לא היה חדש עם אמא ואבא. הם פשוט לא דיברו אחד עם השני. או יותר נכון, אבא לא דיבר עם אמא. אני חושב שבצדק. מאז שהתנצלה פעם אחת, היא רק אומרת שאין לו מה לכעוס. ואני חושב שיש לו.
בכל זאת, מה שהיא עשתה מאוד לא יפה. היא הולכת למכון כושר עם מאמן אישי, בלי להגיד לי ולאבא. לי היא לא הייתה צריכה להגיד, אבל לאבא כן. בטח שכן. הרי גם ברור שאם היא לא אמרה לו כלום - אז קורה בינה ובין המאמן משהו.
מזל שראיתי אותה. אני לא יודע מה היה קורה אם לא הייתי רואה אותה איתו. איך החיים היו נראים, מה היה קורה איתה, מה אבא היה עושה ואיך הוא היה מתנגד. הרי עדיף שהם יפתרו את זה עכשיו מאשר אחר-כך. אם הם בכלל יפתרו את זה.
עכשיו אני בהליכה לבית הספר. השעה הייתה מוקדמת בבוקר. עדיין חשבתי על אמא ועל אבא, כרגיל, כמו תמיד. חשבתי איך אתרכז בלימודים. אם יהיה לי עוד נכשל אחד, ארד הקבצה באנגלית. ואסור לי. אני חייב לא לרדת. אני גם ככה לא בהקבצת מצוינות.
כשהגעתי לכיתה, התיישבתי במקומי בשקט. לא היה לי כוח לדבר. רציתי להיות בשקט. כל תלמידי הכיתה רצו, צעקו והשתוללו. לי לא היה לזה עכשיו כוח.
המורה של הכיתה נכנסה. עכשיו אני צריך ללמוד. לא אתן שמחשבות ינצחו אותי. עכשיו אני לומד, לא משנה מה. אני מוכרח. עכשיו היה שיעור אנגלית. יופי, הזדמנות טובה בשבילי ללמוד. מזל שאין לי עכשיו מקצוע אחר, טוב שעכשיו זה הקבצות.
המורה רשמה דברים על הלוח בזמן שאני פתחתי את המחברת והתחלתי להעתיק. ניסיתי להתרכז, התאמצתי ללמוד. לימודים. עכשיו הבנתי שלימודים זה דבר חשוב, למרות שמשפחה יותר. יכולים להיות כמה דברים חשובים בחיים, ולא רק דבר אחד.
כשאני חושב על זה, זה אפילו הגיוני. זה הגיוני מאוד. ומה שקורה בין אמא ואבא, זה לגמרי לא עניין שלי. זה עניין שלהם, שהם יפתרו את זה. אני לא צריך להיות מזה מוטרד.
למדתי. יש. הצלחתי ללמוד, הצלחתי להתרכז. אנגלית, אנגלית, אנגלית. לימודים, לימודים, לימודים...
ואז, ברגע אחד, הכול התהפך.
המתח ששורר בין אמא לבין אבא בבית ניצח אותי, ניצח את המוח שלי. תת-המודע שלי ניצח את המוח. התחלתי ללכת ולא הבנתי מה אני עושה.
כשהבנתי, הייתי מחוץ לכיתה, מחוץ לבית-הספר, בדרכי הביתה.