גונתן קבארו:
חוסר אונים.
תחושה של אדם שאינו יודע לפעול באירועים המתרחשים בסביבתו או שאין באפשרותו להתערב בהם ביעלות.
מעולם לא הרגשתי כל כך חסר אונים.
תחושה כל כך מייסרת שגורמת לבטנך להתרוקן ולזעם לבעבע תחת העור בזרמים צורבים. אחיזתי באקדח רפה, צליל הירי מצפצף באוזני כשאני מצמיד את גופה של בריאנה לעברי.
היא אוחזת בי וכל גופה רועד. רגלייה של בריאנה רעדו ומיד אחרי כשלו,דם טרי נספג בשמלתה שאומנם הייתה שחורה אך היה ניתן לראות כיצד התמלאה דם.
עייני מאפילות והלב שלי מאיץ את קצב פעימותיו.
אני מניע את גופי כלפי מטה ומניח אותה על הרצפה,מחזיק אותה בזרועותיי כשהיא שכבה שם ללא תנודה.
"בריאנה!" אני נוהם בצרידות ברגע כשעטפתי באצבעי את סנטרה והרמתי אותו מעלה.
הבטתי בעיניה העצומות ובשפתיה הפשוקות,לחייה חסרות הצבע. אני מצמיד את אצבעותיי לשקע צווארה,בודק את הדופק הלא סדיר.
היא חיה. יכולתי להרגיש את ההקלה עוברת לגופי בגלים. אני לוחץ את כף ידי סביב הפצע שלה בנסיון לעצור את הדימום המתפרץ מבטנה.
אני מתרומם מעט,רוכן ומניח את ראשי על חזה בנסיון לחפש אחר רמז לנשימותיה ומקשיבה לפעימות ליבה ההולכות ונחלשות.
נכשלתי. נכשלתי בהגנה אליה.
היא הצילה את חיי. והיא אפילו לא היססה לרגע. לא הפריע לה לספוג את הכדורים שיעדו לי ופשוט למות.
בשבילי. בשביל מישהו שהיא אמורה לשנוא קשות.
כשאני חוזר על פעולותי ולוחץ על הפצע שלה אנחה חלושה נפלטת מפיה, למרות שפגעתי בה,למרות המרחק בנינו,היא הגנה עלי בגופה וחטפה את הכדור המיועד לי.
אני לא מסוגל להבין את זה.
אני בולע את רוקי ומסיט את שיערה הרך מפניה היפיפיות למרות צבען החיוור,"בריאנה,תתעוררי. תפקחי את העינים הכחולות האלו שוב,בבקשה." מלמלתי בלחש ורכנתי לפניה החיוורות.
אלוהים אדירים. האישה הזאת. רק שתתעורר.
"גונתן?" קולה היה צרוד ושקט.
הדקתי את זרועתיי סביבה,ליטפתי את לחייה,והיה נדמה שליבי מתכווץ ומתרחב בו-זמנית. כל הקולות והרעשים סביבנו נדמו.
עיני הזאב שלה נפקחות לרווחה,מרימה אליי את עיניה הכחולות המוצפות כאב ודאגה.
"אתה בסדר? כולם בסדר?" לחשה,צבע פניה חזר אט אט."זה לא משנה. את לא." פלטתי מגרוני היבש.
לא הייתי סולח לעצמי אם היה קורה לה משהו. אם היא הייתה מתה כל התוכנית שלי הייתה הולכת לפח.
פניה של בריאנה התעוותו בכאב חד,"מה עם קלרה,אלנה ופאביו?"פלטה מבין שפתיה הרועדות בקול עדין.
"דואגת לאחרים לפני שלעצמה. כל כך מתאים לך בריאנה!"קולו של פאביו נשמע בכמעט צעקה. אני מרפה מפצע של בריאנה ומרים אותה אותה בזרועתיי.
היא מניחה את ראשה בתוך שקע צווארי,כורך את זרועותיי סביב גופה ואוחז בה בחוזקה. אני נושא אותה אל דלתות הכניסה,חולף על פני הגופות שפניהם היו מכוסה במסכות שחורה.
עדיין לא הייתי בטוח מי זה היה,אך תחושה חזקה שאביה של בריאנה היה מעורב בכך מחלחלת לתוכי.
בדלתות הכניסה עומדים מאות חיילים,מולם עומד סמואל שמסביר להם את המצב ומורה להם מה לעשות על פי ההוראות שבישרתי לו בטלפון נייד לפני נסיון ההתנקשות.
הייתי מוכן למצבים האלו בכל רגע ושעה ביום. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שניסו להתנקש בחיי. אך הפעם ניצלתי על ידי האישה השייכת לצד האויב. אישה שאמורה לשנוא אותי.
"אקח אותך לבית החולים הקרוב." אני אומר,מרגיש את ראשה הקטן נח על כתפי בנוחות.
פאביו הופיע מולי,"גונתן,תן לי לטפל לקחת אותה. אתה כבר יודע שאני ובריאנה מסתדרים מצוין."
אם בריאנה לא הייתה בידיי,סובלת מרוב כאב. הייתי שולח לעברו דחיפה אחת שתשלח אותו ישירות לאפריקה לבלות עם הפילים לחודשים הקרובים. או אולי לנצח.
"לא."נהמתי."אני אעשה זאת,סמואל יקח את הפיקוד. אתה תחפש אחר הבנות ותצטרפו אלינו."
זעקת כאב חלשה נפלטה מפיה של בריאנה,גורמת לגופי להידרך ולמהר בצעדיי למכונית.
אני נושא את בריאנה למכונית החונה לצידי המזרקה "קאפו." מהנהן אחד מחיילי ופותח את דלת המושב האחורי לרווחה.
אני שומר על פני חתומות,משכיב אותה על המושב המרופד בעדינות ומלטף את לחייה,רואה שאיבדה את הכרתה שוב.
"את תהיי בסדר,בריאנה. אני מבטיח." אני רוכן לעברה,לוחש בשקט למעטפת אוזנה ולאחר מכן ממהר למושב הנהג.
היא תהיי בסדר. לא ארשה שזה יקרה לה שוב. הגן עליה עד הרגע בו תבחר לעזוב.
בריאנה היילי:
אור חזק חודר אל עייני מבעד לעפעפיי הסגורים,מסנוור ומכאיב. אני פוקחת באיטיות ובחשש את עייני ומוצאת אחר פאביו בוהה בנקודה מסוימת בקיר,לא יכולתי להתעלם מהתפוח שהחזיק בידו.
הרגשתי מעורפלת ומסוחררת,בקושי הצלחתי למלא את ריאותיי באוויר.
עייני צורבות מעט,כאב חד הורגש בבטני התחתונה ובכתפי בו זמנית.
אנחת כאב נפלטת מפי,אני משפלה את מבטי ומוצאת אחר תחבושות העוטפות את האזור.
"התעוררת." לחש פאביו בחיוך קל,שמט את התפוח על השידה לצידי.
"התעוררתי." קולי היה רפה,כמעט כמו לחישה. הפה שלי יבש וכפות יידי מזיעות,גופי היה מתוח וכאוב.
"גונתן שמר עלייך כל הלילה אבל אז נאלץ לעזוב,מישהו היה צריך לטפל ברוסים המזדיינים האלו." אמר בטון נמוך שהעביר צמרמורמת בגופי.
אבי היה חלק מי זה? השאלה עמדה על קצה לשוני,אך לא ידעתי האם אני רוצה לדעת את התשובה לכך. לפחות לא לבנתיים.
עמדתי להנהן ואז הבחנתי בחבורה שהופיעה לצד עין ימינו של פאביו. אלוהים,זה היה נראה נורא. "אתה בסדר?" אני שואלת,ממקמת את עייני החלשות על החבורה לצד עיינו.
"יותר בסדר ממך זה בטוח",אמר באירונה,פניי מתעקלות בחיוך עדיין ומיד חוזרות לצורתן כשכאב חד דוקר את פני.
"כדאי שהודיע לגונתן שהתעוררת,אחרת הצטרך לבלות את שארית חיי ללא ידיים." מלמל וזינק ממקומו בספה המרופדת.
אני מצחקקת בליבי כשהוא נעלם לו וכעבור כמה דקות דלת החדר נפתחת לרווחה.
אני מרימה את מבטי ופוגשת במבטו המעורפל המסתורי והעייף. אני בוחנת את מראהו,זרועתיו החשופות וחולצתו הפתוחה מוכתמים בדם.
הוא היה נראה עוצמתי ואכזרי,אבל זה לא גורע מיופיו. אלא להפך,רק מעצים אותו.
הוא עמד בפתח הדלת וסקר אותי במבט אטום,"בריאנה." הקול שלו היה צרוד,מבטאו האיטלקי נשמע בהדגשה.
"אני בסדר,גונתן. באמת. מה עם האחרים? מישהו נפגע? איבדנו חיילים?" בטני התערבלה,הכל נראה כל כך סוריאליסטי.
"זה לא חשוב עכשיו."אמר בקול עמוק אך האכזריות נמוגה מקולו.
"אז מה כן חשוב עכשיו?" מרירות נשמעה בקולי,לא יכולתי שלא להרגיש כלפיו אסירות תודה,למרות שלא רציניתי להרגיש אסירת תודה לאחר שפגע בי במילותיו האכזריות.
הוא נאנח,"לעזאזל,בריאנה. את כמעט מתת. את הגנת עלי בגופף,חטפת את הכדור המיועד לי." ליבי הלם למשמע מילותיו.
אני באמת עשיתי זאת,למרות כל הכאב והזעם שהרגשתי כלפיו. ההצלתי את חיו.
"זה לא יקרה יותר. אני לא ארשה את זה,אגן עליך גם אם זה אומר שזה יהיה הדבר האחרון שאעשה, הגן עליך עד שתבחרי לעזוב." מילותיו נעשות עממו ואני מרגישה את עייני נעצמות.
"שלא תעזי לעשות זאת שוב." ניהמת קולו הייתה חלשה אך העוצמתית ומטלטלת.
"לעשות מה?" לחשתי,מרגישה את שפתי מעט רועדות,כמה גופי היה מותש.
"אל תגני על החייו של האחר כשאת מסכנת את שלך."
מילותיי עמדו בקצה לשוני אך הייתי עייפה מכדי להתעמק בזה. במקום זאת עצמתי את עייני ונתתי לשינה להשתלט עליי.