גונתן קבארו:
״אוי,אני מתנצלת מר קבארו. אני לא ראיתי אותך וראשי היה שקוע במקום אחר...״ היא מלמלת בלחץ ומעט בלבול. עיני הזאב שלה מביטות בי בחרטה ובבהלה. אלוהים,היא כל כך חמודה.
כל הזמן תהיתי מתי אזכה לראות שוב את הנערה עם עייני הזאב,הנערה שעברה לאיטליה רק לפני יומיים וכבר חצי מאחוזה מדברת אליה.
המשרתות והעובודת באחוזה ששכרתי אהבו למלמל ולרכל על כול אדם אפשרי באחוזה,לחלקתן היה מזל שלא שמעתי זאת במו אוזניי.
אם כן,הם היו אורזים את חפציהם ומתחילים לעבוד בסופרמרקט בסוף הרחוב.
״Alza la testa, piccolo lupo.״ אני אומר. [תרמי את ראשך,זאב קטן].
אישוניה הופכות מעט זוהרות,שפתיה נפתחות ונסגרות בבלבול כשאני חולף על פנייה וממשיך למשרדו של אחי הקטן,פאביו.
שכרתי את ולנטינה בתור מזכירתו של אחי,אני אפילו לא יודע למה עשיתי את זה. הייתי צריך להפוך אותה למזכירה שלי.
אני נושם עמוקות לפני שאני נכנס למשרדו של אחי,רגליו הונחו על השולחן שבידו השמאלית סיגריה שעומדת להיגמר ״שלום לך,אח גדול״.
אני נועץ בו מבט מזהיר שהוא מוריד את רגליו מהשולחן באנחה.
״מאיפה הבאת את המזכירה הזאת?היא פאקגינג ילדה.״ אומר פאביו שעל פניו עולה חיוך ומגחך.
״לא ידעתי שאתה בקטע של נערות״. אומרת פאביו את אמירה שגורמת לי להישמע כמו פדופיל זקן.
״הבאתי אותה כמזכירה שלך כי היא הייתה נראת מתאימה,וגם כי אני יודע שאתה בקטע של מבוגרות. כך שלא תזדיין עם המזכירה שלך כמו פעם קודמת,נכון?״אני משלב את ידי על חזי מתקדם כמה צעדים לעברו.
״ממתי אמרתי שאני מעדיף מבוגרות?!״ שואל כשעיניו מתכווצות מעט בבלבול.
אני נותן לו מבט שגורם לא להשתתק ולהחליף את הבעתו לרצינית.
״בסדר,הבנתי. למה הקאפו בכבודו ובעצמו בא לחלקה של מר קבארו הקטן.״ שואל ומותח את גבו מעט על הכיסא.
״אני צריך ממך טובה״.
אני אומר כשעיניו הופכות מבולבות.״אני מקשיב״. אומר בהקשבה מלאה כשהוא משלב את ידיו על חזו.
אני בולע מעט את רוקי,״אני צריך שתעקוב אחרי הבן אדם הזה״.
אני מוציא מהמעטה שהייתה בידי תמונה של איש בסביבות גיל ה50. ״וואו,סטוקינג. אני בעניין,״ אומר פאביו באדרנלין.
אני מתעלם מאמירה וממשיך בדברי,״יש שמועות שהבן אדם הזה היה בקשר עם יד ימינו של דומיניק. אם נמצא את הקונסולייר של דומינק נמצא את דומינק עצמו.״ אני אומר במבטא האיטלקי שלי.
פאביו מהנהן,״אני על זה. אסע לביקור בית נחמד,אני מקווה שהוא יודע לארח אורחים.״ אומר פאביו בציניות בדיוק שנשמעה דפיקה בדלת.
״מי זה?״ שאל פאביו בהגברת קול כשחיוך זחוח עולה על פניו.
דלת המשרד נפתחת ומאחורייה הופיעה דמות קטנטנה,״סלח לי מר קבארו,הקפה שלך״. קולה היה רך ועדין.
צעדיה נשמעו ברחבי החדר,ריח הוניל שלה התפזר ברחבי החדר בשניות. הריח היה כמו סם,אני רק ממשיך ומתמכר.
אני מרגיש את חום גופה מאחורי גבי, היא עומדת לצדי כשהיא מניחה את כוס הקפה בזהירות על שולחנו של פאביו כשהוא מביט בי במבט של מניאק.
״תודה לך,ילדונת.״ אומר פאביו בפרבוקציה כשאני בוחר להתעלם מכך ולהתרכז בניחוח הוניל שהתפזר ברחבי החדר.
״סלח לי,מר קבארו. תרצה גם כן משהו לשתות?״ שאלה ברכות,אני מפנה את מבטי אל פנייה הזוהרות כשעיני הזאב שלה מביטות בי בתאווה.
יכולתי לשקוע בתוך עיינה שעות ולא לחשוש מטביעה.
אני שומר על מבטי קר,״לא.״ אני אומר בקצרה,היא מנענעת את ראשה מעט ומהנהנת,״אוקי,אלך עכשיו.״אומרת ומסתובבת על עקביה.
״דלת,ולנטינה!״ מזכיר לה פאביו בעליזות כשאני שומע את קולה החלש שיאשר את בקשתו של פאביו.
לאחר שדלת המשרד נסגרת,פאביו מחכה כמה שניות שבהן היה שקט סורר,הוא כנראה חיכה שולנטינה תתרחק מעט מהאזור.
״אלוהים,למה אתה תמיד חייב להיות תמיד כזה מעפן!״ הוא מתלונן בפני בזעף. ״הבחורה שאלה אותך עם אתה רוצה קפה ומה אתה עונה לה?!״ אמר ברגז. ״לא.״ ניסה לחקות את קולי בנסיון כושל.
״פאביו,תעיף את הכוס מהשולחן.״ אני מזהיר אותו כשהוא עדיין מביט בי בכעס,״למה בדיוק?!״
״אם לא תעיף את הכוס בשניות הקרובות תמצא את עצמך שוחה באמבטית קפה.״
הוא נאח בכעס ומניח את כוס הקפה על הארונית מאחורי שולחנו.
״מה אתה חושב עליה?״. שאל,היה לי ברור למי הוא מתכוון, אני נוקב בו מבט מסוכן שאמור היה להעביר לו שאני לא עומד לענות על השאלות הטיפשיות של אחי הקטן.
״טוב,״הוא נאנח,״היא נראת ממש חמודה והחלטתי שבא לי לגוון קצת. מה אתה אומר? אזמין את המזכירה שלי לדייט.״ שאלה בפרובוקציה.
אני נוהם,״לא,אתה לא הולך לזיין אותה.״ אני קובע כיאלו הייתה לי בעלות על הילדה.
על פניו של פאביו עולה חיוך,״מי אמר שזה מה שאני רק הולך לעשות״. הדגיש את המילה ׳רק׳.
״פאביו,״ אני אומר בקול שגורם לו להירתע,״אתה לא תיגע בה,אפילו לא חצי סנטימטר.״ אני אומר בקולי העמוק.
״בסדר.בסדר לא אגע בה. אבל זה לא מונע ממני להתחיל איתה. אחרי הכל,בנות מתאהבות בי בשניות צפורות. אתה יודע,״ הוא אומר שחיוכו גובר.
״חוץ מי זה,היא נראת תמימה מידי בשבילי. אני לא חושב שהיא יודעת לאיזה סוג של האחוזה היא הגיעה.״ אומר פאביו,מה שפותח לי מליוני שאלות בראשי.
הוא צודק.זה למה היא לא מפחדת להסתכל עמוק בתוך עייני,זה למה היא מתחייסת אלי בנחמדות ובמעט לחץ. היא חושב שאני איש עסקים.
היא לא יודעת שאני הקאפו. המנהיג של המאפיה האיטלקית. אדם חסר רחמים.
ברגע שהיא תגלה על כך,היא תפחד. כמו כול בן אדם שנודע על האחוזה הזאת ומה קורה בה בשעות הלילה האפלות.
היא תפחד ממני,ולי אין מה לעשות אם כך.
אני לא אדם טוב,כולם יודעים את זה. אני לא מרבה להראות את הצד הנחמד שלי,אני אתפלא אם באמת יש לי צד כזה.
כל חיי חייתי באפלה,מאחורי הצללים,מסתתר מפני הטוב והזוהר שיש בעולם. כי אני ידעתי.
שאחשף לראשונה לאור,לא תהיה דרך חזרה.
בריאנה הילי:
אני סוגרת את דלת המשרד של פאביו באיטיות וממהרת לחזור למשרדי. אני מתיישבת בכיסאי ונאנחת ביייאוש. כמה אדם יכול להיות כל כך מתנשא?! אני לא מצליחה להבין את זה.
אומנם הוא הבוס של הבוסים,אבל לעזעאל למי אכפת!?
כשששאלתי אותו אם הוא רוצה קפה הוא פשוט אמר לא. ולאלו שלא מבינים מה הבעיה,יש פה בעיה גדולה מאוד. איפה טיפת הנימוסים? איפה טיפת הרגש?
הבן אדם הזה לא פחות מאשר רובוט,ואני לא סובלת אותו על זה. אני נושמת עמוקות ומנסה לא לחשוב על הרובוט במשרד הצמוד אלי, מה שלא עבד.
אני עדיין מנסה לחשוב על אפשריות למה הוא ניסה להגיד לי מוקדם יותר באיטלקית, על מה הוא חשב באותו הרגע,למה הוא התכוון.
יותר מידי שאלות שלא אקבל עליהם תשובה בחיים.
ברגע שהיה לי מספיק כסף,עזוב את איטליה בצער ואסע יחד עם פרי ליוון. מקום הולדתה של אמי כשהייתה קטנה יותר. אימי נהגה לספר לי על ביתם של סבא וסבתא שלה.
היא סיפרה שזה היה מקום הבילוי האהוב עליה,אפילו יותר מגן השעשועים הקרוב. אמי וסבתא שלי היו מכינות יחד כל מיני מאכלים ונותנות לסבא שלי לטעום כאילו היה שפן נסיונות,הוא לא התנגד וטעם כל דבר ודבר.
גם את עוגה השוקלד של אמי, שהייתה דוחה אגב. דפיקה נשמעה על הדלת,אני מרימה את מבטי ורואה את פאביו מאחורי הדלת השקופה.
אני זוכרת שהוא ציין שישאר במשרד עד 12. אני מביטה בו בבלבול ובודקת את השעה בשעון שהיה על הקיר הצמוד לדלת. השעה כבר הייתה 13:30.
אני מסמנת לו להיכנס,״ולנטינה,אני יוצא. כנראה שאחזור רק שתלכי למגורים שלך. אז נתראה מחר,כן?״ שואל.
״כן,מר קבארו. סליחה..פאביו.״ הוא מחייך חצי חיוך ומתכוון להסתובב ״אה,ותבקשי מאחת המנקות לנקות את הרצפה במשרד.
נשפך שם קפה״. אומר כשאני רק עכשיו שמה לב לכך שהוא החליף את חליפתו הכחולה. אני מביטה בו במעט בלבול ובסוף מהנהנת בחיוך ״המשך יום נעים, פאביו.״ אני אומרת כשהוא מהנהן ומתרחק מהמשרד.
אלוהים,אם אתה שומע אותי. תודה שעשית אותי כהמזכירה של האח הקטן במשפחה,לא הייתי יכולה להתמודד לשנייה עם הגדול.
לאחר שאני שולחת מנקה למשרד,אני נזכרת שהפסקת הצהריים הייתה אמורה להתחיל ב13,אני מביטה בזעף בשעון כשאני רואה שנשארו לי רק 20 דקות.
אני נעמדת על רגלי ומחליטה לחפש את חדר העובדים כמו שקלרה ציינה מוקדם יותר. אני חולפת על פני כמה אנשים שמביטים בי בסקרנות ידעתי שמישהו צופה בי ועדיין לא התרגלתי לעובדה הזאת,כנראה שבחיי לא אתרגל.
אני יורדת במדרגות האחוזה,אני רואה אישה מבוגרת שהתכופפה לנקות את המדרגות ביסודיות,״תסלחי לי,את יודעת היכן חדר העובדים?״ אני שואלת בקול רך.
היא מרימה את מבטה אלי במבט מפוחד,היא מעט מועדת לאחור אני שולחת את ידי בשביל ליצב אותה מעט. היא מתנשפת בשקט ״תודה לך, אראה לך היכן חדר העובדים.״ אמרה וסימנה לי בידה להתחיל ללכת אחריה.
אנחנו הולכות במסדרון,הגברת הלכה בפנים מורמות למרות האנשים רבים שהביטו בה בזעף.״אז..את עובדת ותיקה?״ אני שוברת את השקט בנינו.
״אפשר להגיד. אני עובדת פה מאז היותי בת 20.״ אני מביטה בה מופתעת. היא באמת עבדה פה מעל 20 שנה?
״וואו. זה..הרבה.״ אני אומרת כשהיא מצחקקת מעט.
״זה בסדר,אני אוהבת את העבודה שלי. גם אם זה אומר לקרצף את מדרגות האחוזה פעמיים ביום.״ פני מחייכות בקלות.
״את העובדת החדשה,נכון?״ אני מהנהנת בשקט,״כולם כבר מודעים לכך?״ אני שואלת בנשיכת שפתים.
״מידע עובר כאן כמו רכבת,זה למה אי אפשר לסמוך כאן על אף אדם.״ היא אומרת בדיוק כשאנחנו נעצרות מול הדלת שעליה הצמוד השלט ׳חדר עובדים׳.
״תודה לך,גברת..?״ אני מלמלת בשאלה,״תקראי לי קלאודיה.״
״נעים מאוד קלאודיה,אני ולנטינה.״ אני מושיטה את ידי שהיא לוחצת אותה בחיוך רחב.
״נתראה,ולנטינה.״ היא נפרדת ממני,לא לפני שאני עוצרת אותה ״תרצי שהכין לך קפה או שתייה קרה?״ אני מציעה לה בנחמדות.
״לא! תודה רבה לך,ילדונת אבל יש לי עבודה לסיים.״ אומרת כשאני מהנהנת בהבנה ומחייכת בפרידה.
כשאני נכנסת לחדר העובדים,כולם מסובבים את ראשים שאני לרגע קופאת במקומי.
שניה לאחר מכן,אנשים מסתובבים את ראשם חזרה וממשכים בשלהם. אני מעט נרגעת ומחליטה ללכת להכין לי כוס קפה בשביל שאוכל לגמור את היום הזה בטוב.
אני מבחינה בחבורות בנות שישבו סביב שולחן עגול,ביניהן היו קלרה ואלנה. הן ישבו וצחקקו יחד כשכל אחת החזיקה בידה כוס קפה. כשאני מסיימת להכין את קפה אני מתיישבת באחד מכיסאות הבר ומביטה מעבר לחלון.
״אני בטוחה שתהיי נהדרת!״ אני שומעת את קול נשי,״גברים כאלו בטוחים בעצמם,הם לא ילדים. הם יודעים מה הם רוצים.״ אומרת אישה רנדומלית מהמעגל.
אני בולעת את רוקי בחוזקה,לוגמת מהקפה החם בזהירות.
״בדיוק!״ קולה המוכר של קלרה נשמע,״אחרי הכול גברי מאפיה הטובים ביותר.״ כשאני שומעת את האמירה של קלרה אני מרגישה את הקפה שבגרוני מאיים לפרוץ החוצה.
אני מונעת ממנו את האפשרות הזאת ובולעת את הקפה בחוזקה. אני מניחה את ידי על ליבי,מנסה לסדר את נשימתי.
אני שמעתי נכון? היא אמרה גברי מאפיה?
בבקשה על תגידו לי שאני נמצאת באחוזת מאפיה.
אלוהים אדירים.