''אנחנו השגנו לך שומר ראש חדש'' נייל אמר בהיסוס ולקח ממני צעד מרחק.
הסתכלתי עליו בהלם ושתקתי, מה הוא חושב לעצמו?!?!
''למה נראה לך?'' שאלתי. ''כי..אתה צריך שמירה..'' נייל אמר בהיסוס.
''קיריל שומר עליי'' אמרתי מיד.
''לואי קיריל מת'' נייל אמר בעצב. ''הוא לא! הוא פה והוא שומר עליי!'' צעקתי מיד.
''לואי אתה צריך הגנה!'' נייל אמר. ''קיריל מגן עליי!'' צעקתי.
''קיריל מת הוא לא יכול להגן עלייך לואי'' נייל אמר.
''אני לא צריך הגנה! פרד מת!'' אמרתי. ''אתה לא יכול לדעת..אתה צריך שומר..ואנחנו בחרנו לך כבר שומר'' נייל אמר.
''נייל אל תזיין לי את המוח, קיריל מי ששומר עליי ואף אחד לא יחליף אותו! עכשיו אם אתה בא לקבוע לי עובדה אתה מוזמן לעזוב את החדר הזה עכשיו!'' אמרתי והצבעתי על הדלת. ''לואי זה לא נתון לשיקול הדעת שלך, מצטער'' נייל אמר.
''אוקי הבנתי אותך, תצא מפה'' אמרתי והצבעתי שוב על הדלת.
''נו באמת לואי!'' נייל נאנח. ''החוצה נייל!'' אמרתי בקול חזק והוא יצא מהחדר.
''אידיוט'' נאנחתי ותקעתי את ראשי בכרית מאחורי.
''אתה צריך שמירה לואי'' קיריל הופיע פתאום. ''לאן נעלמת מקודם?!'' שאלתי את קיריל מיד.
''הפסקת להיות מרוכז בי אז נעלמתי, אני רק הדמיון שלך לואי'' קיריל אמר.
''אתה שומר עליי קיריל'' אמרתי. ''אני לא יכול לשמור עלייך לואי, אני מת'' קיריל אמר.
''אתה לא מת! תפסיק להגיד את זה! אתה חי ואתה פה מולי!'' אמרתי בקשיחות לקיריל.
''לואי אני מת, אני רק הדמיון שלך..'' קיריל אמר והתיישב על המיטה, מוזר..שהוא מתיישב על המיטה לא קורה שום דבר למיטה..זה כאילו שהוא לא יושב עליה.
''תפסיק להגיד כבר שאתה מת! אתה לא מת! אתה פה!'' צעקתי.
''להעלם? זה יוכיח לך שאני מת?'' קיריל שאל. ''לא! אל תלך!'' אמרתי.
''אז תפנים שאני מת'' קיריל אמר. ''אני אוהב אותך קיריל'' אמרתי וליטפתי את פניו.
''גם אני אותך לואי'' הוא אמר וחייכתי. ''אני חייב ללכת'' קיריל אמר.
''לא! אל תלך קיריל!'' צעקתי וקיריל נעלם. ''תחזור!!'' צעקתי וזאין נכנס לחדר.
''אתה בסדר? למי אתה צועק?'' זאין שאל בבלבול. ''תחזור!!'' צעקתי שוב.
''אבל...אני הגעתי..'' זאין אמר בבלבול וגירד בראשו.
''מה? אמ...לא משנה'' אמרתי וזאין התיישב ליד המיטה שלי.
''כיף לשמוע את הקול שלך'' זאין אמר בחיוך וחייכתי אליו.
''כן..אני קצת אממ שתקתי לאחרונה'' אמרתי. ''איך אתה מרגיש?'' הוא שאל.
''אני בסדר..'' אמרתי. ''נחמד שחזרת לדבר'' הוא חייך שוב.
''מצטער שהדאגתי אותכם..דאגתם מאוד?'' שאלתי.
''דאגנו כמו שאנחנו תמיד דואגים..אתה יודע זה כבר נהיה שיגרה'' הוא ציחקק וצחקתי ביחד איתו..למרות שזה לא באמת מצחיק אלא דיי עצוב שזה כבר דיי שיגרה.
''איך הגעתם למקום ההוא? כאילו...מה? מצאת את הרוצח שלך?'' זאין שאל.
''זאין אני ממש ממש מצטער שהאשמתי אותך..'' אמרתי קודם.
''זה בסדר..סלחתי לך כבר..מה? מצאת אותו?'' הוא שאל.
''מסתבר שהרוצח היה לי מתחת לאף כל הזמן הזה'' אמרתי.
''תגדיר?'' זאין שאל בבלבול.
''זה היה קיריל...קיריל היה הרוצח שלי..'' אמרתי וזאין הביט בי בהלם ולא הצליח לדבר.
''כאילו..הוא לא הצליח..והוא התחרט על הכל..אבל הוא נשלח להרוג אותי'' אמרתי.
''קיריל? אבל..אבל..למה?'' זאין שאל בהלם.
''קיריל היה קשור לאיזה אירגון..לא יודע..שהמטרה שלו הייתה להרוג אותי..והם שלחו אותו להרוג אותי..אבל הוא לא הצליח להרוג אותי כי הוא הבין שהוא מאוהב בי'' אמרתי בחיוך קטן.
''אתה מבין שאם קיריל לא היה מתאהב בך אתה כרגע היית מתחת לאדמה?'' זאין שאל בהלם והחזיק את ראשו.
''כן..יש לי מזל שמתאהבים בי אה?'' שאלתי בחיוך קטנטן.
''אני לא ממש יודע איך הייתם בתור זוג..אבל נראת מאושר..'' זאין אמר.
''כן אנחנו השלמנו בערב שכל מה שקרה קרה..'' אמרתי. ''לפחות השלמתם וזה לא נשאר סימן שאלה..'' זאין חייך.
''למה אתה מתכוון?'' שאלתי. ''אתה יודע...בגלל שקיריל...שהוא מת'' זאין אמר וציחקקתי.
''הוא לא מת..הוא פה איתי'' אמרתי בחיוך. ''אממ..אוקי?'' זאין שאל בהיסוס וגירד בראשו.
''מה קורה איתך ועם ג'ף?'' שאלתי וזאין חייך בעצב והשפיל את פניו.
''הוא לא מסתכל לי בעיניים, הוא לא מקשיב לי, הוא לא מדבר איתי..המגע היחיד שהגעתי אליו איתו היה לפני שישה ימים וזה היה כשהוא העיף לי כאפה ממש חזקה פה בבית חולים'' זאין אמר ונאנח.
''כן יצא לי לדבר איתו..הוא קצת...טוב דיי הרבה נפגע ממך ואתה לא יכול להאשים אותו'' אמרתי והוא הנהן.
''אני אידיוט..זה ברור'' הוא נאנח. ''אתם תשלימו..הוא לא יוכל להתעלם ממך לנצח'' אמרתי בניחום וזאין חייך חיוך קטן.
''דרך אגב לואי...אתה זוכר מה קרה אז בלילה?'' זאין שאל בהיסוס. ''אני זוכר חלקים..ואתה?'' שאלתי.
''נזכרתי בהכל..באמת לא שכבנו'' זאין אמר וחייכתי. ''כן אני יודע..'' אמרתי.
''זה היה מאוד הזוי להיזכר בזה..כאילו באמת שאלה היו החלומות שלי..ואני רק חלמתי על הדברים האלה איתך ולא חשבתי לרגע שנעשה את זה'' זאין גיחך.
''תראה מה אלכוהול עושה לבן אדם..אבל זי אתה יודע ש...אין בנינו כלום נכון?'' שאלתי והוא הנהן.
''יופי כי אני נאמן לקיריל ואוהב רק אותו'' אמרתי בחיוך.
''אבל לואי קיריל...הוא...מת'' זאין אמר בהיסוס. ''תפסיקו להגיד את זה, הוא פה איתי!'' אמרתי וזאין קם מהכיסא.
''אני אלך לברר מתי משחררים אותך'' זאין אמר. ''תשאל גם מתי יכולים להוריד לי את התחבושת הזאת! היא מגרדת!'' אמרתי לזאין והוא הנהן ויצא מהחדר.
חזרתי לבהות בתקרה ולגרד את היד איפה שפרד חתך אותי...הוא חתך אותי בצורה מוזרה.. האם הוא באמת כתב משהו..מסקרן אותי לדעת מה הוא כתב.
''מתי תקלוט שאני מת לואי?'' קיריל הופיע לפתע. ''לעולם לא'' אמרתי והוא נאנח.
''אתה רק גורם לעצמך סבל..'' הוא אמר. ''אני לא, אתה פה לידי אתה לא מת'' אמרתי.
''לואי אני מתתי למענך, הצלתי אותך'' קיריל אמר. ''תסתום! אתה לא מת!'' ציוויתי והצבעתי עליו באיום.
''אתה פוגע בעצמך...חבל'' קיריל אמר ונעלם. ''אני לא צריך אותך!'' צעקתי והרופא נכנס לחדר ביחד עם נייל וזאין.
''עם מי לעזאזל אתה מדבר?'' נייל שאל והסתכל סביבי. ''אז מה דוקטור? מתי אני משתחרר?'' שאלתי והרופא בדק את הלוח שעליו רשומים הפרטים שלי.
''עוד שעה ככה כבר תוכל לעזוב את בית החולים'' הרופא אמר בחיוך.
''והתחבושת על היד?'' שאלתי והוא בדק שוב.
''שמנו לך שם תפרים אבל הם נמסו כבר ועכשיו נשארו רק צלקות..אני יכול לקרוא ליועץ הפלסטי שלנו שיקבע לך ניתוח להורדת הצלקות'' הוא אמר.
''הוו זה מעולה, תוכל להוריד לי כבר את התחבושת?'' שאלתי והוא הנהן.
''בוודאי'' הוא אמר ולקח מספריים מוזרות כאלה והתחיל לחתוך את התחבושת וניקה עם איזה חומר את היד שלי.
''אוי תודה לאל זה כלכך משחרר'' אמרתי והסתכלתי על היד, כל גופי קפא לרגע ועיניי ננאצו בידי.
''לואי? אתה בסדר?'' נייל שאל בדאגה. ''לואי?'' שמעתי גם את קולו של זאין והם ניגשו אליי.
''הו אלוהים'' נייל אמר והעברתי מספר אצבעות על הצלקות בעורי, בהחלט היה כתוב שם...
זה היה השם שלו.
של קיריל.....
פרד כתב לי קיריל על היד.
''לואי?'' זאין שאל בדאגה ונשכתי את השפה התחתונה שלי בתקווה שככה אני אעצור את עצמי מלבכות.
''אתה בסדר אדון טומלינסון?'' הרופא שאל והנהנתי.
''כתוב פה קיריל? אתה הכרת מישהו בשם קיריל?'' הרופא שאל והנהנתי שוב.
''טוב..אני מניח שהמנתח הפלסטי יוריד לך את זה בעוד שבוע'' הרופא אמר והנדתי בראשי במהירות.
''בלי ניתוח! שום ניתוח! אני לא רוצה מנתח פלסטי!'' אמרתי מיד.
''לואי!'' נייל אמר. ''הוא חרוט כאן נייל! הוא על הגוף שלי! להוריד אותו מהגוף שלי זה להוריד אותו מהלב שלי!'' צעקתי מיד.
''אבל לואי זה מכוער..'' זאין אמר בהיסוס. ''זה לא מכוער! זה קיריל! הוא איתי תמיד!'' צעקתי וליטפתי את היד שלי.
''תבטל את המנתח הפלסטי..זה בסדר דוקטור תודה'' נייל אמר לרופא, לפחות הוא מסכים איתי.
''אתה השתגעת לגמרי אה?'' נייל נאנח ואני בהיתי לעצמי בחריטה.
''תראה את זה בתור קעקוע, אני והוא לא התחתנו אבל הוא ילווה אותי לכל החיים'' אמרתי.
''לא התחתנתם? הייתם אמורים?'' זאין שאל בבלבול.
''כן היינו אמורים'' אמרתי, אם הפרד הזה לא היה עוצר בעדנו הייתי נשוי כרגע לאהבת חיי.
''מתי בדיוק?! לא חשבת לספר לי?!'' זאין שאל. ''זאין זה לא במקום'' נייל אמר.
''אתם לא תבינו לעולם את מה שעובר עליי!'' אמרתי מיד.
''תעשה מה שאתה מבין לואי, זה הגוף שלך'' נייל אמר. ''תודה'' אמרתי והוא נאנח.
''מה השעה?'' נייל שאל. ''3 וחצי'' זאין ענה.
''אני הולך להביא את קרוליין, יש להם איזה בעיה שם עם האוטובוסים'' נייל אמר.
''תודה'' אמרתי לנייל בחיוך. ''אין בעד מה לואי, היא גם כמו הבת שלי'' הוא אמר והלך משם.
''היי זאין, אכפת לך ללכת להביא לי שתיה?'' שאלתי. ''כן אין בעיה..'' זאין אמר והלך מהחדר שלי.
''אז מה..לעולם לא תוכל לשכוח אותי?'' קיריל שאל משום מקום.
''כנראה שלא'' אמרתי ובהיתי בצלקת שלי.
''למה שלא תבצע את הניתוח הזה?'' קיריל שאל. ''כי אז אתה תעלם ממני'' אמרתי.
''זה עדיף לך..'' קיריל אמר. ''שטויות...'' אמרתי.
''מה תעשה בבית? אתה צריך הגנה לואי'' קיריל אמר. ''פרד מת, ואתה מגן עליי'' אמרתי.
''אתה עדיין בסכנה לואי, אני רק הדמיון שלך'' קיריל אמר.
''תפסיק לדבר, יפה לך שותק'' אמרתי וקיריל נעלם.
''תלך! אתה מעולה בלהעלם סתם ככה!'' צעקתי וזאין חזר לחדר.
''אבל אתה אמרת לי ללכת לקנות לך לשתות'' זאין אמר בבלבול.
''לא דיברתי אלייך'' אמרתי והוא הניח לי את הפחית ליד המיטה.
''אה...אז למי דיברת?'' זאין שאל. ''לא משנה'' אמרתי וזאין הסתכל עליי מבולבל.
''מה תעשה שתגיע אלייך הבייתה?'' זאין שאל. ''לא יודע, נראה כבר..מה שאני יודע זה שאני מתגעגע לבית שלי!''
''בייתתתתתתתתתתתתתת!!'' אמרתי בשמחה כשפתחתי את הדלת של הבית שלי ביחד עם קרוליין והיא צחקה.
''מטורף'' היא צחקה וקפצתי על הספה.
''איזה כיף זה להיות בבית! אני שונא בתי חולים!'' אמרתי. ''עם כמות הפעמים שאתה מבקר שם אפשר להבין אותך'' היא גיחחה והוצאתי לה לשון.
''קיריל!! אני בבית!!'' צעקתי וקרוליין מחקה את החיוך.
''למה הוא לא בא?'' שאלתי מבולבל והיא נאנחה.
''לואי הוא מת..'' היא אמרה בעצב. ''למה כולם אומרים את זה? אני דיברתי איתו!'' אמרתי.
''הוא מת..לא הצליחו להציל אותו..'' קרוליין אמרה.
''דיי כבר להגיד את זה!'' אמרתי בכעס וקרוליין שוב פתחה את הדלת של הבית.
''בוא'' היא אמרה. ''לאן?'' שאלתי בבלבול- רגע אותי אנחנו הולכים לקנות אוכל כדי שכשקיריל יבוא יהיה לו מה לאכול... רק רגע? למה שלא נזמין פשוט?
''פשוט בוא'' קרוליין אמרה ובאתי אחריה.
''תיסע לבית הקברות, אני רוצה לראות את אמא שלי'' קרוליין אמרה והסתכלתי עלייה בבלבול.
''נו פשוט תעשה את זה!'' היא אמרה והתחלתי לנסוע לכיוון הבית הקברות בשתיקה.
''תעצור כאן'' היא אמרה ויצאנו מהרכב, הלכנו בין הקברים, לאיזור החדש..איפה שהקברים החדשים, קרוליין חלפה על קבר אמה והמשיכה ללכת.
''לאן את הולכת? היא קבורה כאן'' אמרתי והצבעתי על הקבר.
''בוא!'' היא ציוותה בי בכאב והלכתי אחריה, הגענו לסוף הקברים החדשים והיא נעצרה מול אחד הקברים.
הסתכלתי על הקבר. ''נו? מה איתו?'' שאלתי. ''תקרא את השלט לואי'' היא אמרה וקראתי מה כתוב על השלט.
'קיריל וכסלר' היה כתוב על השלט של הקבר וליבי החסיר פעימה.
''הם לא ידעו עליו שום דבר...לא תאריך לידה ולא הורים ולא שום דבר..זה כאילו הוא לא היה רשום בעולם הזה...אז הם כתבו רק את השם שלו'' קרוליין אמרה והתיישבתי על הברכיים שלי מול הקבר.
''הוא באמת מת?'' שאלתי בשקט והיא הנהנה.
''אני מצטערת לואי..'' היא אמרה בשקט ובהיתי בשלט בשתיקה.
''הוא לא יכול למות'' אמרתי ודמעות עלו לעיניי, קרוליין שתקה, היא לא הגיבה.
''אתה לא מת נכון?'' שאלתי ומספר דמעות נזלו מעיניי.
''אני אשאיר אותך לבד..'' קרוליין אמרה והתרחקה ממני.
''אני ניסיתי להגיד לך לואי'' קיריל הופיע מאחוריי. ''אתה לא יכול למות קיריל, אני זקוק לך, אני אוהב אותך'' אמרתי שדמעות נוזלות מעיניי כמו מפל.
''אני מתתי למענך לואי, כדי שאתה תחיה..'' קיריל אמר.
''לא...לא...בוא נתחלף! אני אמות! ואתה תחיה!'' אמרתי מיד.
''יותר חשוב שאתה תהיה בעולם הזה לואי, הילדה הזאת שם...אתה כל מה שנשאר לה בחיים..החברים שלך הם כמו האחים שלך...בלעדייך הם כלום'' קיריל אמר.
''ואתה?! אתה כל העולם שלי קיריל!'' צעקתי.
''לואי כל מי שקשור אליי מת, אני לבד בעולם..תמיד הייתי לבד בעולם..את אבא שלי הרגו, את ויל הרגו...לא יכולתי לתת להם להרוג גם אותך..'' קיריל אמר.
''אני לא רוצה חיים בלעדייך קיריל, אתה לא יכול סתם ככה להעלם לי מהחיים!'' אמרתי ומשכתי באפי.
''אני מצטער לואי, תכיר אנשים אחרים..תחיה את החיים שלך..'' קיריל אמר והנדתי בראשי במהירות.
''אין סיכוי...אני רק איתך קיריל!'' אמרתי. ''לואי אני מת'' קיריל אמר והנדתי בראשי.
''תראה...אתה איתי...אתה תמיד איתי'' אמרתי והראתי לו את היד שלי.
''זאת צלקת לואי, צלקת זה משהו רע'' קיריל אמר. ''תפסיק...זה אתה! אני לעולם לא יוכל לשכוח אותך ככה!'' אמרתי וקיריל התיישב על ברכיו לידי.
''אני מקווה שלעולם לא תשכח אותי..אבל תתגבר עליי'' קיריל אמר.
''קיריל אני רוצה להקים איתך משפחה, להתחתן איתך..לחיות איתך את כל החיים!'' אמרתי.
''סליחה לואי..אני מת'' הוא אמר והבטתי בו בעצב.
''חשבתי שלעולם לא תעזוב אותי'' אמרתי בעצב והוא הרים את היד שלי. ''אני לעולם לא אעזוב אותך'' הוא אמר ונגע בצלקות שלי.
''אני אוהב אותך קיריל'' אמרתי וניסיתי לעצור את הדמעות...ללא הצלחה.
''גם אני אוהב אותך לואי, כמו שלא אהבתי מעולם ולעולם גם לא אוהב'' קיריל אמר והסתכלתי עליו בעצב ושתקתי...
איך מתחילים את החיים מחדש בלי קיריל?
הנה רמז קטן- אתה לא
נשבר לי הלב
אוף
למה אני כותבת בצורה אימפולסיבית שגרמה למוות של קיריל :(