הנערה נעלמה מזמן, והשאירה את מוריאל עם אחותו הגוססת. היא פשטה את בגדים וקשרה אותם סביב צווארה. היא לא אהבה לעשות את זה אבל זו הייתה הדרך היחידה שלה לשמור עליהם שלמים כאשר השתנתה לצורת הלביאה שלה. ככה הייתה יכולה לרוץ מהר מבלי שאף אחד יחשוד שהיא יודעת דבר, וגם, מבלי לבזבז זמן נוסף.
היא התחבאה במסתור שיחים קרוב כשהשתנתה חזרה והתלבשה בשנית. היא חזרה למחנה הקטן שהגיעה אליו בזמן שהתאמנה בירי. היא חיפשה את האדם המתאים להגיד לו מה ראתה.
"רובין," היא פנתה אליו כשישב על שק קמח מלא ונשען על אחד העצים. "יש בעיה."
"יותר מכך שאת מפריעה לי לישון?" הוא שאל אותה ולא טרח להביט בה מתחת לכובע שנח על עיניו.
"כן." היא עזרה אומץ להשיב לו. "האימונים היום," היא התיישבה על ידו. "מישהי מתה בגלל זה."
"מה את אומרת?" הוא לא נשמע מתעניין.
"זה לא מפריע לך?" היא נבהלה. "מישהי מתה בגלל מה שעשינו, חשבתי שאמרת שאף אחד לא משוטט בדרך הזאת, שבטוח לעשות את זה."
"אמרתי וצדקתי. זה שהיא הלכה שם זאת אשמתה."
"אז לא תעשה עם זה כלום?" היא שאלה.
"מה יש לי לעשות, סקיי?" הוא התרומם. "הבחורה מתה, אשמתנו או לא, זה חלק מהחיים במקום הזה, ואת צריכה לקבל את זה."
"אני לא מאמינה שאתה אומר את זה."
"זה נכון, לדאבוננו," הוא אמר לה. "וכדאי לך לקבל את זה כמה שיותר מהר, לפני שתיפגעי מזה בעצמך."
"אבל רובין-"
"סקיי." הוא קטע אותה. "לא משנה מה תעשי, זה לא יחזיר אותה. עדיף לך פשוט לשכוח מכל העניין הזה, זו הייתה תאונה, וזה קורה."
היא נאנחה והנהנה בחוסר רצון.
"זו הילדה שלי." הוא חייך והכה בכתפה בעדינות. הוא התקרב אליה ואמר לה בשקט. "ואני צריך שתדעי שאת צלפת עכשיו, וזה אומר שאת תמיד יכולה לבוא ולדבר איתי, כי אנחנו משפחה."
"ברור." היא אמרה.
"יופי." הוא חייך אליה. "ואולי פעם הבאה נוכל לעשות משהו בנידון." הוא חזר לשכב על האדמה וכיסה את עיניו עם כובעו. סקיי קיבלה את זה כאות לסיום השיחה שלהם ונעמדה על רגליה. היא פנתה למיטה המאולתרת שלה וניסתה להירדם.
במבוך החיצוני לאחד שמגן על ארמונה של המלכה ניצב מקור מים יחד. אגם גדול, אליו רוב הציידים והניצודים באים לשתות ממנו. אלי ונואה עמדו על חופו, ומטרתם הייתה אחרת משל שאר האנשים.
"את בטוחה שאנחנו נמצאים במקום הנכון?" נואה פקפק ברעיונה עוד בראשית הדרך. היא עיקמה את פיה והסתכלה עליו בעיניים מכווצות שנעלבו מהזלזול שלו.
"לך אין רעיון טוב יותר." היא העלתה טענה נכונה. "ואתה אמרת שהייתה לך ספינה."
"וכפי שאת רואה, אין שום דבר על פני המים." הוא הציג לפניה את האגם הרגוע עם ידו.
"כפי שאני רואה, בטח לא הייתה קפטן כל כך טוב." היא עקצה אותו. "אתה כל כך חלש."
"חלש, חסר אמונה, מה שתגידי." השיב מבלי לייחס לדבריה חשיבות רבה. הוא היה רגיל שמנסים להוריד לו את הביטחון במילים, והוא לא נפגע מכך אף פעם, בתור איש של מעשים. בתחילת דרכו, כמובן, הוא לקח כל דבר לליבו. היה לו קשה לשמוע את חוסר הכבוד שאנשים מסוגלים לתת. עם הזמן, בעזרת אביו, הבין שלביקורות חסרות טעם אין לו למה להתייחס, ולביקורות בעלות טעם ממשי, יש לקחת בחשבון וללמוד מהן.
רוב הדברים שאלי אמרה היו חסרי חשיבות, לכן נתן לה להתרגז מעט בכל פעם שלא השיב לה כמו שרצתה.
"אם אתה כל כך לא מאמין בי, למה ביקשת עזרה?" היא דרשה לדעת.
"מאמין בך. לא מאמין בתיאוריה שלך." תיקן אותה.
"למה?" היא שאלה בסקרנות.
"כי אם אני מתכוון לחפש את אשתי," הוא הסיט את מבטו שוב לאגם הכחול. "המים יהיו המקום האחרון ללכת אליו."
"לא אכפת לי מאשתך." אלי אפילו לא היססה לומר זאת. "אבל שלא תבין אותי לא נכון, אנחנו לא מחפשים אותה, אנחנו מחפשים את הסיבה לכך שהגענו לכאן."
"את מחפשת את הסיבה." הוא שוב תיקן אותה. "אני מחפש אותה."
דלת הארמון נפתחה לרווחה. השועל והארנב צפו וחיכו בקלואי ובשותף שלה, בעל מסכת העכבר, שיצאו מהארמון. נדירים הרגעים בהם הדלת נפתחת למטרה הזאת. נדירות הפעמים שהיא נפתחת בכלל, מלבד הזמן האחרון, בו נפתחה יותר מדי.
היא נתנה לו להוביל. אחרי הכל, הוא ידע יותר ממנה בכל הקשור לסביבה ולהוראות המלכה. היא החליטה שנכון לדקות הקרובות, היא רק תצפה ותלמד.
הדלת הגדולה נסגרה בטריקה חרישית כאשר עברו בקשת של פתח הכניסה למבוך המגונן. קירות העשבים צמחו והתכהו. עצים גדולים וארוכים הופיעו לפתע. אבני הדרך הסלולות נעלמו והשתנו לאדמה חומה ויבשה. שיחים ירוקים התגבשו בדרכים העקלקלות ומיהרו להתפצל למספר כיוונים נרחבים.
קלואי נדהמה לראות את השינוי הבלתי אפשרי במו עיניה.
"את בחורה בת מזל." העכבר אמר לפתע, וקטע את רצף ההתפעלות שלה.
"מה?" היא שאלה בניסיון להוציא ממנו יותר.
"אמרתי-" הוא הוריד את המסכה וחשף בפניה את פניו הנאות. "שיש לך מזל. המלכה לא נותנת הזדמנויות שניות לכולם."
"אני התפלאתי שהיא לא הרגה אותי."
"את שימושית, היא לא הייתה עושה את זה מיד." הוא הסביר לה. "בעיקר בגלל שאת יכולה למצוא אותו שוב."
"כן, לתקן את הטעות שלי." היא זקפה את גבה וזכרה לשמור על ריכוז תמידי במשימה. "אבל," גבה הושפל מעט שוב. "המקום הזה ענק, אני לא יודעת איפה הוא יכול להיות."
"זו הסיבה שהיא לא הרגה אותי." הסביר לה. "אני גם שימושי. אני יודע איפה הוא."
"הבנתי." קלואי אמרה.
"היי, איפה הנימוסים שלי?" הוא שאל. "אני עדיין לא יודע איך קוראים לך."
"אה, קלואי. קוראים לי קלואי." השיבה.
הוא הושיט לה את ידו. "נעים לפגוש אותך, קלואי." הוא חייך. "אני טוביאס."
היא הרגישה איך חיוך לא רצוני עולה על פניה, והסיטה את מבטה מיד. היא לא ראתה, אבל היא גרמה לו לחייך בעצמו.