לאדריאן היה מזל שהוא חזר הביתה בדיוק לפני שנטלי איימה שהיא תפתח את הדלת לחדר השינה שלו ותעיר אותו. לקבל נזיפה על כך שישן קצת יותר היה עדיף על שאביו היה מגלה שהוא ישן בבית של נערה. לא שהמשך היום של אדריאן עבר טוב בכלל. דעתו הייתה מוסחת במשך שיעורי סינית, הוא פישל בשיעור הפסנתר שלו, ואפילו הצלם התלונן שהוא היה מעופף במשך הצילומים.
"עדיין חושב על בת האופה?" פלאג התגרה בזמן שאדריאן החליף לבגדים הרגילים שלו.
"סתום כבר," אדריאן גמגם.
"הוו, אתה מסמיק."
"מה? לא, אני לא."
"אתה ממש כן."
אדריאן שילב את זרועותיו. "טוב, זה לא בגלל מה שאתה חושב! זה פשוט... זה פשוט ש..."
"כן?"
החמימות שמילאה את לחייו של אדריאן התפשטה לקצות האוזניים שלו ואל הצוואר שלו. "ההורים שלה באמת חשבו שאנחנו... זאת אומרת, הם נתנו לי..."
"נתנו לך מה?" פלאג חייך בזדוניות.
אדריאן נאנח בקול ואחז בשיערו, הופך את התסרוקת שלו לסגנון יותר של החתול השחור. "אני לעולם לא אוכל להביט למרינט בעיניים."
------------------------------
בסוף, היא הייתה זו שכתבה לו. הוא נלחץ וכמעט זרק את הטלפון שלו לצד השני של החדר כשהוא ראה את ההתראה, ופלאג גיחך בשעשוע.
"אתה הולך לענות לזה או להמשיך לבהות הטלפון שלו כאילו הוא אקומה?" פלאג שאל.
אדריאן הסיט את מבטו מהקוואמי שלו אל הטלפון שוב ושוב. הוא לקח נשימה עמוקה, ופתח את הטלפון. זו רק מרינט, הוא אמר לעצמו. אין סיבה שהוא יילחץ כל כך. מרינט היא חברה. חברה מדהימה. רק בגלל שההורים שלה חשבו שהוא עשה איתה דברים במיטה שלה (או שהוא תכנן לעשות), לא אומר שהוא היה צריך לגרום לדברים להיות מוזרים ביניהם.
"תהיה מגניב," הוא גמגם.
"להיות מגניב בשביל מי? בשבילה? אני דיי בטוח שהרסת את זה כשמעדת על הרגליים שלך כשניסית לעזוב את הבית שלה."
"אוח, תסתום כבר, פלאג."
פלאג צחקק לפני שהוא עף בכדי למצוא את הגבינה שלו. אדריאן נאנח ופתח את האפליקציה שבה הוא התכתב עם מרינט. הפנים המחייכות של מרינט הסתכלו עליו מתמונת הפרופיל שלה. הוא החליף את השם שלה ל'נסיכה' בתור איש הקשר שלה, עובדה שבדרך כלל גרמה לו לחייך כשהוא היה רואה את שם החיבה, אבל הלילה הוא רק יכול היה לבלוע את רוקו בלחץ ולהסתכל על ההודעה שלה.
נסיכה: היי
גופו נלחץ כשהוא הסתכל על שלוש הנקודות שאמרו שהיא מקלידה.
נסיכה: סליחה על הבוקר. ההורים שלי יכולים להיות מוגזמים לפעמים
אני: לא, זו אשמתי שנרדמתי על המיטה שלך. זו הייתה טעות מטופשת. נכנסת לבעיה בגללי אחרי שעזבתי?
נסיכה: לא. אני מניחה שהם חשבו שלהביך אותנו היה מספיק
אני: אני לא אכחיש שהם הצליחו בזה
השיחה קפאה. אולי הלשון שלה קפאה (או האצבע) כמו שלו.
הוא חיכה. וחיכה. כשהוא התחיל להקליד, הוא ראה שגם היא מקלידה. הוא עצר את נשימתו ומחק את חצי המילה שהתחיל לכתוב, אבל כנראה שגם היא עשתה את אותו הדבר. הם המשיכו ככה שלוש פעמים, והפעם הרביעית הייתה הרבה יותר ארוכה. אדריאן לא ידע אם לצחוק או להיאנח. כל הקטע הזה כל כך מביך ומגוחך.
נסיכה: אולי עדיף שלא נעשה מסיבות פיג'מה בטעות
אני: מסכים
שלוש נקודות הופיעו שוב על המסך. הוא חיכה, אבל אז הנקודות נעלמו. הייתה עוד הפסקה ארוכה.
נסיכה: אני חייבת ללכת. לילה טוב, חתול
אני: לילה טוב
אדריאן נאנח ונפל אל המיטה שלו, כשפניו עמוק בתוך הכרית.
-------------------------
הגיע יום ראשון. הוא היה בטוח שההרגשה המביכה נעלמה ושהוא יוכל לדבר איתה כרגיל.
הוא טעה.
כל מה שנדרש היה להסתכל על מרינט בכדי להיזכר בכל מה שהוריה תיארו על דחפים, אמצעי זהירות, וכל הדברים האחרים שהוא היה מעדיף לשכוח מהם באותו הרגע. פניו התחממו. פניו התחממו כל כך שהוא היה בטוח שהוא נראה כמו העגבניה הכי אדומה בעולם.
"אתה בסדר, אחי?" נינו שאל.
"בסדר. אני ממש בסדר. למה שלא אהיה בסדר?"
נינו הרים את גבותיו. "בסדר..."
בעינו של אדריאן היה טיק ואז הוא התיישב ליד שולחנו.
"בוקר, אדריאן," אליה אמרה. "אתה מוכן לעוד מפגש קבוצתי הלילה?"
"הו, אה..." הוא עשה טעות כשתפס את מבטה של מרינט. כל המילים שרצה לומר יצאו מפיו בבלגן. "אני, אה... הלוואי שהיינו יכולים, אבל אני לא יכול הלילה. מצטער."
השלושה השמיעו קולות זהים של אכזבה. הוא סובב את ראשו אל קדמת הכיתה. הוא באמת צריך לשלוט בעצמו.
---------------------------------
"בסדר," גברת בוסטייר אמרה, "בבקשה תעמדו באמצע הכיתה עם השותפים שלכם כשאקרא את השמות שלכם. נינו וג'וליקה, קים ואיוון, אדריאן ומרינט, לילה ו..."
אדריאן מצמץ והסתובב אל מרינט. ידיה היו ליד פיה, כאילו רצתה להסתיר את תגובתה או קול מסוים. כשהיא תפסה את מבטו, לחייה הסמיקו והיא הורידה את ידיה בביישנות.
"אני מניחה שאנחנו שותפים," היא אמרה ונתנה לו את אחד החיוכים הקורנים שלה.
הוא הרגיש רע מיד לאחר מכן? היא הייתה אדם מדהים, והנה הוא ניסה להתחמק מלדבר איתה בגלל שהוא לא יכול היה להפסיק את המחשבות שלו מלגרום למצב ביניהם להיות מוזר. היא בטח חושבת שהוא היה אידיוט ענקי ואפילו לא רצתה להיות השותפה שלו. הגיע הזמן לתקן את הבלגן.
הוא חייך לעברה והושיט לה את ידו. "שנלך?"
היא הסמיקה וגמגמה משהו לא מובן. המגע שלה היה מהוסס כשהיא אחזה את ידו, כאילו פחדה שהוא היה נושך אותה. זה לא יעזור להם. הוא לחץ את ידה בעדינות, והוביל את שניהם מהשולחנות שלהם. הסמקה חדשה הופיעה על לחייה.
ואז היא מעדה.
הוא במהירות משך אותה אליו, כרך את זרועו סביב מתניה. עכשיו היא הייתה צמודה לגופו, עיניה התרחבו ושפתיה היו פרודות. נשימתו נשארה בגרונו.
"אני לא מאמינה על מרינט," לילה אמרה בפרצוף חמוץ. "היא יוצאת עם החתול השחור, אבל עכשיו היא מנסה לפלרטט עם אדריאן. רק תסתכלו עליה."
מבטה המפוחד של מרינט הפך לכועס, והיא השתחררה מאחיזתו. "אני לא מנסה לפלרטט! אני מעדתי!"
"ישר אל זרועותיו?" לילה צחקה והניפה את שיערה אל מאחורי כתפה. "כן, בטח."
"זה נכון," אדריאן אמר. "בכל מקרה, לא כדאי שתלכי אל השותף שלך? מקס מחכה."
חיוך ערמומי הופיע על פניה של לילה. "תמיד ממהר לגונן עליה. גורם לי לתהות אם באמת יש משהו ביניכם. זה לא יהיה וואחד סיפור?"
קלואי צחקה. "מרינט דופן-צ'אנג בוגדת בחתול השחור עם אדריאנוש שלי? כן, בטח. לאדריאן יש טעם הרבה יותר טוב."
"בסדר, זה מספיק," גברת בוסטייר התערבה.
במזל, השיחה הפסיקה כשכולם נקראו לעמוד ליד השותפים שלהם. בפעילות הזאת, גברת בוסטייר רצתה שהם יפלו אחד לזרועות של השני. אדריאן ומרינט חלקו חיוך מובך.
"בנות קודם," הוא הציע.
"הו. ב-בטח."
היא סובבה את גבה אליו בלי היסוס. זה היה קל בשבילו לתפוס אותה מאחר שהיא הייתה כל כך קטנה וקלה. ריח התפוחים והפרחים דגדג את חושיו, למרות שהפעם הריח היה לחש יותר בגלל שהוא לא היה בתחפושת שלו. זה היה השמפו שלה? הבושם שלה? הוא היה מנסה להריח את שיערה בכדי לבדוק, אבל זה יהיה מוזר, נכון? החיפושית לא נראתה שמחה כשהוא הריח את שיערה...
מרינט הטתה את ראשה אליו, כולה ביישנית ומסמיקה. "אמ, אדריאן?"
"ממ?"
"אתה עדיין, אמ, מחזיק אותי."
"הו." הוא איזן אותה שוב על רגליה וחיכך את ידו בעורפו. "נכון. מצטער."
רמז של דאגה היה בעיניה. "הכל בסדר? אתה נראה קצת... מעופף."
הוא לא יכול היה לעצור את החיוך שהתפרש על פניו, התרגש מכך שהיה לה אכפת מספיק בכדי לשאול. אבל זאת הייתה מרינט אחרי הכל. היא תמיד דאגה לכולם.
"אני בסדר," הוא אמר, והפעם הוא באמת התכוון לזה.
בטח, אולי השיחה על יחסי מין ולחלוק מיטות היה הדבר שתפס את מוחו באותו היום. הוא היה משקר אם הוא היה אומר שלשמוע את הוריה אומרים את כל הדברים האלה לא העלו במוחו מחשבות מבלבלות על מרינט. (כי מרינט מאוד יפה והוא לא ידע איך להתמודד עם המחשבות הבלתי רצויות האלה כשהוא גם יודע בוודאות מוחלטת שהוא מאוהב בחיפושית." אבל מרינט היא עדיין חברה שלו. הוא מאושר שהם חברים. מאושר שיש לו אותה.
הוא לחלוטין לא היה נותן לקצת מבוכה מטופשת להרוס את החברות ביניהם.
"אז," הוא אמר בטון שהזכיר קצת את השובבות שלו בתור החתול השחור, כשהוא התקרב אליה. "מוכנה לתפוס אותי עכשיו?"
הסומק שלה התכהה, אך עיניה זהרו. "אני לא יודעת. אתה סומך עליי שאתפוס אותך?"
"כן."
התגובה שלו הייתה כל כך מיידית וטון הדיבור שלו היה יותר רציני מאשר רצה, אך זו הייתה האמת. הוא סמך עליה כמו שהוא סמך על החיפושית. הוא תמיד סמך עליה.
היא חייכה וסימנה לו להסתובב. אדריאן הסתובב ונתן לעצמו ליפול. ידיה היו קטנות אח חזקות כנגד גבו, ולמרות המשקל שלו, היא הצליחה לאזן אותו. בדיוק כמו שהוא ידע שיקרה.
"רואה," הוא אמר, מתרחק ממנה מעט. "ידעתי שהאמון שלי בך היה מוצדק."
חיוך התפרש על פניה. "ברור שלא הייתי נותנת לך ליפול. אתה חבר שלי."
ליבו התמלא בחמימות. חבר. לעולם לא יימאס לו מהמילה הזאת.
---------------------------
לאחר מכן, אדריאן ישב על מיטתו עם הטלפון שלו. הוא לחץ על השיחה שלו (בתור החתול השחור) עם מרינט והתחיל להקליד.
אני: היי, אני יודע שהייתי שקט, אבל רק רציתי להודות לך. הסכמת להיות איתי במערכת יחסים מזויפת, אבל אני באמת מעריך את כל מה שעשית ועברת בשבילי. ולמרות שאת בת זוג מזויפת, את הכי מיאו-דהימה שיש
עברו רק כמה שניות לפני שהודעה הופיע על המסך.
נסיכה: מיאו-דהימה? באמת?
הוא צחק ושכב בנוחות במיטתו.
אני: מה? זו מחמאה
היא שלחה לו אימוג'י שמגלגל עיניים. הוא שלח לה אימוג'י קורץ בתגובה. הם המשיכו ככה לכמה זמן לפני שהוא הפך שוב לרציני.
אני: אבל אני מתכוון לזה. תודה
נסיכה: אין על מה להודות לי. אתה יודע שאני תמיד שמחה לעזור
הוא באמת ידע את זה, מה שגרם לו לחייך כשהוא הסתכל על תמונת הפרופיל שלה. היא באמת הייתה בת הזוג המזויפת הכי טובה שמישהו יכול היה לבקש.