"שמעת על המסיבה?" מאיה העירה אותי בוקר למחרת, זה היה בוקר אפלולי ולמרבית ההפתעה כמויות השלג והנחמדות של המורים הביאה לכך שנקבל יום חופש. שפשפתי את עיני.
"איזו מסיבה?" לא הבנתי על מה מאיה מדברת. ריטה הציצה מאחוריה, שיערה הגלי והארוך נשפך הצידה. הופתעתי לגלות שלא רק ריטה הייתה בחדר, אלא גם דנה.
"המסיבה של אואן" דנה חייכה חיוך רחב וחשפה שתי שורות שיניים לבנות. העיניים הכחולות שלה בהקו באפלוליות של החדר. מאיה לעומתה נשענה קדימה, ונוכחותה הכאיבה לי ברגל. מאוד.
"ממתי אואן עושה מסיבה?" הרמתי את הגבה בשאלה ופיהקתי. ריטה גלגלה את עיניה.
"מאז שהוא גר מטר מהפנימיה, והשיג שחרור של באזור מאה תלמידים." ריטה השיבה בהתלהבות. ריטה כזו חיובית ואופטימית, שלפעמים המתיקות שלה יכולה לזגג קאפקייק. הפשטות שבה הכל מצטייר מולה לדעתי היא יתרון גדול, לדעת השאר לא כל כך.
"מה? איך שחררו מאה תלמידים?" הופתעתי. לא אסור להם לעשות את זה? מוזר. תהיתי אם גם רובן מוזמן.
"אואן הוא קסום." מאיה השיבה וגיחכה, "נו תבואי אלכס, יהיה כיף!" נאנחתי. לא ידעתי מה להגיד. מי מעיר כל כך מוקדם, ביום חופש, בשביל דבר כזה? המסיבה גם ככה בערב.
"רובן גם יבוא....." מאיה הורידה את הטון. ריטה כיווצה את גבותיה ודנה כיסתה את שפתיה שידעתי שמעלות חיוך.
"רובן, שאלכס מאוהבת בו? הרובן הזה?" ריטה שאלה. ריטה נורא תמימה, ודי חסרת טקט לפעמים, אבל כרגע זה פעל רק לטובתי.
"זו סתם המצאה של מאיה.." עניתי. למרות, שלמען האמת, לא באמת ידעתי איפה הרגשות שלי כלפי רובן עומדים. ובגלל שקנדל קטעה את 'שעת הסיפור', היה לו הרבה להסביר לי.
"אני אבוא, אבל רק בגלל שיש לי עניין לא סגור עם מישהו שם." השבתי, "עכשיו, תנו לי לישון!" צחקקתי. מאיה טיפסה עלי.
"לא, עכשיו את באה איתנו החוצה." היא לקחה את הפוך שלי וברחה למסדרון. היה לי קר בפיג'מת הבובספוג שלי. דנה התחילה למשוך בגדים מהארון וריטה ניתקה את הטלפון שלי מהמטען.
רבע שעה וכבר היינו בחוץ.מאיה לקחה כדור שלג וזרקה על ריטה, וריטה זרקה על דנה. אני סקרתי את הסביבה, לא ראיתי לא את קנדל ולא את רובן באזור. בטח עושים מה שהם עשו אתמול, יופי להם.
כדור קר של שלג פגע בעורפי, שלמזלי שערי כיסה באופן חלקי, מכיוון שנאסף בצמת צד. חייכתי וחיפשתי את המכוונת. זרקתי את כדור השלג וגעתי בפניה של ריטה. ריטה חייכה וניערה את פתיתי השלג שאיכשהו הגיעו לשיערה.
מלחמת כדורי השלג נעשתה רצינית ותוך כמה זמן כבר היו הרבה משתתפים, רבי גילאים. כיתות י נשארו בחוץ, אבל אנחנו ויב חגגנו על התענוג הקר שמכה פעם אחר פעם בכל מי שנמצא באזור.
לאחר מספר דקות אליס, שהייתה יודניקית, הצטרפה גם היא. קווין נעץ מבטים במאיה ובבן זוגה האתלטי בקנאה, בעוד אליס נדבקה לו ליד ימין, ובצדק, היא הכירה רק אותי מתוך כל הקבוצה. ובנוסף, הייתה תחושה כי נגעה קצת בסיגריה ה'נחמדה' שלה לפני שהצטרפה, היה לה ריח כזה.
אליס הייתה אאוטסיידרית, לא היה קשה לראות את זה. לא בצורה בה התרחקה משאר השכבה, ולא בצורה בה בילתה את מרבית זמנה במחששה. אלא בפחד שהשתקף בעיניה כאשר אחד מהאנשים בשכבה שלה התקרב מעבר לחמישה מטרים, ולא מתוך בחירה הייתי משערת.
אליס נראתה להרבה אנשים מוזרה, ואף אחד לא באמת הבין מה קווין מצא בה או מאיפה שלף אותה. לא הייתי רוצה להיות במקומה, ובכל זאת, להיות במקומה זו לא בחירה, לפחות לא מלאה.
פספסנו את ארוחת הבוקר, אבל לארוחת הצהריים הלכנו מרוצים.
התיישבנו בשולחן, אני, מאיה, ריטה, דנה, קווין, והאתלט של מאיה- ששמו היה טום. רובן לא נראה באופק, ואליס ממה שהבנתי נעלמה על מנת ללכת למחששה. היו לה סידורים עם איזה בחור שם, לקווין לא היה אכפת מי יודע מה. רק קיוויתי שכל העניין לא יסתיים בכאב.
קנדל, לעומת זאת, ישבה בשולחן לבד. שיערה היה אסוף בקוקו מרושל והאיפור שלעיניה היה מרוח.בדרך כלל קנדל הייתה מתוקתקת מעל ומעבר, בניגוד אלי, שנהגתי להתאפר עדין, קנדל הייתה הולכת על כל החבילה- מה שהיו מכנים, 'קייקינג'. למה? כי פניה היו מכוסות איפור מעל ומעבר, כמו ציפוי לעוגה. ובכל זאת, קנדל הייתה בחורה יפה. עם או בלי הקייקינג.
קמתי והלכתי לשבת לידה, למרות שלא היינו בקשר ידידותי מי יודע מה וממה שהבנתי, לא מתה עלי היה מונח נורא קטן לתאר מה שהלך שם.
הייתה שתיקה מביכה למשך חמש דקות, ואז היא פתחה את הפה.
"תגידי, אני נראית לך כמו סטוץ?" היא מלמלה בשקט, טיפה עצבנית.
הנדתי בראשי, אבל מבטה היה מושפל ולא נראה לי שראתה.
"מה את בכלל מבינה בסטוצים, בטח אף אחד לא רוצה אותך." היא טעתה, אבל היא עצבנית, והחלטתי לתת לזה להחליק, למרות שהרגשתי כאילו רציתי להעיף לה סטירה לא מהעולם הזה.
"למה את לא עם חברים שלך?" שאלתי, רציתי לסיים את השיחה כמה שיותר מהר. יכולתי לראות את העניין מסלים ואותה ממשיכה להקניט אותי בלי שום ידע קודם על החיים שלי.
"לא רוצה, מה אני חייבת להיות עם החבורה של ה.. ה.." לא היה לה כוח להמשיך. רובן נכנס לחדר האוכל וניגש למזוג לעצמו מכל טוב. היא קמה ויצאה, משאירה מאחוריה את המגש ואת האוכל שלא נגעה בו בכלל. קמתי להחזיר את מה שאפשר היה להחזיר ואת השאר לשפוך לפח.
רובן התלבט אם לקחת פודינג או עוגה, ונדמה היה כאילו הוא קצר בזמן.
"עוגה, הפודינג לא משתווה לעוגה בכלל." אמרתי והחזרתי את הדברים לז'וזט שהגישה את האוכל. רובן לקח פודינג וניגש להמשך. הוא לא השתמש במילים, נדמה היה שהיה עסוק מדי בעצמו.
לא היה לי אכפת, פשוט פניתי לחברות שלי וזהו.
עשר דקות לאחר מכן רובן ניגש לשולחן שלנו ולקח את העוגה מהמגש שלי. עוד לפני שהספקתי להתלונן הוא יצא, והבנתי למה לא השתמש במילים.
הבנות צחקקו, חצי בהתלהבות חצי בסתם צחוק עלי.
לאחר ארוחת הצהריים כל אחד פנה לחדר שלו להתארגן למסיבה. התקלחתי, התאפרתי, לבשתי שמלה לבנה צמודה עם כתפיות ספגטי דקיקות וטיפה גב פתוח, שהייתה צמודה על המותניים ושם השתחררה מעט. השמלה הגיעה מעל הברכיים, ובנוסף אליה נעלתי נעלי עקב עם רצועות דקיקות בצבע שחור ומספר אביזרים. עשיתי בקבוקים בשיערי, וסיימתי תוך שעתיים, מה שהיה כשעת שיא.
יצאנו למסיבה ברגל, עצם העובדה שהבית של אואן היה ממש חמש מטר מהפנימיה.
קצת כאב בעקבים, אבל בסדר,שורדים והכל יופי. ברור שהיו מעבר למאה משתתפים במסיבה סך הכל, שמעבר למוזמנים ששחררו כמה הבריזו, ושכמה באו ממקומות אחרים. סך הכל? הבית היה נורא צפוף.
נדמה היה שהגענו באמצע המסיבה, עצם העובדה שמחצית הבית היה שתוי לחלוטין ונמרח ממקום אחד לאחר ומאדם אחד לאחר. זוגות התמזמזו בכל פינה, כוסות פלסטיק אדומות התפזרו על הרצפה ואואן בכלל לא נראה כאילו היה באזור.
הבנות התחילו להתפזר ולרקוד. מלמלתי שאני הולכת לשירותים והלכתי לחפש את רובן.
ידעתי שהוא יגיע, משהו בתוכי אמר לי שהוא כבר שם. וצדקתי. כאשר עליתי במעלה המדרגות חזיתי בגופו הארוך, הרחב והשרירי נע ממקום למקום.
הוא לא נראה בפוקוס, וממבט ראשון יכולתי לומר בוודאות ששתה קצת. אולי קצת יותר מקצת. אולי הרבה יותר מקצת.
התחלתי לעקוב אחריו. הוא נכנס לחדר אחד, ואני עמדתי מחוץ לדלת ונשמתי עמוקות לכל הפחות עשר דקות לפני שאגרתי את האומץ להיכנס.
החדר היה חדר שינה, לפחות כך נראה, מעוצב בצורה נשית למדי עם מיטה זוגית במרכזו ורהיטים מפוזרים. הוא נראה מסודר, יחסית.
רובן ישב על המיטה ובהה בקיר. עיניו נראו לא בפוקוס. הוא חלם, ככה לפחות ניחשתי.
התיישבתי לידו על המיטה. שתקנו. לא ידעתי מה לומר, מאיפה להתחיל.
"למה התכוונת?" שאלתי ישירות. רובן, לראשונה, נראה מבולבל.
"מתי?" הוא שאל, וגירד בראשו, הזיפים התחילו לצמוח לו שוב. תהיות נוספות שלא חשבתי עליהן בכלל התחילו לעלות בראשי, למה קנדל עזבה כשהוא נכנס?.
"כשאמרת שאתה נראה סמרטוט, אבל שאני..?" התחלתי בתהיה. הוא הביט בי, יכלתי לראות שהבין במה מדובר.
"לא זוכר." הוא השיב בביטחון. כמה הוא מחרטט, לא היו לי עצבים.
"נו.." אמרתי, הוא הסיט את מבטו ממני.
"טוב." יופי, זה בטוח יהיה מעניין.