''תלך כבר!! לך!!!!'' לא הצלחתי להחזיק את עצמי וצרחתי עליו. זאין תפס את רגליו וברח מהבית שלי.
הסתכלתי על הספה, על המקום שבו התנשקנו לפני רגע, אני והחבר נפש שלי...
הרגשות בתוך הלב שלי פרצו כלפי חוץ בצורה נוזלית יותר ופרצתי בבכי נורא חזק ומר כאילו הודיעו לי שמישהו שקרוב אליי מת.
''בוס?'' קיריל יצא מחדרו והביט עלי בצער, הוא לא יודע כלום ממה שהלך פה כרגע, מה שהוא יודע כרגע זה שאני בוכה.
''אל תסתכל עליי..'' מלמלתי וכיסיתי את פניי עם ידיי.
''בוס..'' הוא אמר הפעם יותר בצער, הקול הכי רגיש שזכיתי לשמוע ממנו, יופי! הוא מרחם עליי!
''תעזוב אותי, אני רוצה להיות לבד!'' אמרתי ועליתי במדרגות לאט לאט, נעלתי את עצמי בחדר שלי עם הגיטרות, התיישבתי ליד הדלת והמשכתי לבכות.
אני לא מאמין שאני בוכה בגלל זה, מצד שני...זאין פאקינג נישק אותי...הוא פאקינג מאוהב בי.
איך אני מתמודד עם דבר כזה?
איך אני חי עם דבר כזה?
איך החבר נפש שלי התאהב בי ככה פתאום?! נייל הזהיר אותי! נייל סיפר לי! אני לא האמנתי...
אני כלכך מפגר! מגיע לי שכל זה קורה לי..
תפסתי את הגיטרה האקוסטית שלי והטחתי אותה על הקיר בחוזקה שוב ושוב, רק צוואר הגיטרה נשאר בידי וגם אותו שברתי בריסוק על ידי הרגל שלי.
''עאא!!!'' צרחתי ושוב התיישבתי על הרצפה, על הריסות הגיטרה שלי, בוכה את נשמתי.
דמעות לא תורמות לשום דבר אבל בהחלט עוזרות לפרוק.
תפסתי את הגיטרה השניה והתחלתי לפרוט עלייה בעצבים,
אחרי אני לא יודע כמה זמן נשמעו דפיקות בדלת.
''אני רוצה להיות לבד!'' צעקתי והעיניים היבשות שלי התמלאו בדמעות חדשות באופן אוטומטי.
''טלפון בוס'' שמעתי את קולו של קיריל.
''לא אכפת לי! אני רוצה להיות לבד!'' צעקתי ושמעתי את צעדיו מתרחקים מאיזור הדלת וחזרתי לפרוט על הגיטרה בחוזקה עוד קצת זמן.
''בוס טלפון'' קיריל שוב נשמע מאחורי הדלת. ''תלך!!! אני רוצה להיות לבד מה לא ברור בזה?!'' צעקתי.
''אבל..טלפון'' שמעתי את קולו חלש יותר. ''תדחוף את הטלפון המזדיין הזה לאיפה שהוא! אני! רוצה! להיות! לבד!'' צעקתי ושוב שמעתי את צעדיו מתרחקים.
חזרתי לפרוט על הגיטרה בחוזקה ועצבים עד שאחד המיתרים נקרע.
''גיטרה! מטומטמת!!!'' רטנתי בקול חזק וגם את הגיטרה הזאת ריסקתי על הקיר בחוזקה ודרכתי עלייה בכל כוחי, מוציא עלייה את כעסיי ותסכולי.
התיישבתי על הרצפה וקברתי את ראשי בין ידיי.
''בוס?'' שמעתי שוב את קולו של קיריל. ''אני לא רוצה לענות!!!'' צעקתי מיד.
''אין טלפון.'' הוא אמר. ''אני רוצה להיות לבד!!'' צעקתי שוב.
''אף אחד לא רוצה להיות לבד'' הוא אמר והרמתי את ראשי, הסתכלתי על החלון, וגיליתי שהחשיך בחוץ.
פתחתי את הדלת והוא הסתכל עליי, אני לא יודע איך אני מראה אבל אני מניח שהפנים שלי נפוחות ואדומות והעיניים שלי עוד יותר.
''מה?'' שאלתי בכעס אבל יחסית בשקט והוא הסתכל עליי, לא יכולתי לעמוד בזה, זה היה נראה כלכך דורש, הזרועות שלו כאילו דרשו את זה.
חיבקתי אותו חזק-חזק, כמו שלא חיבקתי בן אדם מעולם, הרגשתי כאילו הוא יכול לחוש את מה שאני חש רק דרך החיבוק הזה, הוא לא היה קפוא אבל גם לא העמיק את החיבוק אלא רק תמך בו.
''כואב לי הראש..'' נאנחתי והחזקתי את ראשי. ברור שכואב לי הראש..בכיתי במשך שעות.
ירדנו למטה, קיריל מזג לי כוס מים קרים וצוננים. שתיתי אותם בשלוק ובהיתי בספה, אותה ספה. דמאט.
''מה השעה?'' שאלתי, מעניין כמה שעות הייתי נעול בחדר ההוא.
''10 וחצי'' הוא אמר, אני מרגיש כאילו שכחתי משהו, היה משהו שהייתי צריך לעשות ולא עשיתי.
''איפה הטלפון שלי?'' שאלתי באנחה, חפרו לי היום, נראה מי זה...זה בטח זאין או נייל.
קיריל הושיט לי את הפלאפון שלי והסתכלתי בשיחות שלא נענו, לא הייתה אפילו שיחה אחת מזאין לעומת זאת היו 7 שיחות שלא נענו מקרוליין ו2 הודעות ממנה.
'למה אתה לא עונה? אמרת שתהיה זמין!' זאת הייתה ההודעה הראשונה.
'עלק חבר, הייתי צריכה לדעת לא לסמוך עלייך! תודה על שום דבר' היה כתוב בהודעה השניה.
לעזאזל!!! היא הייתה אמורה להתקשר אליי בחמש! אני הבטחתי לה!
''אני חייב לעוף!!! איך אני נראה?!'' שאלתי בלחץ וקיריל הסתכל עליי מבוהל.
''אני אקח את הסיכון! אני צריך לנסוע לקרוליין! מהר! בוא'' אמרתי ולקחתי את הקביים שלי, יצאנו מהבית במהירות ונסענו לקרוליין, אני מקווה שלא מאוחר מידי.
''אממ...אני נראה בסדר?'' שאלתי את קיריל והוא הסתכל עליי מבולבל.
''אוךך אתה חרא מראה! תחליף מקצוע!'' אמרתי ויצאתי מהרכב, הלכתי עם הקביים המעצבנים האלה ודפקתי על הדלת של קרוליין וג'נט חזק.
''רגע..'' שמעתי את קולה של ג'נט.
''הוו לואי..'' היא אמרה והסתכלה אחורה, היא יצאה מהבית ונשארה איתי בחוץ.
''קרוליין נמצאת?'' שאלתי בשקט.
''אני לא חושבת שכדי שתדבר איתה כרגע..'' היא אמרה בעצב.
''שיט..היא בסדר?'' שאלתי מהסס. ''אני לא ממש יודעת מה קרה לה, היא בסדר פיזית, היא נעלה את עצמה בחדר מחמש וחצי והיא לא מפסיקה לבכות, אני לא יודעת מה קרה לה אבל היא צעקה שזה בגללך'' היא אמרה.
''בגללי? אויי שיט..'' אמרתי, המצפון הורג...
''יש לך מושג מה עשית?'' היא שאלה בשקט והנדתי בראשי. ''אני יכול להיכנס בכל זאת?'' שאלתי והיא הנהנה.
''לואי, אל תפגע בה..'' ג'נט אמרה והנהנתי,נתתי לה נשיקה קצרה על השפתיים. הלכתי לחדר של קרוליין ודפקתי על הדלת שלה.
''אמא אני לא רוצה לדבר!'' שמעתי את קולה הרועד והבוכה, כבר שמעתי אותו פעם אחת.
''קרוליין...אני יכול לדבר איתך?'' אמרתי בהיסוס ובשקט, דממה נשמעה מהחדר שלה..היא לא ענתה, דפקתי קלות שוב על הדלת ושמעתי את קול המנעול והדלת נפתחה.
''היי..'' אמרתי בשקט ונכנסתי לחדר שלה, הוא היה הרוס ורוב הפוסטרים שלי היו מושחתים לגמרי, איה!
''איך יש לך אומץ בכלל לבוא לפה?!'' היא שאלה אותי בהלם ושתקתי.
''אני מצטער שלא עניתי..'' לחשתי. ''אתה הבטחת לואי! אתה הבטחת לי! אני חשבתי שאת חבר שלי!'' היא הטיחה בי.
''אני באמת חבר שלך...אבל לא יכולתי לענות'' אמרתי בשקט.
''חבר שלי?! חבר היה עומד במילה שלו! אתה אמרת שתהיה זמין בחמש..עזוב...אמרת שתהיה זמין כל היום! ושאני התקשרתי לא ענית! וסיננת אותי!'' היא צעקה.
''מה היה כלכך חשוב בשעה הזאת שאת מאשימה אותי ככה?!'' שאלתי אותה בטון חזק.
''בגללך אני הושפלתי! ובגללך יצאתי שקרנית! וחיה בסרט! וילדה קטנה!'' היא צעקה.
''איך את יכולה להאשים אותי בזה?!'' שאלתי בהלם, מה בדיוק עשיתי לה?!
''זוכר שסיפרתי לך שאחת החברות שלי מהבית ספר יודעת שאני חברה שלך? אז היא כניראה לא האמינה לי, והיא סיפרה לכולם! וכולם באו אליי היום וביקשו שאני אתקשר אלייך ונחש מה קרה'' היא אמרה, אוי...הם באו בטח ב5..
''למה לא אמרת?'' שאלתי בעצב. ''למה אם הייתי אומרת אתה היית עונה?! אתה היית צוחק עליי שאני מנצלת אותך או סתם מתלהבת מזה!'' היא צעקה.
''קרוליין אני מאוד מאוד מצטער שלא עניתי, זה ברח לי מהראש'' נאנחתי.
''ברור שזה ברח לך מהראש, פשוט אתה עסוק בשעמום של החיים שלך שאתה לא יכול לענות לשיחת טלפון מסכנה ממישהי שחשבה שהיא חברה שלך!'' היא אמרה.
''היי זה לא הוגן..'' אמרתי ושילבתי את ידיי.
''מה חשבתי לעצמי? שבחור מפורסם בן 30 יהיה חבר שלי, כן בטח! כל הכבוד קרוליין! הטמטום שלך מפתיע אותך כל פעם מחדש!'' היא דיברה לעצמה בכעס.
''זה לא נכון..אני באמת חבר שלך..אבל אני שכחתי מהקטע של השיחה...היו לי דברים אחרים'' אמרתי בהיסוס.
''נו ברור! לצפות בטלוויזיה! להציק לקיריל! ברור שהיו לך דברים אחרים'' היא אמרה בכעס.
''מה את מבינה בכלל?! מאיפה לך לדעת מה עבר עליי היום?!'' צעקתי עלייה, לא רציתי לצעוק..אבל אני לא מסוגל! קודם זאין עכשיו היא! אני משתגע.
''מה, מה כבר עבר עלייך היום?! מה!? נגמר החלב?! הסופר היה סגור?! לא היה מי שיבוא איתך לסרט?!'' היא צעקה.
''לא קרוליין לא!!'' צעקתי בכעס. ''אז מה כן!?!? תספר לי!'' היא צעקה.
''זאין מאוהב בי! זאין באמת מאוהב בי! הוא סיפר לי היום! ונחשי מה עוד...הוא לא רק סיפר לי! הוא נישק אותי! זה מה שקרה לי היום! גיליתי שחבר טוב שלי הומו ומאוהב בי!'' צעקתי והיא השתתקה.
''יופי..עכשיו את שותקת'' נאנחתי והתיישבתי על המיטה שלה.
''הוא מאוהב בך?'' היא שאלה והנהנתי. ''הוא סיפר לי..והוא נישק אותי אח''כ'' אמרתי בגועל.
''ואו...'' היא לחשה והתיישבה לידי.
''אתם....יחד עכשיו?'' היא שאלה ועברה בי בחילה. ''אוי איכס! לא!'' אמרתי מיד.
''אז..מה אתם'' היא שאלה. ''אני לא יודע, בינתיים אני לא כל כך רוצה לראות אותו'' אמרתי.
''למה? מסכן...''היא אמרה.
''בעיה שלו...אני צריך קצת מרחב'' אמרתי בשקט ושנינו שתקנו, כל אחד עסוק במחשבות של עצמו.
''טוב איך אני יכול לעזור?'' שאלתי.
''אתה לא צריך, אני מצטערת שבאתי אלייך בטענות...זאת לא ממש אשמתך אלא אשמתי'' היא אמרה.
''זאת אשמת החברות המטומטמות שלך, אני רגיל לאנשים כאלה..מה אני יכול לעשות כדי לתקן את הרושם?'' שאלתי.
''כלום..'' היא אמרה. ''הייתי מציע לעשות הופעה אבל אני לא מדבר עם זאין'' אמרתי.
''אל תגזים..זה בסדר לואי...אני מצטערת שצעקתי עלייך'' היא אמרה וחיבקתי אותה.
''טוק טוק טוק'' ג'נט אמרה וכניסה את ראשה לחדר.
''את יכולה להיכנס'' קרוליין אמרה והיא נכנסה כולה לחדר.
''שניכם בסדר?'' היא שאלה בחיוך. ''אנחנו בסדר נכון?'' שאלתי את קרוליין.
''בהחלט'' קרוליין אמרה ונישקתי את המצח שלה.
''אז אתם רוצים לספר לי מה קרה?'' ג'נט אמרה.
''לא, זה היה סתם משהו בינינו'' אמרתי לג'נט והיא הנהנה.
''אז מתי אתם יוצאים שוב?'' קרוליין שאלה וחייכתי.
''אני לא בטוח שאמא שלך רוצה בכלל לצאת איתי'' אמרתי והסתכלתי על ג'נט בחיוך.
''מחר ב8 תוכל לאסוף אותי?'' היא שאלה.
''בהחלט..'' אמרתי לה בחיוך ענקי וקרוליין צחקקה.
''טוב אז אני אזוז לבית שלי לישון..אני...חייב את זה'' אמרתי ונפרדתי מ2 הבנות, קיריל חיכה ליד הדלת של הבית שלהן, הוא התלווה אליי ונסענו בחזרה בהייתה.
''אני עולה לישון..לילה טוב'' אמרתי לקיריל ועליתי למעלה לאט לאט, הורדתי את בגדי ונשארתי בבוקסר רחב. נכנסתי למיטתי ועצמתי את עיניי,
רק לאחר מספר שעות בעקבות מחשבות בלתי פוסקות על זאין הצלחתי להירדם...
'מצטער....מצטער...' קולותיו עוד מהדהדים בראשי, אני רץ, לא יודע לאיפה.
רוח מנפנפת את שיערי ובגדיי וגופי קליל כמו איילה.
''זאין!!'' צעקתי וניסיתי לרוץ אחריו, אך הוא רץ מהר, מהר ממני.
''תחכה לי!'' צעקתי אך קולי כאילו נבלע בתוך הלילה האפל, זאין נעצר. המשכתי לרוץ אליו אך יותר לאט.
''זאין..'' אמרתי וניסיתי לחבקו אך הוא נעלם.
''איפה אתה?!'' שאלתי בבהלה והסתכלתי סביבי, השלמתי סיבוב שלם והיכן שזאין עמד, עמד בחור רעול פנים עם אקדח מכוון לפניי, גופי קפא מול אקדחו המאיים.
''זאין לא כאן'' הוא אמר בקרירות. ''איפה הוא?! מה אתה רוצה?!'' שאלתי בלחץ לא מסוגל להוריד את עיניי מאקדחו.
''מה אני רוצה? אני רוצה נקמה.'' 2 יריות נשמעו, הכאב החד מילא את גופי וגרם לנשמתי לצאת ממנו ואני קרסתי על רצפת הרחוב...
התעוררתי בבהלה, הייתה דמות בקצה החדר שגרמה לי לפחדים מטורפים.
''עאא!!!'' צרחתי בבהלה והדלקתי את האור.
''קיריל!'' צרחתי בכעס. ''מצטער בוס, אתה צעקת משהו'' הוא אמר, צעקתי משהו? אבל צעקתי רק שראיתי אותו...מה צעקתי מתוך שינה?
''תישן איתי קיריל...'' אמרתי בשקט והוא הנהן וניכנס למיטתי, כיביתי שוב את האורות וחשבתי על החלום האחרון..ושאר החלומות.
מבחינת החלומות הפרשה עם זאין התגלתה כנכונה, מה זה בעצם אומר על שאר החלומות?