העלאת פרק 54: 26.1.24
********************************************
״תודה שאמרת את זה״ אמרתי לריי כשישבנו בסלון של נייל וליאם ״אני יודע שהוא לא הבן אדם שהכי אהבת אבל תודה שאתה מתחשב בנו״ אמרתי והוא חייך חיוך קטן והנהן, הוא החזיק את ראשו בעייפות
״הכל בסדר?״ שאלתי
״אני לא מרגיש טוב״ הוא אמר ״יש לי כאבים חזקים בחזה״ המשיך
״אולי כדאי שנלך לרופא?״ שאלתי
״לא, שטויות, אני אביא לי מים״ הוא אמר והתכוון לקום, נראה שסחרחורת תקפה אותו והוא כמעט ונפל
״ריי!״ קראתי ״בוא נלך לרופא״
״הוא לא עובד בשעות כאלה״ הוא מלמל
״אז לבית חולים, אני לא אתחיל להתווכח איתך״ אמרתי
״בסדר״ הוא אמר, הלכתי לנייל ואמרתי לו במהירות שישאר עם מייס ואמה, הוא הסכים ומיהרתי עם ריי לרכב, אני רק מקווה שהוא ירגיש טוב
**
״שמנו לו משכך כאבים, אחרי צילום הבנו שהכאבים שלו באמת ממש חזקים, החשש שלנו זה שמדובר בכיס המרה או בכבד, אם מדובר בכיס המרה אנחנו נצטרך לנתח אותו כדי להוציא את הכיס ואם מדובר בכבד זה יהיה כבר יותר מסובך, אבל כדי להיות בטוחים נעשה לו מחר על הבוקר צילום MRI״ הרופא סיכם לי את הכל בקצרה
״זה אומר שהוא יצטרך להשאר להתאשפז כאן?״ שאלתי והרופא הנהן, לעזאזל ״תודה דוקטור״ אמרתי והוא הלך, נכנסתי לחדר האשפוז שריי שם והוא הביט בי בעייפות
״איך אתה?״ שאלתי
״קצת כואב אבל המשכך עזר״ הוא ענה ״אתה יכול ללכת לבית לישון, אל תדאג אני אסתדר פה״ ריי אמר והנדתי בראשי
״אני נשאר איתך פה, אני רק אחזור לרכב, אני אחנה אותו בצורה נורמלית, עצרתי אותו ככה כשנכנסנו לבית חולים״ אמרתי והוא הנהן, נישקתי את שפתיו ויצאתי, התקשרתי לנייל ולאחר כמה צלצולים הוא ענה, התחלתי ללכת לכיוון היציאה דרך קיצורי הדרך שאני זוכר
״לו? מה עם ריי?״ שאל
״לא משהו אני חושב״ אמרתי ״יכול להיות שהוא יצטרך ניתוח״ הוספתי ״איך מייס ואמה? הם מתנהגים יפה? אני מצטער שאני ככה נופל עליך אב-״
״לו, הכל בסדר, אני אקח אותם מחר לגן, הם כבר התקלחו והם עכשיו ישנים עם דייזי, יש לי בגדים בשבילם״ הוא אמר
״נייל, אתה לא מבין איך אני מעריך את זה, תודה״ אמרתי
״אין על מה לו״ אמר, הבטתי מסביבי מבולבל, לא מבין איפה אני
״ניי קצת הסתבכתי בתוך הבית חולים, אני אחזור אליך?״ שאלתי
״לאב יו״ הוא ענה וניתק
״נו באמת..״ מלמלתי ושמתי לב שאיכשהו אני במחלקת טראומה, ראיתי את אחת האחיות הולכת במהירות לאחד החדרים ״סליחה, תוכלי לומ-״
״אני מצטערת אני ממהרת״ היא אמרה ונכנסה לאחד החדרים, ראיתי רופא עומד להכנס לחדר אחר בריצה
״פשוט מדהים״ מלמלתי, אף אחד לא מתכוון לענות לי ״אולי יש פה מבקרים שאפשר לשאול״ לחשתי
הבטתי מסביבי וחוץ מרופאים לחוצים לא היה במחלקה אף אחד, הבטתי בהמשך המסדרון, אולי היציאה משם, ראיתי דלת סגורה ונכנסתי דרכה
המחלקה פתאום נשמעה שקטה, אף מטופל לא דיבר, אף אחות או רופא לא היו, נכנסתי לאחד החדרים וליבי החסיר פעימות, פערתי את עיניי ולא האמנתי למה שראיתי
מצמצתי כמה פעמים ושפשפתי את עיניי, לא מאמין למראה עיניי
״ה-הארי?״