״אני צריכה להשיג עבודה.״ אני רוטנת לחברה הכי טובה שלי, שרה. ״לכולם יש תכנונים איפה לעבוד ורק אני מחפשת מקום שיקבל אותי בגיל פאקינג 16.״ אני ממשיכה להתלונן ואוכלת מעוגיות האוראו שלי.
״בואי לעבוד אצלנו!״ אמרתי לך כבר מיליון פעם. אני רק צריכה לשאול אם הם צריכים עובדים.״ היא מושכת בידי והעוגיה כמעט נופלת, אך אני מושכת את ידי בזמן.
שרה צוחקת וקוראת לי שמנה, אך אני כבר לא מקשיבה לה, דן שלח לי הודעה. הממ, הוא רוצה להיפגש מחר, אני חושבת עם עצמי אם מתאים לי זיון מחר או לא ועונה לו. כמו שחשבתי, התשובה שלו מיידית, ואומרת לי שאם אני בכל זאת רוצה הוא כאן. טוב, ברור שהוא כאן, מי יסרב לי?
אני צוחקת לעצמי ומגלה ששרה צוחקת גם היא, כנראה שהיא המשיכה לדבר איתי ולא שמתי לב.
״אז מתי תשאלי את הבוס שלך?״ אני מחזירה את השיחה לנושא שהתחילה בה.
״תבואי איתי היום.״ היא מחליטה ואני מהנהנת.
״בת כמה את?״ אילן, מנהל הזול סטוק, שואל אותי.
״כמעט בת 16.״ אני עונה בקול מלא תקווה שהוא יקבל אותי לעבודה המזורגגת.
״אוקיי.״ הוא חושב לרגע. ״מתי את יכולה להתחיל?״ הוא שואל בנימה מקצועית.
״כל יום מיד אחרי הלימודים.״ אני עונה במהירות ומסתכלת עליו. שפת גופו כבר מרמזת לי שהתקבלתי, אך אסור לי להיות יהירה מידי ואני מחכה לתשובתו.
״אוקיי, זה נראה לי בסדר. תבואי, תמלאי טופס 101 ותתחילי לעבוד.״ הוא כמעט מסתובב חזרה אל המשרד שלו אך אני שואלת באיזה יום אני כבר אוכל להתחיל.
״מתלהבת אה? תבואי מחר אחרי בית ספר אם את יכולה. חולצה תקבלי בהמשך כבר.״ הוא מחייך אליי ונכנס אל המשרד. כשדלת המשרד נסגרת, אני מאגרפת את ידי בתנועת ניצחון, ומחייכת לעצמי. שרה מתקרבת ולפי הפרצוף שלי היא מבינה שהתקבלתי.
״נו?״ היא שואלת.
״אני מתחילה מחר אחרי הלימודים.״ אני אומרת לה בהבעת ניצחון.
״יופי. נבוא ביחד.״ היא מסכמת כדי שלא יהיו לי עוד שאלות ואנחנו ממשיכות במה שתכננו להמשך הערב.
בוקר יום שלישי, ה22 למרץ, אני מגיעה לבית הספר, באיחור כמובן. המנהלת מחכה לי בשער, כרגיל מעוצבנת מכך ששוב הפרתי את ההבטחה שלי שהפעם אגיע בזמן לשעת האפס.
״את לא נכנסת.״ המנהלת תהילה אומרת לי בקשיחות.
״המנהלת, פורים היום, מסיימים עוד שעתיים, בחייאת, תני לי להיכנס.״ אני מתחננת אליה, אני עוד צריכה להספיק להיכנס, לבקש מחברה שלי שתאפר אותי, ולהתלבש לפני שמגיע תורי בתחרות הכשרונות.
אני מזכירה לה על התחרות והיא מתרככת, היא יודעת שאני היחידה מכיתתי שמתחרה, אני רואה אותה מתחבטת מעט לפני שהיא פותחת את השער.
״יש! תודה, תודה, תודה!״ אני מביאה לה חיבוק חטוף ורצה אל בית הכנסת, מקווה שהיא לא תעצור אותי שוב כדי להעיר לי על החצאית.
חברותיי לכיתה נמצאות מחוץ לבית הכנסת, חצי מאופרות וחצי מחכות לתורן. אני נושפת בהקלה. לפחות הגעתי בזמן לדבר אחד.
אנחנו מחלקות בינינו את משלוחי המנות, ובינתיים מגיע תורי להתאפר. חברתי הטובה אדרת, אשר איתי מאז המעון בגיל שנתיים, מתחילה לאפר אותי.
״אני אהרוג אותך אם זה לא יצא טוב.״ אני מזהירה אותה, והיא יודעת שאני מסוגלת לעצור אותה בכל שלב ולבקש שתתחיל מחדש.
״בסדר, בסדר, תירגעי.״ היא מסובבת אותי כדי לא אראה מה היא עושה. היא רוצה שזו תהיה הפתעה, אין בעיה, הבנתי.
כעבור רבע שעה בהם אני בוהה בקיר ומחכה שהיא תסיים, שרה נכנסת אל השירותים בהם אדרת איפרה אותי.
״נו, אז היום יום ראשון בעבודה אה?״ היא נלהבת יותר ממני. אני מושכת בכתפיי משום שאדרת בדיוק מאפרת את שפתיי.
שרה ממשיכה לדבר ומעבירה לי את הזמן עד שאדרת מסיימת, כמה דקות לאחר מכן.
אני מתרוממת ומסתובבת אל המראה, שבעה צבעים המתמזגים לקשת מצוירים משפתי העליונה עד למחשוף החולצה שלי. הריסים המזויפים מודבקים ונותנים לפניי מראה בובתי יותר, והאיילינר והצללית במקומם.
״מלכה.״ אני מחבקת את אדרת. היא מגחכת ואומרת תודה, ואז מבקשת ממני לקרוא להבאה בתור. אני יוצאת מן השירותים וקוראת לחברה הבאה.
אני רואה את כל בנות בית הספר מתחילות להתאסף בבית הכנסת, תחרות הכשרונות מתחילה. אני מחפשת את רבקה בנואשות, וכשאני מוצאת אותה, אני לא משחררת. מגיע תורי לעלות על הבמה, ואני שרה Price tag, של ג׳סי ג׳יי.
כולם מוחאים כפיים, בסופו של דבר, אנחנו זוכות במקום שלישי, זה פן, אני נותנת אותו לרבקה בתירוץ שלי יש החלקה, אך בעצם יודעת שהיא צריכה את זה יותר.
היום עובר, והשעה שתים עשרה מגיעה.
אני ושרה יוצאות משער בית הספר ביחד עם האיפור, החולצה הלבנה עם הצווארון העגול, שמצוירת עליה קשת ושרווליה ארוכים, ביחד עם חצאית עיפרון שחורה קצרה וגרבי ברך לבנות. חיקוי נעלי הואנס השחורות שלי עוד שנייה נקרעות, אבל לא אכפת לי.
אנחנו מגיעות אל העבודה, שרה אומרת שלום לכולם. אני מכירה לאט לאט את סורייה, הקופאית. מאיה, עוד קופאית. את אסי, המנהל השני, ואת מיטל, אשתו של אילן שגם הוא מנהל.
אני עושה לעצמי תזכורת בראש לשאול את שרה אחר כך מה הקטע עם כל המנהלים האלו, וממשיכה ללכת בעקבותיה.
״היי מותק, מה נשמע?״ אילן שואל אותי ואני נכנסת למשרד לאחר שהוא מחווה אליי בידו.
״בסדר.״ אני ממלמלת.
הוא אינו משתהה ומעביר אליי טופס 101, אשר אני כבר מתחילה למלא. ברגע שאני מסיימת שנינו קמים, כל אחד מכסאו, ואילן צוחק קלות.
״בואי, אני אכיר לך את שאר העובדים, בטח הכרת רק את אלו שבחנות.״
יש עוד? אני שואלת את עצמי והולכת אחריו. אני מובלת למסדרון שמוביל אל מחוץ למבנה הגדול של החנות. אני רואה חבורה של חמישה אנשים עומדים בחוץ, בחום, ומסביבם עשרות ארגזים, אם לא מאות. הפה שלי נפתח בבהלה קלה, ומיד קבלת הפנים שלי מתחילה.
״איריס, זו אביה, תנו לה משהו לעשות, זה היום הראשון שלה בעבודה.״ אילן שולח אותי אל מישהי בשם איריס, מה שקצת קשה בהתחשב בזה שלא ידעתי מי זו עדיין. בחורה בגיל העמידה עם שיער חום חלק שהגיע עד לכתפיה, עיניים חומות וגוף רחב במעט התקרבה אליי.
״אני איריס.״ היא חייכה. היה בה משהו אוהב. איריס הובילה אותי לכמה ארגזים, כתבה עם לורד את מחירם והורתה לי לחפש את המדבקות המתאימות בארגזים, ולהתחיל להדביק מדבקות מחירים על המוצרים שנמצאים בפנים. בצד ימין למעלה, אלא אם זה מסתיר את שם המוצר! אני חוזרת על מה שהיא אמרה לי בראש.
אני חוזרת עם המדבקות המתאימות, ומתיישבת על הברכיים, ואז אני שומעת צחוק.
בחור לבן אשר נראה בשנות הנעורים שלו מגחך אליי.
״משהו מצחיק אותך?״ אני שואלת בעצבים, הוא לא מצא חן בעיניי כבר.
״את יכולה לשבת על כיסא את יודעת.״ הוא דיבר אליי כאילו זה מובן מאליו.
״נוח לי כאן.״ אני נסערת קלות מההתנשאות שלו עליי. עיניו מסתכלות עליי בבוז.
לפתע הוא מניח את המדבקות שבידו ונכנס פנימה. כעבור כמה דקות הוא חוזר ושרפרף בידו.
״את תתעייפי מהר אם תשבי על הברכיים שלך ככה. אמרתי את זה כדי שיהיה לך נוח יותר, לא כדי להתנשא מעלייך, וגם לא בציניות.״ הוא כאילו קורא את מחשבותיי. אני לוקחת מידו את השרפרף וממלמלת מילות תודה חלושות. הוא מגחך שוב וחוזר לתמחר את הארגז שלו. אני מתחילה לתמחר את הארגזים שלי.
לאחר שלוש שעות מפרכות השעה ארבע מגיעה, סוגרים את המחסן, ונגמרים הארגזים לתמחר, עכשיו צריך להכניס את הסחורה שתמחרנו. שרה רואה אותי נכנסת אל החנות עם העגלה המתומחרת שאיריס שלחה איתי וממהרת אליי. היא מראה לי מעבר ובו סלסילות לבנות מברזל מלאות צעצועים זולים במחירים של שקל עד עשרים שקלים. היא מורה לי לפזר את העגלה כאן וממשיכה בשלה.
אני אבודה לחלוטין, מסתכלת על הסלסילות במשך כמה דקות, ולפתע הבחור ההוא מופיע שוב.
״צריכה עזרה?״ הוא שואל בחיוך ציני.
״לא ממך.״ אני מסננת.
״כבר את שונאת אותי? בדרך כלל לוקח לאנשים כמה ימים.״ הוא צוחק ומחטט בעגלה שלי.
אני מגלגלת את עיני והוא צוחק שוב.
״בואי, אני אלמד אותך מה עושים ואז כבר תביני לבד, את לא נראית לי קשת הבנה.״ אני מהנהנת והוא מודיע לי שהוא יחזור בעוד כמה דקות, והוא באמת חוזר. בידו הוא מחזיק מספר מלבני פלסטיק קשיח שקופים הנקראים חוצצים.
״אם יש לך בסלסילה כמה סוגי צעצועים, את שמה את זה כדי להפריד ביניהם.״ הוא מסביר לי, אני מהנהנת אך תוך כדי בוחנת אותו מעט.
הוא גבוה, מטר שמונים לפי הערכתי, די רזה, ולבן מאוד. יש לו שיער חום קצר, זקן ושפם. אני לא מצליחה להחליט איזה צבע העיניים שלו. מידי פעם הן נראות לי ירוקות, מידי פעם אפורות ולעיתים אני רואה בהן גוון של חום. הוא מסביר לי על הכל ומבקש ממני להתחיל לעבוד. הוא עובד על הסלסילות הגבוהות שאינני מגיע אליהן בתור המטר וחצי שאני, והוא כן. לאחר עשר דקות אני מסיימת את העגלה והוא מסתכל עליי בהפתעה.
״בדרך כלל לוקח לאנשים חצי שעה לפרק עגלה כזו, כל הכבוד, את באמת קולטת מהר.״ אני מופתעת מהמחמאה שלו. לפתע אני מבינה שאני עדיין לא יודעת מה השם שלו.
״איך קוראים לך בכלל?״ אני שואלת בחוצפה קלה.
״זה משנה?״ הוא מחייך אליי.
״אם אני עובדת איתך אני אצטרך לדעת את זה.״ אני מגלגלת את עיני, הוא מפלרטט איתי ומתנשא עליי באותו הזמן. אך אני רגילה לגברים שמפלרטטים איתי, אז אני מתעלמת.
״קוראים לי גל.״ הוא שולח אליי יד כדי שאלחץ אותה, ואני מרימה אליו גבה. הוא לוקח את ידו בחזרה ומרים גבות אליי.
״לא צריך.״ הוא אומר, ״רק ניסיתי להיות מנומס.״
״אתה לא הולך לשאול מה השם שלי?״ אני שואלת. ״לא, כי אני בטוח שתגידי לי, כמעט כמו שאני בטוח שעוד כמה ימים כבר יהיה לי את המספר שלך.״ הוא מגחך ואז לקוחה מגיעה ולוקחת אותו משם כדי שיעזור לה.
ואני נשארת שם, מופתעת מהחוצפה והביטחון העצמי הגבוה שלו, הוא כמעט בטוח שאני אזרוק עצמי לרגליו.
אני לוקחת את העגלה הריקה אל המסדרון, כמו ששרה אמרה לי לעשות, וכבר אז אני מבינה שהעבודה הזו הולכת להיות סיוט כל זמן שהגל הזה יהיה כאן. גבר טיפוסי, הוא יראה שאני לא הולכת להשליך את עצמי לרגליו.