"חתול שחור!" אישה קראה מהרחוב מתחתיו. "חתול שחור, תוכל לספר לנו איך אתה מרגיש לגבי האישור שבת הזוג שלך בילתה עם אדריאן אגרסט מאחורי הגב שלך?"
החתול נאנח, קפץ מהגג, ונחת מולה. צלם עמד לצידה וצילם את הכל.
"היא לא עשתה שום דבר מאחורי הגב שלי," החתול אמר.
"אבל בת הזוג שלך נמצאה בסיטואציה מאוד אינטימית עם אדריאן אגרסט בלוקר בבית ספר. אתה בטח לא יכול--"
"אדריאן הוא אחד מחבריה של מרינט. הוא ניסה לעזור לה להתחבא בגלל שתאמינו או לא, לא כולם אוהבים להיות מוקפים בתשומת לב במשך 24/7 לגבי האשמות בגידה לא נכונות לגבי מערכת היחסים שלהם עם גיבור-על." הוא הכריח את עצמו לחייך בכעס. "אתם יכולים להבין את זה, נכון?"
הצלם התכווץ במקומו ולקח צעד אחורה. "אה, אני חושב שהוא כועס, פטריס."
"אף אחד לא שאל אותך, דרל."
"לא, דרל הבין את זה," החתול אמר בלי היסוס. "אתם רוצים לדעת איך אני באמת מרגיש?" הוא הסתכל ישירות למצלמה. "אני רוצה שתעזבו את מרינט. לא מגיע לה לעבור את ההאשמות והאמירות הנוראיות האלה, ואני ממש שמח שאדריאן מנסה להגן עליה כשאני לא יכול. אני סומך על שניהם. אני מעולם לא הטלתי בה ספק, ואם הייתם מכירים אותה כמוני, גם אתם לא."
הוא העיף את עצמו אל אחד הגגות בעזרת המקל שלו, אפילו כשפטריס צעקה לו לחכות.
"מצטער," הוא אמר בחוסר אכפתיות. "פריז קוראת לי."
-----------------------------
"אף אחד לא מאמין לנו, חתול," מרינט נאנחה, ועשתה את דרכה בחדרה הלוך ושוב. "הם קוראים לך אידיוט על שאתה יכול לסמוך עליי, וכולם שונאים אותי, ו--"
"היי," הוא אמר, אחז בזרועה וגרם לה לעצור. "זה יהיה בסדר. אדריאן הצהיר את עמדתו, אנחנו את שלנו, וכל מה שנצטרך לעשות זה להמשיך לצאת לדייטים בפומבי ולהעמיד פנים שהכל כרגיל."
"איך אתה יכול להיות כל כך רגוע? זה הרבה יותר גרוע ממקודם, ועכשיו אדריאן נגרר לכל העניין הזה שוב, ואני פשוט יודעת שאבא שלו הולך לשנוא אותי בגלל שאני ממשיכה להכניס את הבן שלו לבלגנים ואז הוא יאסור עליו לפגוש אותי או אולי אדריאן באמת יישלף מבית הספר, ו--"
"וואו, וואו." ידיו עלו למעלה בכדי לתפוס את כתפיה, עיניו חיפשו את שלה. "מרינט, זה לא הולך לקרות."
"איך אתה יודע?"
"בגלל שאני לא הולך לתת לזה לקרות, בסדר?"
היא מצמצה. "אבל מה אתה יכול לעשות?"
"אני, אה..." נכון. הוא החתול השחור. הוא הכריח את עצמו לחייך והראה שרירים. "אני יכול לעשות יותר משאת חושבת."
היא נאנחה, בבירור לא התרשמה. "בטח."
"חכי," היא אמר ותפס את כתפיה לפני שהייתה יכולה להתרחק ממנו. "תראי, אני יודע שאת מודאגת וכל המצב הזה הוא... טוב, ממש מבאס. אבל אדריאן הולך להיות בסדר. ואבא שלו לחלוטין הולך לאהוב אותך."
"כן, בטח. גבריאל אגרסט כל כך יתרשם ממני שהוא ייתן לי את המלגה שתמיד חלמתי עליה. הו, וברור שהוא יחשוב שזה מדהים שהרסתי את התדמית הציבורית המושלמת של הבן שלו."
"לא הרסת שום דבר. אדריאן רצה לעזור לך, ואני יודע שהוא לא מתחרט על זה."
שפתיה התכווצו בחמידות והיא הסתכלה עליו מבעד לריסיה. "הוא אמר לך את זה?"
"כן. הוא גם אמר שהוא ייתן לכל פריז לחשוב שהוא הבן אדם הכי בעייתי בעולם אם זה אומר לעזור לך."
היא צחקקה ולחייה האדימו. "עכשיו אתה סתם מנסה להצחיק."
"אני לא." הוא חיזק את אחיזתו בכתפיה והסתכל בחמימות בעיניה. "את חשובה לו מאוד, חשובה לי מאוד, ואני לא אתן למשהו רע לקרות לאף אחד מכם. מבטיח." שפתיו התכווצו. "עכשיו, את מוכנה לצאת לדייט ההוא שאליה ביקשה מאיתנו לצאת אליו או לא?"
היא חייכה וחיבקה אותו. "בסדר."
------------------------------
היה להם פיקניק רומנטי. (בפומבי, אבל לא כל כך בפומבי שזה יהיה יותר מדי שקוף.) נרות שישבו בתוך צנצנות זכוכית הקיפו את מפת הפיקניק, הוא הושיט לה ורד אדום והתכרבל איתה תחת השמש החורפית. זה היה קל להתכרבל אחד עם השני מאחר והם הרגישו בנוח אחד עם השני, למרות אם היו אנשים סביבם (כמה שלא כל כך כיבדו את הרגע שלהם אחד עם השני) שצפו וצילמו תמונות שלהם.
"אליה רוצה שנאכיל אחד את השני ברומנטיות," הוא הזכיר לה בלחישה.
"אוח. לא זה. זה מביך מדי."
הוא צחק ולקח את אחד המאפים שהיא קיבלה מהמאפייה של הוריה. "קדימה, נסיכה. תגידי אהה."
היא נאנחה אבל עיניה נצצו. "בסדר."
פיה נפתח והוא בזהירות הכניס לתוכו מאפה, הרשה לה לקחת ביס. היא ליקקה את הפירורים משפתיה ומשכה את תשומת הלב לשפתיה הרכות. הוא בלע את רוקו מהיובש שהרגיש בפיו.
"זה טוב?" הוא שאל.
"ברור שזה טוב. אבא שלי הכין את זה." היא לקחה את המאפה ממנו והחזיקה אותו מול פיו. "הנה, תטעם אתה."
הוא פתח את פיו, אבל חיוכה הפך מרושע והיא מעכה את המאפה על פניו. מאפה ומילוי מתוק נמרחו על פיו וסנטרו. פניו התכווצו כשהוא ניגב ממנו את כל הבלגן המתוק לשווא. כמובן שמרינט צחקה.
"הו, את ביקשת את זה עכשיו," הוא גרגר.
ציוץ קטן ברח מפיה והיא ניסתה לברוח ממנו, אבל הוא היה מהיר יותר בחליפה שלו. הוא קפץ עליה, חיכך את פניו בלחיה, ומרח את המאפה ואת המילוי המתוק בחזרה עליה.
"ת-תפסיק," היא צעקה בין צחקוקים. "חתול!"
"הבאת את זה על עצמך." הוא עבר ללחי השנייה ולסנטרה. "עכשיו תסבלי!"
היא צחקה והתגלגלה מצחוק, ואיכשהו הם מצאו את עצמם כשהיא שכובה על גבה מתחתיו, כשראשה נמצא בין שתי ידיו שהחזיקו אותו מעליה. משהו לא מוסבר בלגן את בטנו. עיניה היו כחולות ונוצצות ושפתיה היו מעט פרודות. ההתנשמויות שלהם היו מאוחדות בזמן שהם בהו אחד בשני.
אדריאן ירד ממנה, כשלחייו אדומות בזמן שהסיט ממנה את מבטו. "ט-טוב," הוא אמר, וכחכך בגרונו. "אני מקווה שלמדת את הלקח שלך עכשיו."
"מגעיל, מרחת את זה גם בשיער שלי."
הוא הביט בחזרה וצחקוק פלט מפיו. על אפה היו פירורים ומהקוקיות שלה מציצות חתיכות מהמאפה וקצת מהמילוי כאילו הם תקפו אותה. היא נראתה מגוחכת. (וחמודה.) זה היה קל יותר להסתכל עליה שוב, קל יותר להתגרות בה ולהתקרב אליה כשכל הרגשות המבלבלים נעלמו.
אבל אחר כך חבורה מעצבנת של מעריצים שלו ניגשו אליהם והתחילו לדרוש תשובות לשאלות כמו איך הוא יכול להיות מאושר לצידה כשהיא בגדה בו.
"היא לא בוגדת בי," הוא אמר וניסה מאוד לא לאבד את עשתונותיו. "אין שום דבר בינה לבין אדריאן."
המעריצים לא התרשמו. אחת מהם אפיחלו אמרה שהיא שמעה שכל מערכת היחסים ביניהם היא הצגה, שהוא ומרינט בכלל לא ביחד.
מרינט מצמצה. "אמ, אתם מבינים שאנחנו בדייט כרגע...?"
"כן, אבל אתם פשוט משתובבים אחד עם השני. אף אחד אפילו לא ראה אתכם מתנשקים."
החתול השחור ומרינט הסתכלו אחד על השני.
"אנחנו פשוט מעדיפים לעשות את זה כשאנחנו לבד," הוא אמר," ואה--"
"חתול."
הוא סובב אליה את פניו בזמן בשביל שידיה מצאו את לחייו. שפתיה נגעו בשלו.
השפתיים שלה. על שלו.
הם התנשקו.
הו.
הוא קפא במקומו. שפתיה היו כל כך, כל כך רכות וטעם המאפה עבר אליהן. היא הזיזה מעט את שפתיה על שלו, במתיקות וחמימות. בהתגרות. בדחיפה קטנה בשביל לשאול אותו למה הוא מחכה. ליבו פעם בחוזקה בזמן שהוא סגר את עיניו ונישק אותה בחזרה. כשהם התרחקו אחד מהשני, שניהם האדימו והוא הרגיש כאילו אלפי פרפרים מצאו את דרכם את בטנו.
"מה אמרתם?" מרינט אמרה והסתכלה לכיוון הקבוצה במבוכה אך בנחישות, כאילו הייתה מנשקת אותו שוב ושוב אם זה מה שהיה גורם להם לסתום ולעזוב אותם.
ליבו עשה סלטות בחזהו. וואו. היא... היא באמת משהו מיוחד. כל מה שיכול היה לעשות היה לבהות, למרות שהמעריצים שלו נאנחו בכעס ולבסוף עזבו אותם.
"שברת את החוק," הוא אמר ברגע שהיו שניהם לבדם.
"אל תתרגש כל כך," לחייה האדימו אפילו יותר והיא כיסתה את פניה. "זה לא הולך לקרות שוב."
"נ-נכון. זאת אומרת, אני מסכים."
היא נשכה את שפתה. ידיו רעדו.
"אמ... אתה חושב שנוכל לסיים את הדייט הזה עכשיו?" היא שאלה. "שנינו צריכים לסדר כאן בכל מקרה."
"נשמע טוב."
הם ארזו את הדברים שלהם במבוכה. ליבו של אדריאן עדיין פעם בקצב לא אחיד כשהם פנו כל אחד לדרכו.