הלו האדלס פוטאטוס~ כאן חברה של סנוזי(הכותבת)
עזרתי לה מלא עם הפרק ואני גונבת את רוב הקרדיט.
קצת קצר אז סליחה, אני אשתדל לשכנע את סנוז להעלות פרק ארוך יותר בקרובXx
"לך." נעצתי בקאל מבט מאיים. אני לא מכיר אותו מספיק וללא ספק לא סומך עליו.(A/N עדיין. כן, הייתי חייבת).
"הוא נשאר." אוליביה אחזה בצווארון חולצתו של קאל, שלהפתעתי החליט להקשיב לי והתכוון ללכת.
"הוא לא!" שילבתי ידיים בזעף.
"מגננה. מה אתה מסתיר?" קאל התפרץ לחדר והתיישב על המיטה שלי, אוליביה התקדמה בעקבותיו.
"ההגנה הטובה ביותר היא התקפה, שנדבר על מה שאתה מסתיר?" פניתי לקאל בהרמת גבה, הוא תופף על המיטה בעצבנות לרגע לפני שהניד בראשו בשעשוע.
"אתה זה שכמעט התפגר היום."
"כמה פעמים אני צריך להסביר לכם שלא הייתי קרוב ללהתפגר?!" נשפתי בזעף וקמתי למראה כדי לוודא שהתלתלים הבהירים שלי לא התבלגנו מידי.
"אתה כן, ותודה לאל שאתה בסדר. עכשיו מגיע לנו הסבר." קאל הניח את ראשו על השמיכה שלי ומלמל משהו על זה שאני בטח מהאלה שישנים עם פיג'מה חורפית ופוך גם בשיא הקיץ.
"זה לא עניינך." סיננתי בזעף.
"מתגונן, אתה תמיד מתגונן." הוא גיחך.
"עוד רגע אני אעבור למצב התקפה ואבעט אותך מהחלון!" איימתי בזעם, אוליביה נראתה משועשעת וקאל פרץ בצחוק.
"מה כל כך מצחיק?!" התיישבתי על המיטה ונשפתי בזעף, מסלק כמה תלתלים סוררים מעיני.
"סתם הזכרת לי כמה סדרות שראיתי פעם..." הצחוק ההיסטרי של קאל התמתן מעט ואוליביה נעצה בי מבט שואל.
"עכשיו ההסבר." היא דרשה.
"ממש בקצרה: יש לי הפרעת קצב-" משכתי בכתפיי, קאל צחקק.
"בלב." המשכתי את המשפט והוא השתתק.
"אוקי, אל תבהו בי כמו זוג אידיוטים, תגידו משהו." הלחץ שלי התגבר קצת והבטתי בהם בחשש.
"זה ממש לא צחוק, אני מצטער." קאל שבר את השתיקה.
"בדרך כלל הכדורים עוזרים, וכשלא- לוקחים אותי למיון ומזריקים לי איקקור או אדנוסיין והכל מסתדר." על החלק הזה אני שונא לדבר אז קיוויתי שהם יעזבו את זה בשקט.
"היית יכול לספר לנו על זה..." אוליביה אמרה בשקט, היא נראתה קצת בהלם וכנראה התלבטה אם היא מסוגלת להאמין לזה.
"לא רציתי-"
"שנתייחס אליך שונה." קאל הנהן והמשיך את המשפט שלי.
"זה לא הכל, אבל זה העיקר." השתתקתי ושיחקתי בעדינות באחד מהתלתלים העבים שלי.
"אוליביה את יכולה לצאת לרגע, בבקשה?" קאל השתדל לפנות אליה בנימוס.
"כן, ברור." אוליביה חייכה ויצאה מהחדר, הרמתי את השמיכה שלי והסתרתי את כל גופי חוץ מהראש.
"תרגע, אני מבטיח לא לאנוס אותך." קאל חייך בשעשוע.
"מעודד." גיחכתי בבוז, "מה אתה רוצה?"
"העיניים שלך אדומות, ואתה לא נראה לי כמו נרקומן, מה קרה?" קאל המשיך להתעקש.
"שום דבר, סתם קצת נלחצתי מההתקף, אבל אני בסדר עכשיו." עניתי והתכרבלתי קצת בשמיכה.
"לא משנה מה זה, תדע שאני פה בשבילך, אוקי?" הוא נראה רציני שוב, משהו בעיניים האפורות שלו הביע כנות וזה קצת הפחיד אותי.
"אתה, קאל? אתה האדם הכי ציני שאני מכיר." גלגלתי עיניים.
"צריך שניים לטנגו." הוא קבע והניח את ראשו על ברכיי שהיו מכוסות בשמיכה.
"אז... מי הקראש המסתורי שלך? הוא הסיבה שבכית? כי אם כן, אני יכול לטפל בממזר-" החיוך שלו הפך לקצת פסיכי וזה הלחיץ אותי.
"לא, קאל, הכל בסדר גמור." עצרתי אותו בצחקוק שקט.
"אז לא קראש... מה זה כן? אל תתכחש לזה, אני יודע שבכית. ועדיין לא אמרת למה אתה לובש ארוך ביום חם." הוא המשיך להתעקש.
"זה לא עניינך. אם אני אסמוך עליך, מה שכנראה לא יקרה, תדע."