רגלי רועדת גם כאשר אני לבד בחדרי,
ואני עוד נלחץ מהשפיטה של קירות חדרי,
מרגיש כאילו צופים בי, שופטים אותי,
מרגיש צפוף, אני חנוק,
חנוק מחשבותיי הרועשות,
חנוק אבל עוד חי,
עדין נושם... יותר נכון..
חי? אני לא חושב...
אני לא יודע לזהות כבר בין החיים למוות,
הכל מבולגן, הכל מבהיל ומרתיע,
הכל,
הקול...
הקול(ות) האלו שמציקים לי,
שדוחפים אותי לאט לאט לקצה הצוק,
הצוק שבתחתיתו אין יותר כאב,
לפחות כך אני חושב..
הצוק שגובל בין החיים למוות,
שאמור להיות רחוק מאוד בגילי,
שאמור להיות נראה רק לדור השלישי,
אבל אני מתקדם בצעדיי ענק לעבר הקצה,
ואני רק בן שלוש-עשרה,
ויש לי עוד הרבה דברים לחוות...
למרות שבשלב זה איני יודע למה לצפות,
כי חוויתי הרבה,
כי הגעתי למקום בו שום דבר כבר לא אמיתי,
בו הכל מזוייף, אפילו אני,
אפילו אני שמחייך כשמסתכלים,
גם כשמבפנים אני סוער וחלול,
חסר כוחות,
חסרה לי ההרגשה הזאת,
המתוקה,
זאת שמגיעה עם חיבוק והבנה,
נשכחה אך השאירה תחושת אחרת,
תחושה שחרשתי שנים,
תחושה אכזרית,
כזאת שלא הייתי מאחל גם לבריונים,
כי הרי כולנו בני אדם...
וחלקנו לא מודעים לעצמם,
יותר נכון, לא מודעים לכל, חוץ מעצמם,
רק משוויצים בנעליי הנייקי החדשות,
בגוף המושלם, בחיים חברתיים מושלמים,
שרק צוחקים על אחרים,
ולא מכבדים את הגבולות הבסיסיים,
לא שלי, לא של שאר הילדים,
כי כולנו אוויר בשבילהם, מישהו לצחוק עליו,
מישהו להרביץ לו כשמתחשק,
מישהו כמוני, שקט,
כזה שלא יעשה רעש, שלא ילשין,
שלא יתנגד,
שלא ידע מה לעשות,
חוץ מלבכות לצלילי מוזיקה מדכאת,
חוץ מלחתוך את עצמו,
לשפוך רגשותיו על הדפים,
המוציא את כעסו רק לבד,
שאף אחד לא יראה עד כמה הוא פגוע באמת,
שרק בוכה ובוכה,
ולא יודע מה לעשות שיגרום לחרא הזה להפסיק,
מנסה להשתנות,
תמיד חושב פסיבי,
תמיד רואה את החצי הריק של הכוס,
חי באפלה.