''נו באמת זאין..אני יודע שזה אתה'' אמרתי. ''אני מה?'' הוא שאל בשקט.
''אתה זה שניסית להרוג אותי בכל הפעמים, אני יודע שאתה הוא'' אמרתי והוא שתק, שתק והביט בי אך מבטו השתנה..מבט לא ברור כזה, מעורבב.
''מה?'' שאלתי בכעס וחיזקתי את שילוב ידיי, זאין הניד בראשו קלות.
''אין לי מושג מה להגיד לך'' הוא ענה לפתע. ''מה? בגלל שעליתי עלייך?'' שאלתי ורציתי לחייך חיוך מרוצה אך חיוך זה לא משהו שאמור לעלות על שפתיי כל עוד זה שרוצה שאני אמות נמצא איתי בחדר ומביט בי מולי.
''אתה פשוט בנזונה'' זאין פלט. ''מה?!'' שאלתי בהלם, האם הוא כרגע קילל אותי?
''אין לי מושג מה להגיד! לעזאזל איתך לואי! לעזאזל!'' זאין נאנח והתחיל ללכת לאורך החדר שוב ושוב.
''אתה מוכן להפסיק לקלל אותי?! אתה ממש לא במעמד של לקלל אותי!'' אמרתי בכעס.
''יואו מה עובר עלייך בן אדם!? תצא מהבועה שלך לואי! עכשיו! תגיד לי שאתה עובד עליי!'' זאין אמר בעודו הולך שוב ושוב את אותו מסלול.
''תפסיק לענות לי ככה! אני יודע שלא ציפית שאני יעלה עלייך אבל עליתי עלייך! תתמודד ותסגיר את עצמך'' אמרתי בנסיון לשמור על קור רוח.
''לא אתה לא צוחק עליי אה? אתה רציני, אתה באמת חושב אני זה מי שניסה לרצוח אותך?!'' זאין שאל והחזיק את ראשו.
''אממ..כן! אני יודע שזה אתה!'' אמרתי בברירות. ''איפה ירו בך?! בראש?! מה עובר עלייך?! פאק'' זאין אמר בכאילו הלם, הבן אדם נאמן למשחק שלו.
''כאילו שאתה לא יודע איפה ירו בי! אתה ירית בי! ואתה מוכן להפסיק לקלל?!'' שאלתי אותו בכמעט צעקה למרות שיש לי זכות מלאה לצעוק על הדבר הזה שמולי פה.
''מה אני אעשה איתך?! תענה לי מה אני אעשה איתך!? מרגע לרגע אתה פוגע בי לואי! בפנים פנים! עמוק יותר בכל פעם! מתי תפסיק?! שתעבור צד?!'' זאין לא שלט בעצמו וצעק.
''לא זה מדהים כמה חוצפה יש לך! קודם אתה מנסה לחסל אותי 3 פעמים ועוד בשיא חוצפתך מתנהג כאילו הכל רגיל ועכשיו אתה עוד מאשים אותי?!'' צעקתי גם אני.
''מי מנסה לחסל אותך?! למה שאני אנסה לחסל אותך?! אני לא מאמין שאפילו חשבת שאני אנסה לחסל אותך! יואו הטמטום שלך עובר גבולות! אתה כלכך מטומטם! אתה עברת כל גבול לואי! גבולות אנושיים! דברים שלא חשבתי שבן אדם יכול לעבור.'' הוא צעק.
''תשתוק!'' צרחתי והוא השתתק תודה לאל.
''עכשיו תקשיב לי..אבל תקשיב לי טוב! אני יכול להסגיר אותך למשטרה! אני יכול לגרום לזה שאתה תבכה כל היום זאין! שהעיניים שלך יצאו מהמקום שלך מרוב בכי! אני יכול לגרום לסבל רב שלך זאין! לחקירות! ללילות בלי שינה! לכלא זאין! אתה לא במעמד לצעוק עליי ולהשמיץ את שמי'' צעקתי.
''לבכות כל היום?! סבל רב?! אהה אתה מתכוון לשגרת החיים שלי מאז שאתה נכנסת אלייהם?! כן טוב אני כבר רגיל לזה לואי! בזכותך בכל אופן! למה אתה בחיים שלי?! למה אתה בלב שלי?! מרגע לרגע אתה מוכיח לי שאתה לא אמור להיות שם! או בכלל ברשימת האנשים שאני מכיר!'' הוא צעק.
''לא אני בהלם ממך! אתה לא תדבר אליי ככה זאין!'' צעקתי בכעס ואחות נכנסה לחדר.
''סליחה אבל אתם בבית חולים לא בשוק אתם מוכנים להנמיך את הקול שלכם?'' האחות שאלה דיי בכעס, זאין הוציא את ארנקו מהכיס שלו ונתן לה שטר של 100 ליש״ט והיא יצאה מהחדר בשתיקה.
''לואי אין לי מושג איך הכנסת למוח המעוות שלך את הרעיון שאני אנסה בכלל לפגוע בך! כי אני לא אעשה את זה בעד שום הון שבעולם! כי אני אוהב אותך! ואני מחזיק ממך לואי! לפחות החזקתי ממך לפני השיחה הזאת..בסדר סלחתי לך על האגרוף המטומטם אבל עכשיו? מה עובר עלייך?'' זאין שאל בכעס.
''אוהב אותי?! מחזיק ממני?! אתה ניסית לרצוח אותי מטורף!'' אמרתי בכעס והוא נאנח באגרסיביות.
''שיואו אתה משוגע..אתה השתגעת לחלוטין אה? מה הקטע שלך לואי?! לחסל אותי לגמריי?! כבר היית קרוב לזה אחרי הקטע עם המסעדה ועכשיו אתה קרוב יותר מתמיד! אני לא מאמין שאתה אשכרה חושב שאני מנסה להרוג אותך! אם הייתי מנסה להרוג אותך למה לי לבוא לכאן?! למה לי לדאוג לך?!'' הוא צעק.
''באת לראות מה המצב שלי! לבדוק את הנזקים! אולי ללמוד מטעויות! אנאערף?! מאיפה לי איך רוצח חושב?!'' שאלתי בכעס.
''אוקיי..אוקיי..תירגע זאין...תירגע.....אוקיי לואי אם באמת הייתי הרוצח שמנסה לרצוח אותך..אני כרגע איתך לבד בחדר, אתה הריי כבר יודע שאני כביכול הרוצח שלך..למה לי לא לתקוף אותך ולוודא שאתה בהחלט מת?!'' הוא שאל, אממ..מה עונים על זה?
''כי קיריל נמצא בחוץ, כי יש מצלמה בחדר...אתה יודע שיתפסו אותך ישר'' אמרתי בחיוך מרוצה.
''אתה משהו לא יאמן לואי! אין לי מושג אפילו מה להגיד לך..אני כלכך מאוכזב ופגוע ממך כרגע לואי..אין לי מושג מי אתה אבל אני יודע שאני רוצה שתיעלם מהחיים שלי לתמיד! לנצח!'' זאין צעק ועזב את החדר בטריקת דלת.
''עאאאא מפגר!'' צרחתי וזרקתי את הכרית שהייתה מאחורי גבי על הדלת שנפתחה שניה לאחר מכן שם עמד קיריל מביט בי במבט מוזר.
''מה?!'' צעקתי והוא סגר את הדלת. באלי למות!
''אוקי אתה חותם כאן ואתה יכול ללכת'' הרופא אמר וכתבתי את חתימתי על הדף וקיריל עזר לי לקום מהמיטה ולעבור לכיסא גלגלים.
''אני עדיין לא שמח מהרעיון של להשתחרר'' קיריל אמר בקרירות וגלגלתי את עיניי.
''תודה אבל לא ביקשתי את דעתך בנושא'' עניתי בקרירות גם והוא עזר לי להיכנס למכונית ונכנס לצד הנהג.
''אני ביקשתי שלא תספר לו את מחשבותיך'' קיריל אמר לי והתניע את המכונית.
''ואני ביקשתי שומר שקט זוכר?'' שאלתי בכעס והוא שתק.
''אתה כפוי טובה'' הוא אמר אחרי שתיקה של כמה דקות.
''ואתה מפר את החוזה, שקט'' אמרתי והוא השתתק הפעם למשך כל הנסיעה, אולי הגזמתי?
קיריל יצא מהרכב ועזר לי לצאת, הוא התנהג אליי בקרירות וקשיחות, רואים שהוא כעס עליי למרות שפניו היו אדישות. הייתי עצבני! לא שלטתי בעצמי..לעזאזל.
''תודה'' אמרתי שהוא עזר לי להיכנס לבית, קיריל השתתק ועמד ליד הדלת.
''אני צריך להיות במיטה אתה יכול בבקשה לעזור לי לעלות למיטה?'' שאלתי בהיסוס וקיריל בלי לחשוב פעמיים נשא אותי על ידיו, הולי שיט הבן אדם חזק! לא סתם הוא כלכך שרירי אה?
''זה כאב לי שהרמת אותי, אתה יכול פעם הבאה לא לעשות את זה?'' שאלתי בקרירות וקיריל כהרגלו שתק והתעלם מההערה שלי.
''אתה צריך להישאר כאן אתה יודע?'' שאלתי בניסיון לעצבן אותו בעובדה שהוא צריך להישאר צמוד אליי.
''כן אני יודע'' הוא ענה בשקט ונעמד ליד הדלת, שמחתי מהעובדה שקיריל עכשיו הולך להיות צמוד אליי במשך שבוע, אני לא יודע כל כך למה..אבל הרגשתי שאני רוצה בזה..הוא גם דיי הציל את חיי בכל זאת..אוף לעזאזל מה יש לי?
הבן אדם היחיד שנחמד אליי בלי לשפוט אותי ובלי שהוא יהיה כמעט כמו אח שלי ואני מתנהג אליו כמו לחרא! מה יש לי?
''סליחה'' אמרתי בשקט ונשכבתי אחורה באיטיות, זה אשכרה כאב להישען אחורה..דאממ.
''על?'' קיריל שאל בשקט. ''על איך שאני מדבר אלייך. סליחה'' אמרתי.
''זכותך, אני לא אמור לדבר. צודק'' הוא ענה ובכך סיכם את הכל.
''אני רוצה שתדבר, אני אוהב שאתה מדבר, אתה בן אדם חכם ומעניין קיריל..פשוט הייתי עצבני באותו רגע'' אמרתי והוא שתק.
''בבקשה תדבר קיריל, אני כלכך מצטער'' אמרתי בצער.
''ביקשתי ממך דבר אחד בוס, דבר אחד. אל תספר לו על המחשבות שלך'' קיריל אמר ונאנחתי.
''לא רציתי לספר לו, אבל לא עמדתי בזה..לא יכולתי קיריל הוא דרש את זה!'' אמרתי בעצב.
''כל הבית חולים שמע אותכם, העפתי את האחות ההיא איזה שמונה פעמים עד שנתתי לה להיכנס'' הוא אמר והפעם היה תורי לשתוק.
''כמו שצפיתי זאין נפגע, נפגע קשות'' הוא המשיך.
''זאין ירה בי!'' אמרתי בכעס. ''הוא לא! אתה חושב שזה הוא! רק חושב!'' קיריל הטיח בי.
''אבל זה כלכך הגיוני!'' ניסיתי להגן על טענותי.
''חוץ מצירופי מקרים שיכולים להיות גם לגבי כל אחד אין לך הוכחות בוס, תחשוב על הבן אדם עצמו..לא על הצירופי מקרים, תחשוב על זאין, האם הוא מסוגל לירות בך? לפגוע במישהו בכלל? זאין מאוהב בך, זאין לא יפגע בך ולא משנה מה יקרה..זה היה בסך הכל חלום לואי'' קיריל אמר ושתקתי.
''אני עדיין בטוח שזה הוא'' אמרתי לאחר השתיקה המעצבנת.
''אני מקווה שאתה תבין שזה לא הוא כשזה לא יהיה מאוחר מידי ותוכל להציל את הקשר שלך איתו'' קיריל אמר ברצינות.
''אני כבר חושב שזה מאוחר מידי..'' נאנחתי. ''תעבוד על זה לואי, תוריד מעצמך את הרעיון המטומטם הזה שזה הוא ותתנצל..כמובן שרק עוד שבוע כי אני לא הולך לתת לך לצאת מהחדר הזה'' הוא אמר וחייכתי חיוך קטן בנוסף לגיחוך שיצא מפי.
''אז מה? לא מגיעה לי תודה על זה שבזכותי עדיין יש לך עבודה?'' שאלתי וקיריל התקדם לכיוון המיטה.
''מגיע לי מכות על זה שנתתי לך ללכת לבד'' הוא אמר. ''למה אתה כל כך שלילי כל הזמן?'' שאלתי וקיריל התיישב בצד השני של המיטה.
''אם היית מת לא הייתי מצליח לחיות עם עצמי '' קיריל אמר, זה כלכך מחמם את הלב לדעת את זה שלא רק המשפחה שלי היו מרגישים רע עם עצמם אם הייתי מת.
''איך מצאת אותי בכלל?'' שאלתי בבלבול והוא נשכב במיטתי.
''אחרי כמה דקות שלא חזרת התחלתי לדאוג אז הלכתי לאותו כיוון שאתם הלכתי ולהפתעתי הלא רבה מצאתי אותך חצי מת על המדרכה'' הוא אמר ולמרות קולו האדיש יכולתי לשמוע קצת כאב בטון שלו.
''הוו..תודה בכל אופן אני דיי חייב לך את החיים שלי'' אמרתי והוא גיחך, אבל הוא המגחך הכי גרוע שראיתי כי אפילו חיוך קטנטן לא ראיתי ממנו, ההבעה היחידה על פניו היא הפנים הקשוחות שלו.
''מה השעה?'' שאלתי וקיריל הביט בשעונו. ''8:29'' הוא ענה.
''לעזאזל היינו ערים כל הלילה'' אמרתי.
''ועוד אתה אחרי ניתוח'' קיריל אמר.
''אז כבה כבה את האור וסגור את התריסים, אנחנו זקוקים לשינה'' אמרתי וקיריל קם מהמיטה וביצע כל מה שאמרתי, איזה נחמד זה..אני יכול לתת לו כל משימה שעולה לרוחי והוא יבצע אותה כמו כלב טוב.
קיריל סיים את 2 המשימות שנתתי לו ונשכב שוב לצידי.
''קיריל אני יכול לספר לך משהו? אבל באמא שלך...אל תצחק עליי'' אמרתי בהיסוס, זה מה שחסר לי..שומר ראש צוחק, את האמת אף פעם לא שמעתי את הצחוק של קיריל..יש לו בכלל דבר כזה שנקרא צחוק? מעניין איך נשמע הצחוק שלו..
צחוק איזה מילה חמודה..צחוק צחוק צחוק צחוק טחח זה ממש מצחיק להגיד צחוק בראש. (השעה 5 בבוקר ואני ערה כל הלילה במיון..יש לי זכות!)
''ברור'' קיריל ענה ולקחתי נשימה עמוקה.
''אני בכיתי'' אמרתי. ''בכית מתי? שנולדת?'' הוא שאל בנסיון להומור, אוקי לא היה מצחיק.
''לא...שאמרת שאתה הולך להתפטר..לפני שהבחור ההוא בא...אני בכיתי כי חשבתי על העובדה שאתה הולך לעזוב אותי..קיריל..אל תעזוב אותי'' אמרתי וקיריל שתק.
''גם אני'' הוא לחש. ''מה גם אתה?'' שאלתי מבולבל.
''סוג של בכיתי, מספר דמעות..לא רציתי לעזוב'' הוא אמר וחייכתי.
''אז תפסיק להיות כפוי טובה ותגיד תודה שאנחנו עדיין עובדים יחד!'' אמרתי והוא רק הביט בתקרה, ציפיתי שהוא יחייך, יגחך..אפילו יצחק צחוק נאנח כזה.
''קיריל אני יכול לשאול שאלה? ואני יכול שאתה תבטיח לענות לי עלייה?'' שאלתי והוא הניד בראשו.
''בבקשה, בבקשה תגיד כן..פעם אחת ויחידה'' אמרתי והוא נאנח.
''כן'' הוא נאנח והבין את הטעות שהוא ביצע ברגע זה.
''הבחור בתמונה אצלך בטלפון, מי זה?'' שאלתי והוא השתתק, הוא ידע שאני אשאל את זה אך הוא בכל זאת קיווה שאני לא אשאל על זה.
''בבקשה תענה לי...זה מוזר אבל זה חשוב לי לדעת'' אמרתי והוא נאנח.
''וויל'' הוא ענה לפתע. ''וויל? מי זה?'' שאלתי בהיסוס.
''השותף הקודם שלי, פעם ראשונה שאני עושה שמירת ראש בוס, אתה הראשון שלי'' הוא אמר.
''מזתומרת? מה עשית קודם? מזתומרת שותף?'' שאלתי בבלבול.
''הייתי סוכן, סוכן 93, וויל היה השותף הצמוד שלי, עבדנו יחד ויצאנו למשימות יחד, אף פעם לא שולחים סוכן למשימה לבד..לכל סוכן יש את השותף שלו ו-וויל היה השותף שלי'' הוא אמר בשקט.
''כמה זמן עבדתם יחד?'' שאלתי בהתעניינות, פאקינג סוכן שומר עליי...עכשיו אני מבין את הקטע של השתיקה לגבי הפרטים לגבי עצמו.
''אני מכיר אותו משהו כמו 9 שנים אבל אנחנו עברנו יחד רק 5'' הוא אמר.
''שאתה אומר היה ודברים כאלה למה אתה מתכוון?'' שאלתי את השאלה הקשה ביותר בתקווה שהוא יענה שאחד מהם פשוט פוטר.
''וויל מת באחת המשימות'' קיריל אמר ושתקתי .
''איך?'' שאלתי בלחש. ''צלף חיכה לנו..הוא תפס אותו לבד וירה בו בראש, הדשוט'' קיריל אמר והייתה בחדר שתיקה מעיקה.
''היו לך עוד סוכנים אח''כ?'' שאלתי בהיסוס, זאת שאלה כואבת...זה כמו שחבר שלך ימות ויצפו שמיד אחרי זה תתגבר ותמצא חבר חדש.
''אף אחד, לא נתתי להם לצוות לי אף אחד..זאת הסיבה למה אני פה איתך היום'' הוא אמר ושתקתי.
''תודה שאתה נהנה'' אמרתי בחיוך בניסיון לעודד אותו והוא רק שתק והביט בי.
''אני מצטער עליו..הייתם קרובים?'' שאלתי בהיסוס והוא הנהן. ''כמו שלא הייתי קרוב למישהו בחיים שלי, היחיד שידע עליי הכל'' הוא אמר ונאנחתי.
''כמה שנים אתה סוכן?'' שאלתי. ''אסור לי לענות'' הוא אמר. ''אה'' עניתי בחוסר מילים.
''זאת עבודה קשה לא כך?'' שאלתי והוא הנהן.
''היו לך חיים בכלל מחוץ לעבודה?'' שאלתי והוא הניד בראשו.
''לא?! אתה רציני?! ומה עם אהבה? חברות? חיים?!'' שאלתי.
''אין'' הוא ענה בשקט ובהיתי בתקרה. ''אז איך?....אתה יודע'' שאלתי בהיסוס, לעזאזל אני הייתי משתגע בלי.
''יד ימין'' הוא ענה וצחקתי בשקט.
''התנשקת בכלל איי פעם?'' שאלתי והייתה שתיקה בחדר, בהיתי בתקרה והוא בטח ניסה לחזור אחורה בזמן להיזכר אם איי פעם הוא הניח את שפתיו על שפתייה של איזה בחורה.
שמעתי את נשימותיו הכבדות שכאילו פוחדות לענות על השאלה, נשימות-אנחה כאלה.
הרגשתי תזוזה קלה מכיוונו שדיי הרגישה לי כאילו הוא בחוסר שקט עם עצמו..לא שאלתי אותו מה הדרך להיכנס לפנטגון..בסך הכל אם הוא התנשק איי פעם.
קיריל הרים את גופו מעט מעל גופי לפתע, וואט דה...מה הוא עושה מולי?
כאשר הוא היה חצי גוף מעליי ומבטנו הצטלב הוא הוריד טיפה את ראשו ונשק לשפתיי ברכות שלא אופיינית ליצור כל כך גדול.
קיריל הרחיק טיפה את שפתיו משפתיי והסתכל בעיניי בעיניים גדולות, עצמתי את עיניי והרגשתי את שפתיו שוב על שפתיי אך הפעם עם יותר עוצמה שמתאימה לו, הוא החדיר את לשונו בהיסוס לתוך פי ומצאתי את עצמי משחק איתה בהתלהבות כאילו היא בובה ואני ילדה בת 4
קיריל עצר את הנשיקה ונשכב שוב במקומו בלי להביט בעיניי, בהיתי בתקרה בהלם, אני מניח שאני כרגע התנשקתי עם קיריל.
''לילה טוב ק-קיריל'' אמרתי ברעד בקול חלוש והמשכתי לבהות בתקרה.
''לילה טוב לואי'' הוא החזיר לי ברכה בפעם הראשונה בכל הזמן שהוא שומר עליי וקרא לי בשמי בפעם הראשונה בכל הזמן שהוא שומר עליי.
חיוך רחב התפרס על פניי ועצמתי את עיניי, כן זה קרה...אני התנשקתי עם השומר ראש שלי.
~~ אני ממש ממש מצטערת על הדילאי ושאני לא מעלה מספיק.. אני ממש רוצה להעלות בקצב סדיר ובימים קבועים או לפחות פעמיים-שלוש בשבוע אבל אני עוברת תקופה דיי מטורפת..
אתמול השתחררתי מהצבא, בשישי הייתי במצעד ואז קרסתי, בכל שבוע שעבר הצגתי ציורים שלי בתערוכה בדיזינגוף סנטר, ואני כל יום בפיזיותרפיה לפחות 8-9 שעות. כל. פאקינג. יום.
ובנוסף לזה המערכת החיסונית שלי דיי קורסת וכל הגוף שלי מתפרק ואני פשוט לא מספיקה להעלות...
אני ממש מעריכה כל הצבעה וכל תגובה ואני אוהבת את כולכם מלא מלא מלא מלא
תודה על הסבלנות שלכם 3>
השבוע אני מקווה להעלות יותר פרקים כפיצוי ~~