בריאנה הילי:
יצאתי מהמקלחת ונכנסתי לחדרי,הוצאתי מארוני כמה בגדים שהשאלתי מארונה של אמה.
אחרי שלבשתי במהירות את הטייץ השחור והקפוצון,התחלתי לסרק את שיערי הרטוב בזמן שחשבתי בראשי על מה שקרה אמש.
אחרי שמר רובוט הסכים לעזור הוא ביקש או יותר נכון ציוה על פאביו ללוות אותי חזרה לבקתה של סרינה. הוא כנראה חשב שאברח.
את האמת,שמחתי שהוא בסופו של דבר לא בחר להרוג אותי. הרגשתי הרגשה מוזרה. כיאלו שאני תחת הגנה מלאה. הרגשתי מוגנת ואני אפילו לא יודעת למה.
מחשבותיי נקטעו ששמעתי מחדרי צלצול בדלת,״מישהו בדלת!״ מודיעה פרי מלמטה.
״אז אולי תועלי בטובך לפתוח?!״ קולה של אמה נשמע ברוגז.
מפה אני מצליחה לשמוע את אנחת הייאוש של פרי ואת צעדיה לדלת,אני יוצאת מחדרי ופוגשת את אמה במסדרון כשהיא מתלוננת בפני על פרי.
אני רק צחקתי מהצד.
כשאנחנו מגיעות לסלון אנחנו מפנות את מבטנו לדלת ורואות איש גבוה בחליפה,אני מעבירה את מבטי לאמה בשאלה והיא מסמנת בשפתיה ללא קול. ׳מה קורה פה?׳ אמרה. אני מסמנת גם כן בשפתי ללא ציוץ ׳אני לא יודעת!׳
למזלנו סרינה נכנסה למטבח ומהירה אל הדלת,פרי עמדה מול דלת הבית ופשוט בהה בבחור. היא הייתה קפואה.
״שלום מיס האנטר,ולנטינה נמצא?״ ליבי קפץ עמוק לתחתונים למשמע שמי המזויף. אפשר להגיד שכבר התרגלתי לשם הזה.
אני בולעת את רוקי ומתקרבת בצעדים בטוחים לדלת ,״כן?״ אני שואלת במעט בלבול.
״גברתי,הבוס קורא לך לחדרו״. אמר אחד מחיילים.
״בסדר,אסיים להתארגן ואבוא עוד כמה דקות.״ אני אומרת בקול עדין.
״הוא ביקש שתגיעי מיד.״ אומר החייל ברציניות במעט בהלה במבטו. הוא מפחד ממנו.
״זה בסדר,אבוא עוד כמה דקות לא יקרה לו דבר, נכון?״אני מעט מצחקקת ומורידה את חיוכי שאני רואה את מבטו הרציני של החייל.
״אם לא תבואי כרגע הוא יעשה לי את הגרוע מכול.״אני בולעת את רוקי בלחץ.
הוא באמת מסוגל לרצוח חייל שעובד ומשרתת אותו?
אני נאנחת.״בסדר,אבוא.״ אני מסובבת את ראשי ומביטה במבט המפוחד של סרינה,במבטה המבולבל של אמה ומבטה של פרי שהיה נעוץ בבחור.
כשאני מגיעה לדלת משרדו אני מודה בליבי שלא נתקלתי במזכירתו,קלרה.
לקחתי נשימה עמוקה לפני שנגשתי לפתוח את הדלת,אני פותחת את דלת משרדו וצופה בו מעביר את עייניו מהמחשב אליי,״קראת לי?״ אני שואלת.
״ילדונת,את לא פותחת את הדלת לפני כשאת דופקת. זה ברור?״ הוא מטיח בי בזעם.
״בסדר.״ אני משתמשת במעט הביטחון שנשאר לי ואומרת בקצרות.
אני צועדת על עקבי ומתיישבת בכיסא שמולו,רואה איך מבטו משתנה.
לא אשקר,זה דיי משעשע לעצבן אותו.
״אומנם קראתי לך אבל על תשכחי למה את פה,ילדונת. כשאמצא את האדם כשאני צריך אהרוג אותו יחד עם אביך.״הוא ממהר להוסיף. ״לא לפני שיספר למה רצח את אחותך.״
״ככל כשזה יקרה מהר יותר את תעזבי את האחוזה ולא תחזרי לכאן לעולם.״אמר בקולו המצמרר.
מילותיו צרבו ואני אפילו לא יודעת למה. הרגשתי בודדה לרגע. הרגשתי כמו צעצוע במשחק הנקמה שלו. הייתי כזו?
״אוקי,אני מבינה.״ אני מלמלת בשקט ובולעת את רוקי מעט.
״לעניינו,כפי שסיפרתי לך אביך עלול להיות בקשר עם אדם בשם גוזף ולינטין. יד ימינו של דומינק מורטינז,הקאפו של רוסיה.״ אני בולעת את רוקי למשמע דבריו.
גוזף...השם הזה היה לי כל כך מוכר ולא זכרתי מאיפה. אלוהים,אני שונאת את בעיית הזיכרון שלי.
״דומיניק זה האדם שדיברת עליו?״ אני שואלת בעדינות.
אני רואה איך עייניו הופכות כהות יותר. היה ברור לי שהדבר שהכי רצה זה להשים את ידיו על האדם ששמו דומיניק.
הוא מהנהן קצרות ״לפני שנמשיך בשלב הבא בתכונית עליך ללמוד איך להגן על עצמך.״
לפני שאני מספיקה להגיב הוא ממשיך,״היום אחר הצהרים תגיעי לחדר האימונים באחוזה.״ קולו היה עמוק.
הוא הולך ללמד אותי בעצמו? אני לא חושבת.
אני ממהרת להגיב ״מה אם העבודה שלי? אני עדיין המזכירה של אח-.״ הוא קוטע את דברי.
״אני הבוס.״ הוא אומר לאא היסוס.
אני מהנהנת ״אוקי,עכשיו אני יכולה ללכת?״ אני שואלת כשהוא מעביר יד בשיערו. מר רובוט בהחלט היה מטורף. אבל לא ניתן להתעלם מהעובדה שקיבל גנים מצוינים.
״לפני שאת הולכת,״ קולו גורם לי להסתובב״סרינה ובתה יודעות על הזהות האמיתית שלך?״ שאל כשאני ממהרת לענות.
״לא. שקרתי להן.״ אני נושכת את שפתיי הפנמיות.
״מעולה. הן לא אמורות לדעת דבר.״
כאב לי. לא רציתי לשקר להן,אחרי הכל בזכותן אני כאן.
לפני שאני מסתובבת שאלה צצה בראשי,״טוב,אם אתה שאלת אותי שאלה זה היה הוגן אם גם אני אשאל?״
אני מעט זזה במקומי,״תשאלי.״
״מה דומיניק עשה לך שאתה כל כך רוצה לנקום בו?״ עייניו מקדירות כשלסתו מתכווצת. אני מיד מתחרטת על השאלה הזו.
״זה לא ענייניך. כל מה שאת צריכה לדעת את כבר יודעת.״ אומר כשעל פניו אין טיפת רגש.
אני בולעת את רוקי,״אוקיי. אני אלך.״ כשאני פותחת את פי הוא מעביר את עיניו למחשב.
אני נאנחת והוא מתרוממת על רגלי,צועדת לכיון הדלת וסוגרת
במעט כוח.
״תודה.״ אני אומרת לאחת המשרתות שהניחה את שקית הבגדים המלאה בכניסה לבית. לא היה לי מושג מי אעשה זאת.
״תסלח לי? את במקרה יודעת מי ביקש להעביר לי את שקית הבגדים הזו?״ אני שואלת בנחמדות.
״מר קבארו ביקש,יש בעיה?״ שאלה בחצי חיוך.
יש שלושה אחים עם השם משפחה הזה,כך שזה לא ממש עוזר לי....
״לא. תודה רבה.״ אני מסננת וסוגרת את דלת הבית. הבית היה ריק מאנשים והיה שקט מופתי.
אני מניחה יד על מצחי,לפתע אני נזכרת בכך שדיברתי היום עם פאביו על הבגדים שלי. סיפרתי לו שאני מלווה מאמה את בגדי,אז בטח הוא זה שחשב על כך. הודה לו מחר בבוקר.
לפחות לאחד מהאחים יש לב.
אפילו סמואל,שפגשתי אותו היום בבוקר לראשונה שביקר את אחיו הקטן היה נראה חסר לב. והעובדה שגופו היה מלא קעקועים לא עזרה.
תמיד ידעתי שהאחים הקטנים במשפחה פשוט יותר טובים. לדוגמא,אני.
אני מסדרת את בגדי בארון,מה שלוקח לי שעה שלמה פחות או יותר.
כשהשעה כבר חמש,אני שולפת מארוני חליפת ספורט שחורה ונעליים תואמות.
אני מסדרת את שערי בקוק גבוה ונכנסת לחדר האימונים דרך החצר,כמו שפאביו הדריך אותי.
בדרך אני מביטה בחבורת חיילים חסרי חולצה,עושים מליוני שכיבות שמיכה ללא סוף. אני גם מבחינה בסמואל,שלבש חליפה שחורה ובחן את הסביבה בעיני הנץ שלו.
הוא מבחין בי ומסמן לי שלום במבטו,אני מחזירה לו מבט ונכנסת לחדר האימונים.
האולם הזה היה עצום. היה בו מלא ציוד מכול הסוגים ואפילו באמצע היה טבעת ענקית שנודעה לקרבי איגרוף. אני נזכרת כשפעם שהיה קטנה אחי הגדול האהב נורא לצפות בתוכניות כאלו. עד כדי כך שהוא התגנב לאחד מהקרבים מבלי שאבינו ידע.
בקצה האולם אני קולטת את פאביו,מסדר כמה אביזרי ספורט. ״שלום,פאביו.״ אני קוראת כשהוא מרים את מבטו.
״שלום,מזכירונת. הקדמת.״ אמר. בכלל לא שמתי לב לשעה בשעון.
אמרתי לכם שגונתן לא יאמן אותי. גם לא ציפיתי לכך.
אני מגחכת,״זאת אני. אגב,תודה רבה על הבגדים.״ אני אומרת לעברו בחיוך.
״פאביו.״ קול עמוק נשמע מאחורי גבי. ליבי מתחיל לפעום.
״על מה את מדברת? לא משנה,אני חייב לזוז,״ אומר ומניח את אחת המשקולות שהרים.
״בצלחה לך,מותק.״ הוא לוחש באוזני כשהוא עובר וטריקת הדלת נשמעה.
לא משנה,טעיתי.
לא אשקר,זה קצת מפתיע. שהקאפו של איטליה יבזבז מזמנו בשביל לאמן סתם ילדה רנדומלית? מוזר ביותר.
אני מסובבת את ראשי,״לא חשבתי שאתה זה שיאמן אותי.״ אני אומרת לעברו כשהוא מתקדם עלי בצעדים איטיים.
״על תתלהבי. זה רק אימון.״ הוא מושיט את ידו למדף שהיה מאחור גבי. ידו הייתה קרובה לצווארי.
אני ממהרת לזוז ולתת לו מעבר,״קחי.״ הוא מושיט לי זוג כפפות אגרוף שחורות.
״אגרוף?חשבתי שנתחיל בחימום או ריצה קלה.״ אני אומרת כשאני בוחנת את זוג הכפפות.
״ריצה קלה? זה לא שיעור ספורט ביסודי,ילדונת.״ אני בולעת את רוקי ומרימה את מבטי אליו.
הוא לבש טרניג אפור וטישרט שחורה שהדגישה את מבנה גופו השרירי
"קדימה." הוא קוטע את מחשבותי ואני עוטה את הכפפות על ידי.
״אוקי,אני מוכנה. מה לעשות?״ אני שואלת כשאני מסיימת אם הכפפות.
אנחנו נעמדים זה מול זה,מחכה שיאמר לי מה לעשות.
״תהכי אותי.״ אמר מבט בטוח ורציני.
״ווא-מה?! לא.״ אני ממהרת לומר. לא יכולתי. משהו מנע ממני לעשות זאת.
״תרביצי לי,זאב קטן. תסמכי עלי.״ הוא נאנח כשאמון מרצד בעיניו.
״אני לא יכולה.״ אני מודיעה בהתפרצות. כלומר,רציתי שיראה לי איך להילחם,אבל זה? לא.
הוא צועד לעברי בצעדים איטיים,ידו מושטת לשלי.
אני בולעת את רוקי בחוזקה שהעור שלו פוגש את שלי.
כל גופי היה מעקצץ. הידיים שלי. הלחיים שלי ובעיקר בטני.
הוא רוכן קרוב יותר,שפתיו קרובות לאוזני.
שפתיו מרפרפות על מעטפת האוזן שלי,״תהכי אותי.״ הוא לוחש בקולו העמוק והשקט כשגרם בתוכי לצמרמורת.
כשידי עדיין משולבת בידו,הוא מתרחק,וכך גם חום גופו הולך ומתפוגג.
הוא מאגרף את ידי לאגרוף ואז מצביע על החזה שלו,״תעשי את זה,ילדונת.״ הוא מחייך לעברי חיוך מעוותת.
״תראי לי כמה את יכולה לפגוע בי.״
אני לא חושבת הרבה על הצעד הבא שלי,לשנייה אחת אני לגמרי לא בטוחה ושנייה אחרת החלטית במעשיי.
אני מתקרבת,מוכנה לתת לו אגרוף בבטן.
הכל קורה כל כך מהר,הוא תופס את אגרופי לפני שיכל היה לפגוע בו ואז הוא דוחף אותי לקיר הקרוב.
שנינו נושמים במרץ,הוורידים שלנו מלאי אדרנלין.
העיינים שלו נפגשות עם שלי. עייניו הירוקות היה כל כך יפות שכל מה רציתי היה לבהות בהם שעות.
שילוב של טבע וסכנה.
לאחר מכן,אני מבינה כמה גופי היה קרוב לשלו. הוא בהחלט התקרב כמה צעדים.
״את יכולה יותר מזה,זאב קטן.״ אומר בקול עמוק כשניתן מעט להבחין במבטאו.
אני בוהה בו. הוא מושיט את ידו לדחוף קווצת שיער מאחורי אוזני.
אני מפסיקה לנשום. הוא היה קרוב מידי. אנחנו עדיין נושמים בכבדות,אבל מסיבה אחרת לגמרי.
כל גופי בוער. אני מתחילה להרגיש את חום גופו עוטף את כל גופי.
״ילדונת?״ אומר כשקולו היה נשמע כמו תחינה נואשת.
״כן?״ אני שואלת,קולי היה נשמע כמו נשימה ארוכה.
בשניה הבאה הוא מתרחק ממני וכך גם חום גופו. ״סיימנו להיום.״ אומר בקול ציוי. זהו? זה מה עשינו היום?
״הא,אוקי.״ קולי נשמע מאוכזב מדיי.
בריאנה. תפסיקי אם זה. הקול שבראשי חזר לתחייה.
עייניו נצמדו במהירות לעייני ״על תעשי את זה,זאב קטן.״ קולו היה נשמע כמו מים עמוקים.
לעשות את...מה? המחשבה עוברת בראשי.
״אוקי,״אני מלמלת,״סיימנו להלילה.״
אני לא טורחת לשמוע או לראות את תגובתו,אני מסתובבת מרימה את תיק הספורט שהבאתי ויוצאת מחדר האימונים.
אני נאנחת ברעד,מרגישה תחושה מוזרה בגופי.אני עוברת על פני חבורת שומרים חמושים שהביטו בי מבלי בושה. גופי התחיל לשרוף רק ממבטיהם ורק רציתי לברוח משם.
לבסוף,אני יוצאת מאחוזה בשלום ומגיעה חזרה לבקתה האהובה עלי. וגם היחידה באחוזה. כמעט והרגיש פה כמו בית.
״וואו. את אדומה. אימון קשה?״ שאלה אמה כשהרימה את מבטה מהספר שקראה בחוסר ריכוז.
בהחלט אימון קשה. הוא לקח בדיוק חמש דקות.
״כן,אפשר לומר.״ אני מניחה את תיק הספורט ליד המדרגות עולה מעלה ושם פוגשת את פרי.
״מה קרה לך?״ שאלה בגיחוך,״את נראת כיאלו נשפך עלייך הרטוב האדום שסרינה מכינה. שאגב דוחה.״
היא מצחקקת כשאני מגלגלת את עייני לעברה.
״שמעתי את זה!״ מודיעה סרינה מאחוריה כשאני עוברת אותן ונכנסת לחדרי.
אני ממהרת לפשוט את בגדי ולהצמיד את ברז המים לצד הקר ביותר.
כמו שאמרתי,נולדתי עם דם חם.
לאחר מקלחת רעננה אני מסרקת את שערי ומתיישבת על מטתי ברוגע.
צמרמרות עוברת בגופי כשאני מדמיינת את הרגע בו גונתן דחק אותי לקיר,כשפנינו היו צמודים זה לזו.
אני נכנסת מתחת לשמיכות כשחיוך קטן עולה על פני. ואני אפילו לא מבינה למה. אני אפילו לא יודעת למה.
כל האירועים שקרו לפני כמה שעות מהבהבים במוחי כשאני משחזרת כל אחד ואחד.
אני עוצמת את עייני ומנסה להעלים את מחשבותי. אני צריכה להזכר למה אני פה. אני פה לזמן מוגבל.
בקרוב אעזוב יחד עם פרי למדינה רחוקה שנות אור מאיטליה כך שלא אחזור לכאן בחיים.
כפי שגונתן אמר. ׳ככל שזה יקרה מהר יותר את תעזבי את האחוזה ולא תחזרי לכאן לעולם׳
אסור לי לשכוח שהוא חושב שאני סתם כלי במשחק הקטן שלו. אני שונאת אותו באותה מידה שהוא שונא אותי.
בכל זאת,מה שקרה הלילה סירב לעזוב את מוחי אפילו לשניה אחת.
אבל בסופו של דבר,הצלחתי לעצום את עייני ולשקוע בשינה עמוקה וצלולה.
אני עוד אנצח אותך,גונתן.
אנצח אותך במשחק של עצמך.