בריאנה היילי:
לאחר שבוע-
״סיימנו להיום?״ אני שואלת מתנשפת בכבדות,נשענת אחורנית על הקיר מאחורי גבי.
״סיימנו.״ אומר פאביו שכוב על הרצפה כמו סמרטוט,מתנשף במרץ. לפני ארבע ימים,גונתן החליט שבמקומו פאביו היה זה שיאמן אותי.
כשניסיתי לשאול את פאביו מה הסיבה לכך אמר שכנראה היה עסוק
בעבודתיו. וכך עדפתי להשאיר את זה.
בשבוע האחרון פאביו ואני התחברו אחד לשני וגם הבנתי שהוא לא כזה נורא כמו שחשבתי.
עבדנו ביחד מעולה וסיימנו את העבודה במהירות. ולאחר מכן המשכנו להתאמן בחדר האימונים. הוא הפך להיות כמו האח שתמיד רציתי.
הופתעתי לגלות שאני בכושר טוב יותר מפאביו.
כשאמרתי זאת בפניו הוא טען שזה בגלל מגש הפיצה שאכל שלשום. הוא אמר את זה כל יום.
אני נעמדת על רגלי ונגשת לבקבוק המים, מצמידה אותו לפי ומרגישה הקלה כשהנוזל השקוף יורד בגרוני.
פאביו מעביר מגבת על פניו ונעמד,מניח את המגבת על כתפו.״ אם אחים שלי שואלים אני נתתי לך לנצח.״
אמר כשאני פורצת בצחוק.
״אל תדאג פאב אף אחד מהאחים שלך לא ידע.״ הוא מתיישב לידי,מעביר בי מבט כהוקרת תודה.
״אני רעב.״ לאחר כמה שניות של שקט הוא מתלונן,מעביר את מבטו אלי כשאני מניחה את הבקבוק על הספסל.
״גם אני.״ אני מתוודה באנחה עייפה.
״המבורגר?״ שואל פאביו שמביט בי בעיינים נוצצות. זה תמיד קרה שהוא דיבר על אוכל.
״ברור.״ אני אומרת במעט התלהבות שעל פניו של פאביו עולה חיוך קטן.
אנחנו יוצאים מחדר האימונים כשקבוצה של חיילים עוברת מולנו כשפאביו מהנהן להם.
״למה הם כל כך רצינים? אפילו אתה לא נראה ככה. וחוץ מזה,זה נראה כיאלו יש להם עצירות.״אני שואלת באי הבנה ובמבט זועף לעברם כשפאביו מגחך.
״משהו כזה,״מלמל בנשימה. ״בריאנה את משהו מיוחד״. מלמל בצחוק כשאני מגלגלת את עייני.
״אני יודעת,״ אני ממהרת לומר,״ושמי זה ולנטינה זוכר?״ אני מזכירה לו כשהוא ממהר להנהן. שמי באחוזה נשאר גלוי ואף אחד לא ידע על זהותי חוץ מהאחים קבארו.
״אני חייבת להתקלח.״ בעייפות אני אומרת כשאנחנו עוברים בחצר האחוזה,״את מוזמנת לקפוץ״.
העביר את מבטו לבריכה העצומה שהייתה מולנו,אני מגלגלת את עייני בגיחוך.
״מה? זה היה יכול להיות מאוד מרענן.״ הוא מצחקק שהוא משלב את ידיו על חזו.
אנחנו ממשיכים ללכת לעבר הבריכה,בשנייה שהוא לא שם לב,אני מושיטה את ידי הפצועה ודוחפת אותו לאחור בכל הכוח.
הוא מאבד את שיווי המשקל ונופל לאחורה בחוזקה,ידי מעט פועמת קלות אבל אני בוחרת להתעלם מכך.
פצעתי את ידי לפני ארבע ימים כשהחלטתי לא להשתמש בכפפות ולהפעיל טיפה יותר כוח. עד היום אני לא יודעת למה עשיתי זאת.
אני מניחה שרציתי להשתיק את מחשבותיי לכמה שעות,אבל לא חשבתי על השלכות.
לבסוף,הלכתי למרפאה שגם כן הייתה ממוקמת באחוזה. למזלי,ידי הייתה בסדר גמור ולא הייתה פציעה רצינית כך שהייתי צריכה רק כמה ימי החלמה.
אני פורצת בצחוק ״נו? זה מרענן?״ אני שואלת בפרובקציה כשהוא מסיט את שיערו מפניו.
״את עוד תשלמי על זה.״ אומר באזהרה כשאני ממשיכה לחייך לעברו חיוך מרוצה.
״אני אבוא למשרד שלך עוד 15 דקות,״ אני מודיעה,״ושלא תעז לגמור את כל הצ'יפס!״ אני מוסיפה באזהרה לפני שאני מסובבת את ראשי ומתרחקת מאזור הבריכה.
בדרכי אני פוגשת את אמה בחממה,היא הייתה לבושה במדי העבודה שלה.
היא מספרה לי במהירות ובכעס על התאונה שקראתה כאן הבוקר. פרי ואמבר שיחקו יחד בחממה ללא רשות והפילו כמה צמחים על הרצפה.
ובסוף,אמה הייתה צריכה לסדר אחריהן.
כשפרי סיפרה לי לפני כמה ימים שהיא ואמבר השלימו,שמחתי. היא הייתה צריכה להיות קצת בסביבה של בנות בגילה.
כשאמה חוזרת לעבודתה אני נכנסת לבית שהיה ריק מאדם,מפשיטה את בגדי ומצמידה את הברז לצד הקר ביותר.
כשאני מסיימת את המקלחת אני נגשת לארוני ושולפת חצאית לבנה וחולצה תואמת. בהחלט הייתה לי אובססיה קלה לחצאיות.אני מסרקת את שיערי ולובשת את נעלי סניקרס הלבנות שלי.
כשאני מגיעה למשרדו של פאביו אני דופקת שלושה פעמים,כמו שביקש. כך הוא יכל לזהות אותי.
״פתוח!״ נשמעה צעקה חנוקה.
כשאני פותחת את הדלת אני מוצאת את פאביו,יושב על כיסאו עם פיו המלא ב..צ'יפס.
״אני לא מאמינה.״ אני מביטה בו בהלם מוחלט.
״רוצה צ'יפס?״ שואל כשסיים לבלוע את מה נותר בפיו,״אה,ביותר נגמר.״ אומר שניה אחרי.
אני מושיטה יד לכרית שהייתה על הספה במשרדו,״אחח!״ אומר פאביו שהכרית נוחתת בזריקה מושלמת על פניו.
אני מתקרבת ומתיישבת על הכיסא מולו,״זה בהחלט מגיע לך,״ אני מושיטה יד לשקית ומוציאה את המבוגר שלי.
״אני מקווה שיש רטבים.״ אני אומרת כשפאביו נוגס ביס ראשון בהמבורגר ומרים עלי מבט מלא אשמה.
״שיט.״ אומר בפה מלא.
״שכחת לומר להם להביא רטבים?! פאביו מה עובר עליך?״ אני מגבירה מעט את קולי.
״אני מאשים אותך. הקפיצה לבריכה עשתה לי לא טוב.״
מתלונן כשאני מורידה את מבטי להמבורגר ומחזירה אותו לעיניו.
״רגע. לפחות הבאת קולה,נכון?״ אני מביטה בו בעיינים פתוחות.
״קולה? הא...״ מניח יד על מצחו בשכחה.
״פאביו!״
גונתן קבארו:
אני לוגם את טיפת הווסקי האחרונה שנשארה ומטיח את כוס הזכוכית על שולחני. אני נאנח בתשישות.
בשבוע האחרון לא הייתה לי דקה של שקט.העדפתי לשקוע עמוקות בעבודה.
ניסיתי כמה שיותר להתעלם מרעשי הרקע ולהיות מרוכז. ניסיתי להדחיק את מחשבותיי כמה שיותר.
מה שקרה לפני שבוע סירב לעזוב את מוחי, אז הכרחתי אותו, כמו שתמיד עשיתי.
אני סוגר את מסך המחשב ונעמד על רגלי,מעביר מבט קצר בשעון היד הכסוף על יד ישמאלי ועוזב את משרדי.
אני עוצר במשרדה של קלרה.״קלרה תבטלי את הפגישה של 16:00. יש לי כמה עניינים.״ אני אומר בקול מעט צרוד. היא ממהרת לעמוד על רגלייה ולהנהן ״כן, מר קבארו מייד.״
אני לא טורח להודות,היא כבר רגילה לכך. אני מסתובב ויורד למשרדים בקומה השנייה.
בשנייה שאני נכנס,דממה ברחבי המשרד. הדבר היחיד שיכולתי לשמוע היו רעשי המקלדת החלשים.
אני מעביר מבט בוחן בכל עובדי כשעייניהם נואצות בריכוז במחשב הנייד ולא מעזים לשחרר נשימה לשניה קצרה.אפשר לזהות שאלו העובדים שלי.
שאני מגיע לאזור המעליות אני פוגש את סמואל כשמחזיק צמוד לאוזנו טלפון נייד,״כן. המזכירה שלי שלחה לך רשימה של כל המשתתפים. תתדבר איתי אחרי שתקרא אותה.״ אומר במבטאו העבה כשהוא מנתק את הטלפון ומכניס אותו לכיסו.
״הכל מוכן למחר.״ אני מהנהן כשאני מבין על מה הוא דיבר. כל שנה עשינו את זה,וכמובן שגם השנה.
בכל שנה עשינו תחרות איגרוף בני חיילינו. המטרה לכך הייתה ללמד אותם כיצד להגן על עצמם כאשר הם בלי נשק על גופם. וגם מידי פעם לבחון את החולשות והחוזקות שלהם.
כאן,באיטליה,אימנתי את חיילי להפוך לחסרי רחמים שמוכנים להביס כל אדם שרק מעז להפריע להם בדרך. לרמוס,להשחיט,להרוס. הכל.
גידלתי צבא של חסרי לב. בדיוק כמוני.
אנחנו עולים יחד במעלית כשסמואל מעדכן אותי בפרטים נוספים למחר.
כשדלתות המעלית נפתחו אני מרים מבט,״איפה פאביו?״ אני שואל.
״עם המזכירה שלו באימון. שכחת?״ שאל.
לא. לא שכחתי. ״מאז שנתת לו את תפקיד ׳המאמן׳ הוא התחיל לקחת את זה ברצינות.״ אומר סמואל כשאני מכווצץ מעט את גבותי.
אני בולע את רוקי כשאני נפרד מסמואל ויוצא לחצר האחוזה,על פני עוברות שלוש משרתות שבדיוק היו בדרך למטבח האחוזה.
״מר קבארו,״ אומרות ומהנהנות לעברי. כשהן ממשיכות לכיון המטבח אני סורק את החצר במהירות וממקם את מבטי כשאני קולט את הנערה עם עייני הזאב.
היא לובשת חליפת ספורט שחורה,שיערה אסוף בזנב סוס,על כתפיה תיק אימונים לבן כשהיא מביטה בחיוך בפניו של פאביו.
אני מאגרף את יד ימיני,פאביו מזיז את שפתיו בצחוק כשאני נכשל בלנסות לקרוא אותם. אני נעמד מאחורי קיר,מונע מהם להבחין בנוכחותי.
זה היה טעות. לא הייתי צריך לומר לפאביו לאמן את בריאנה. זה מה שהיה חסר לי,זוג מאוהבים. רגע. הם מאוהבים?
אני מכווצץ את עיני בזעם בדיוק שחבורת חיילים עוברת על פניהם ומהנהנת לעבר פאביו כפי שהיה נהוג.
אני בוחן עמוקות את עייניהם של חיילי רואה איך הם מסתכלים על גופה של בריאנה כאילו הייתה טרף קל.
הדבר היחיד שרציתי לעשות עכשיו היה לשלוף את אקדחי ולירות בכל אחד מהם במצחו.
כשהחיילים מביטים בבריאנה בצורה מבחילה,היא מביטה בהם בבלבול ובזעף. היא בכלל לא שמה לב שהם בוחנים את גופה ברעב.
כשהחיילים ממשיכים בדרכם בריאנה מזיזה את שפתיה במהירות כך שאני לא יכול להבין מילה.
אמירתה גורמת לפאביו לפרוץ בצחוק כשאני בולע את רוקי בחוזקה ומהדק את אחיזתי סביבי אגרופי.
צלצול רטט נשמע,אני מוציא את הטלפון מכיס הזקט שלי,רואה הודעה מאנזו. אחד מחיילי הבכירים.
בוס,המשלוח מתעכב.
אני נאנח בליבי למראה ההודעה וסוגר את מסך הטלפון.אני מעביר בהם מבט אחרון כשהם מתקרבים לבריכה.
מביט בעיינה הכחולות היפות ותמימות שזהרו באור השמש. עייניה היו שילוב מושלם של פחד וסכנה.
אני מסתובב וחוזר חזרה למשרדי.
היו לי דברים יותר חשובים מאשר להתעסק בשניהם. מאשר להתעסק בה.