה לי בהתרגשות.
"ואוו סבתא מפנקת אותך, את רוצה שאני אבוא לקחת אותך הביתה?"
"לא אמא, כיף לי פה"
נאנחתי, אני מקווה שלא אקבל טלפון באמצע הלילה. "אני אוהבת אותך מלא מאמי שלי, לילה טוב"
"לילה טוב אמא" היא אמרה בפיהוק והשיחה נותקה.
סגרתי את הטלפון והתחלתי לבכות.
כבר הייתי למטה בחניה ובגלל השיחה הזו לא עליתי למעלה כי השיחה היתה על הדיבורית באוטו.
יצאתי מהאוטו ועליתי לדירה, באנט בשני מכוניות אבל האוטו של יונתן לא היה בחניה למטה.
נכנסתי לדירה והכל היה חשוך וריק, הוא בטח אצל הזונה שלו.
נעלתי אחרי את הדלת והלכתי לכריס.
"ליה?" הוא שאל בתמיהה
"היי למה את בוכה ?" ההפתעה קצת ירדה מפניו והוא הפך למבוהל
איך שראיתי אותו סוף סוף הרשתי לעצמי להתפרק והתחלתי לבכות.
הוא כרך את ידו סביב כתפי והוביל אותנו לספה, התישבנו עליה וטמנתי את ראשי בחזהו, כל החולצה שלו לאט לאט נרטבה.
"מה יש ?" הוא נלחץ בצדק, איך שהוא פתח את הדלת התחלתי למרר בבכי והוא לא כל כך ידע מה לעשות איתי. אלה מה שהוא עשה היה הכי טוב בשבילי.
לקחתי נשימה עמוקה כדי להצליח לדבר בתוך כל הדמעות "זה יונתן. הוא החליט שאנחנו צריכים להתגרש" אמרתי ושוב פרצתי בבכי, לא יכולה להגיד את זה אפילו.
"הוא החליט? ולך אין צד בעניין?"
"אני לא אכפה על אנשים להשאר איתי כריס" הרמתי קצת את ראשי והסתכלתי על עיניו ברחמים, על עצמי.
"אני מבין אותך ובאמת אם מישהו מבקש להפרד ממך לא מגיע לו חתיכה מהזרת שלך" הוא לקח נשימה והמשיך "אבל, בכל זאת אולי שווה להלחם?" אמר בטון רגוע, בקור רוח שלו מצליח לשמור אותי שפויה בערב הפסיכי הזה.
"יש לו מישהי..זה אבוד" ביטלתי את דבריו.
הוא הנהן בהבנה. "אם ככה שיילך להזדיין"
"הוא באמת הולך" צחקתי צחוק מהול בבכי.
"אין לי מה להגיד לך, באמת. אני פה בשבילך"
"זה לא הכל" המשכתי
"מה עוד?" הוא שאל בהתעניינות והרים אותי ממנו ככה שנשב פנים אל פנים.
הוא לקח את שתי כפות ידי ואחז אותן בין ידיו, מלטף אותן באגודליו
"היינו אצל מגשרת, אתה יודע שלא נצטרך להגיע לבית משפט" הוא הנהנן בהבנה.
"הוא רוצה את הבית, הוא שולח אותי לרחוב" אמרתי בקול מלא שנאה וארס.
"בן זונ..." הוא האדים וידו נקפצו לאגרופים.
"ותשמע את גולת הכותרת של הערב" אמרתי בציניות טהורה.
"הוא רוצה משמורת משותפת, אתה קולט" צעקתי בתסכול.
"הוא?! משותפת?!" גם הוא היה בהלם לגמרי.
רק הנהנתי. אין לי כבר מה להגיד עליו.
"מה?!" הוא צרח.
"כן מה ששמעת, עד לפני יומיים שלושה עמנואל פחדה בכלל לפנות אליו, הוא לא יכל להתקרב אליה. מה פאקינג משמורת משותפת? " אמרתי לעצמי, מחזיקה את ראשי בין ידיי.
"הוא רוצה לנקום בך...זה ברור זה רק הנקמה. אל תוותרי לו ליה" הוא אמר ברצינות וקם מהספה, מתחיל להסתובב סביב עצמו בעצבנות "
אבל על מה, על מה יש לו לנקום? הוא זה שביקש שתפרדו" הוא שואל בייאוש ולא מבין.
"הוא יודע עליך" יריתי לאויר.
"עליי?" הוא כיווץ את גבותיו כלא מבין "מה אני?...אנחנו עדיין..."
"כריס בוא לא.." לא רציתי לפתוח את הנושא הזה אני במילא מספיק מבולבלת ולתת עכשיו גם לי ולכריס הגדרה יגרום לי בכלל להשתגע.
"כן זה ברור שיש לי רגשות אלייך ומהשניה הראשונה שראיתי אותך רק פנטזתי על הדקה שאני אפשיט אותך ו..." והנה הוא חזר לכריס שאני מכירה
"היי היי, אל תסחף" צחקקתי וקטעתי אותו למרות שזה חינם לי את הלב אחרי מה שעברתי היום והזכיר לי שאולי אני כן שווה משהו בניגוד למה שיונתן חושב.
"אל תוותרי לו ליה, שמעת אותי?" הוא קר בנחישות כשהוא כורע ברך לפני, וידיו הגדולות עוטפות את פני.
"את לא יכולה לתת לו את הילדה, זה פשוט...דפוק" הוא אמר בכעס
"רוצה את הילדה, טוב שהוא נזכר! זורק אותך לרחוב, מה נראה לאפס הזה בכלל" הוא שוב התחיל להתרגז ולהוציא את הכל החוצה. וזה גרם לי לבכות שוב לשמוע מה קרה ליונתן שלי.
"היי אל תבכי, לא שוב" הוא התישב לידי על הספה והניח את ראשי על ברכיו.
"איך אני אעשה את זה?" אמרתי בבכי "אנחנו אהבנו כריס, אני אוהבת אותו עדיין! איך אני אלחם מולו? אין לי כלום, אין לי עבודה אין לי מקצוע אין לי דירה, אין לי חברות בגללו אפילו..." התחלתי להכנס ללחץ, ומלבד הבכי גופי כאילו לא בשליטתי התחיל לרעוד
"יהיה בסדר, תני לי להיות איתך בזה." הוא הניח את סנטרו על ראשי "יהיה בסדר" הוא מלמל שוב. והרגשתי בטוחה.