"לקח לך זמן להגיע," החיפושית אמרה.
אדריאן--או החתול השחור, כפי שנראה מולה--הביס חבילה של פתקים שבדיוק עפה אל פניו. הוא חייך, סובב את המקל שלו ונשען עליו. "מצטער. רק עכשיו קיבלתי את ההתראה."
שפתיה התכווצו.
חיוכו גדל, אבל ההזדמנות לספר בדיחה נהרסה ברגע שנבלת-על שטסה על מהדק בגודל של אופנוע הופיעה והוא והחיפושית היו חייבים להימנע מהתקפה של סיכות מהדק מאוד חדות ומהירות. היו-יו של החיפושית סובב למגן. הוא תפס אותה בזרועה והעיף את שניהם אל גג בטוח יותר.
"פיו," הוא אמר, שחרר אותה ומיד שניהם התחילו לרוץ "המהדק הענקי ההוא מסוכן."
"מה קרה, חתלתול, מפחד מכמה סיכות?"
"אני מפחד מהן כשהן גדולות יותר מהראש שלי. וגם כשהן מכוונות לראש שלי."
החיפושית משכה את זרועו ואותו למטה כך שהם התכופפו והתחבאו מאחורי חלק בגג. "טוב, אני דיי בטוחה שהאקומה נמצא במהדק הענקי שאינוונטוריה רוכבת עליו," היא אמרה. "נצטרך להיות זהירים כשנילחם איתה. לא רק שהיא יכולה לתקוף עם סיכות ענקיות, היא גם יכולה להפוך אותך לציוד משרדי אם היא תפגע בך עם הסיכות הסגולות הנוצצות שלה."
"זה יסביר את העטים הענקיים ואת התיקיות שנתקלתי בהם בדרך לכאן."
הוא הציץ ממאחורי הבניין כדי לראות את אינוונטוריה, בחליפתה השחורה והאפורה הצמודה, שהייתה גלויה מאוד הודות לשיער הוורוד מרקר שהיה לה, שירתה סיכות סגולות לעבר זוג אזרחים שהצליחו למשוך את תשומת ליבה. בקבוק דיו וכמה מהדקים הופיעו במקומם ברחוב.
"זו ההזדמנות האחרונה שלכם, חיפושית וחתול שחור!" אינוונטוריה צעקה. "תנו לי את המופלאים שלכם או שתצפו בי הופכת את כל פריז לציוד המשרדי שלי!"
החתול הרים את גבותיו. "יודעת, המהדק המעופף שלך עובר על כמה חוקי בטיחות. שלא לדבר על חוקי תנועה. אני מתערב שאין לה אפילו רישיון למהדק הזה."
חיוך הופיע על פניה של החיפושית. "טוב, אז כדאי שנודיע לה ששבירת החוקים שלה לא מוערכת?"
הוא חייך וסימן לה להתקדם. "אחרייך, חיפושית שלי."
החיפושית זרקה את היו-יו שלה באוויר. "קמע-המזל!"
לוח כתיבה שלם עם אטב נייר נפלו לידיה, אבל הוא אפילו לא שאל איך הם יוכלו להשתמש בהם בשביל להביס את אינוונטוריה. החיפושית תבין את זה בסופו של דבר. היא תמיד מבינה את זה. כל מה שהוא צריך לעשות היה להגן עליה, להסיח את דעתה של נבלת-העל כשהיא הייתה צריכה, ולהיות מוכן להשתמש בחתולאגן שלו.
הגיע הזמן להדק את האקומה הזה לקיר.
--------------------------
"שמחה שזה נגמר," החיפושית אמרה.
הוא נתן לה אגרוף כמו תמיד. "עבודה מעולה, חיפושית שלי. בואי רק נקווה שהמנהל שלה נחמד יותר מעתה והלאה."
"כן. לא יכולה להגיד שאני רוצה להילחם בציוד משרדי פעם נוספת."
"זה יהיה קשה. אי אפשר להילחם כשאי אפשר לזוז."
היא גלגלה את עיניה וטפחה על חזהו, אבל הנצנוץ בעיניה בגד בה. שפתיה כווצו. ואז קפאו. הוא בהה ובהה.
"מה?" היא אמרה, וכיווצה את גבותיה.
"ש-שום דבר."
הוא ניער את ראשו, ניסה לאסוף את מחשבותיו. לרגע היה נראה שכל מה שראה היה את עיניה הנוצצות של מרינט, ואת מרינט מנסה להיראות רצינית. הגוף שלו התפתל, אבל הוא לא יכול היה להבין אם ההרגשה הייתה נעימה או לא. זה גרם לו להרגיש מוזר ומבולבל, הוא לא יכול היה להסביר את זה.
עיניה של החיפושית שלו תמיד חייכו ככה?
למה הוא לא הצליח לזכור?
העגילים שלה צפצפו, וכך גם הטבעת שלו.
"אני מניחה שכדאי שאלך," היא אמרה.
"כן." הוא בלע את רוקו. "גם אני."
"נתראה בפעם הבאה, חתלתול."
הוא הנהן וצפה בה מתרחקת.
--------------------------------
אביו חיכה לו בבית. או יותר נכון, על גרם המדרגות של האחוזה במבט זועם. לא סימן טוב. הוא שמע על איך אדריאן היה לא מרוכז בצילומים האחרונים שלו?
גבריאל ירד במדרגות והושיט לו איזו כתבה ממגזין. חזהו של אדריאן התקשח ובטנו נקשרה בזמן שראה שזו הייתה כתבה שאומרת שמרינט בגדה בחתול השחור איתו.
"תסביר," אביו ציווה.
אדריאן רצה שהאדמה תבלע אותו. לאביו מעולם לא היה אכפת מהופעות שלו בכתבות כאלה קודם. (הוא דוגמן צעיר ומפורסם; ברור ששמועות עליו היו מופיעות בכתבות מדי פעם, לא משנה כמה נטלי ומנהל הפרסום שלו עבדו מסביב לשעון בכדי לבסס את דמותו המושלמת של אדריאן.)
"זה שום דבר," אדריאן אמר בלחש. "זו רק שמועה לא נכונה."
"בטח עשית משהו בשביל לגרום לשמועה הזאת להופיע."
"אני לא, אבא. באמת. מרינט היא רק ידידה."
הבעתו של אביו הייתה קרה וחדה. "זו לא הפעם הראשונה שנכנסת לבלגן שכלל את המרינט הזאת."
חזהו של אדריאן התקשח אפילו יותר. כל נשימה שיצאה ממנו לא מצאה את דרכה חזרה פנימה. "בבקשה אל תאסור עליי להיפגש איתה."
"אכפת לך ממנה כל כך?"
"היא אחת החברים הכי טובים שלי. ברור שאכפת לי ממנה."
לא היה רגש בעיניו של אביו. רק קרח וברזל. כתפיו של אדריאן עלו אל אוזניו, הוא חיכך את זרועו השמאלית בלחץ ורצה להיכנס אל תוך עצמו כמו שבלול שנכנס לשריון המוגן שלו. הוא רצה להיות חזק, רצה להגיד שלא אכפת לא מה שאביו אמר, בגלל שהוא הולך לפגוש אותה בכל מקרה. אבל הוא פחד. הוא פחד שזה יגרום לאביו לפעול בחומרה לדבריו. הוא פחד שהוא יישלף מבית הספר ולא יוכל לראות עוד את מרינט או אף אחד אחר בתור עצמו.
להיות החתול השחור נתן לו קצת חופשיות, אבל זה לא אותו הדבר כמו לבלות עם חבריו בתור אדריאן אגרסט.
"אבא, בבקשה," הוא לחש. "כל זה היה אי הבנה. לא עשינו משהו לא בסדר."
גבריאל הסתכל עליו מלמעלה, עדיין לא נראו אכפתיות או חום בעיניו. "בסדר," הוא אמר בקרירות. "תזמין את המרינט הזאת שלך לארוחת ערב. אבדוק בעצמי אם היא מתאימה להיות אחת מחבריך."
האוויר חזר לריאותיו של אדריאן. "תודה," הוא אמר, וחיבק את אביו. "אני יודע שתאהב אותה."