בריאנה היילי:
מרוב התרגשות פרי כמעט רוקדת בדרכה למושב שלה,אני מצחקקת למראה פרצופה הנרגש. מכיון שאמה של פריאל,אחותי,לא אהבה טיסות כלל לא זכתה פרי לטוס באופן מרובה במטוס.
פרי ואני שוקעות במושבים שלנו,סרינה ואמה שישבו לצידנו עושות את אותו הדבר,"תראי!" קראה פרי בהתרגשות מצביעה מעבר לחלון המטוס.
"בחיים לא טסת במטוס,בומבינה?" שאלה סרינה בחיוך סקרן,מפנה את מבטה לפרי הנרגשת.
"לא,לאמי היה פחד מטיסות והיא אף פעם לא הסכימה שאטוס עם מישהו אחר כך שבחיים לא טסתי. זה נראה נורא כיף!" אמרה בחן.
"זה לא כיף מותק,תאמיני לי. הכאב ראש אחרי הוא נורא." מלמלה אמה בחרש שהרימה את עיינה בספר בו שקעה מרגע בו יצאנו לדרך.
אתמול בלילה הציעה סרינה פתרון,מכיון שהייתה אמורה לחזור היום לארץ מולדתה,איטליה,הזמינה אותנו להצטרף אליה ולבתה.
ובאותו הרגע הרגשתי שאלת המזל נישקה את לחי,לפי דבריה של סרינה היא עובדת באחוזה כעובדת משק. היא הייתה משוכנעת שאוכל למצוא שם עבודה ולהרוויח מעט כסף.
כרגע המטרה שלי הייתה ברורה,עלי למצוא עבודה טובה שבה אוכל להרוויח כסף ומיד אחרי אעזוב יחד עם פרי למדינה אחרת.
המטוס הרעד מעט,פרי עוטפת את ידי בידה מתוך הבהלה אך עם חיוך קל על פניה. לאחר מספר רגעים אנחנו כבר באוויר,פרי דבוקה לחלון בחיפוש אחר עננים בצורות שונות.
כשהמכונית עצרה ממול אחוזה גדולה ומפוארת עייני נפערות ופי נפשק לשנים,"מה...זה?" אמרה פרי כיאלו קראה את מחשבותי.
כשחשבתי שהיא מדברת על אחוזה לא חשבתי שהיא מדברת על כזו האחוזה,"מקום העבודה שלי."
אני מצמידה את המזוודה לגופי ברעד,"זה בסדר,גם אני הייתי ככה בהתחלה." סוף כל סוף טרחה אמה לשלוף את עייניה מהספר וּלאמר בגיחוך.
"זה יותר גדול מהמלון שבו היינו לפני כמה שנים." לחשה פרי לאוזני ואני מצחקקת לדבריה.
היא בהחלט צדקה,המשפחה שחיה פה חייבת להיות עצומה. אני מאמרת על לפחות מאה נפשות,ולא,אני לא מגזימה.
"ברוכה הבאה גברת האנטר." אמר גבר בעל חליפה שחורה,אחריי עוד מספר גברים באותו לבוש כמוהו. הם ממהרים לקחת את המזוודות מידו ונעלמים לתוך הדלת הגדולה.
"תרצו שאראה לכן את האחוזה מעט?" פריאל מהנהנה וממהרת להצמד לסרינה,שלוקחת את ידה והן מתחילות לצעוד להן.
"ולנטינה." נשמע קול חלש,אני ממשיכה לבחון את גדולו של המבנה,"ולנטינה." טון אותו הקול מתחזק מעט.
"ולנטינה!" צעקה נשמעה,מקפיצה אותי במקומי וגורמת לליבי לדהור בפראות. אמה מביטה בי במבט מבולבל וידים משולבות על חזה,"אני מנצלת,הייתי מרוכז-"
לעזאזל,בריאנה. את צריכה להתרגל לשם האחד שלך.
"זה בסדר,בואי הן מתרחקות." אמרה אמה,משכה בידי והתקדמנו לעבר הבנות בנסיון לצמצם פער.
"זו החממה." מבנה בעל קירות שקופים,אלפי סוגים של צמחים בצורות,צבעים או ריחות שונים. זה היה יפייפיה.
פריאל שאלה את סרינה מספר שאלות בנושא הצמחים,אמה צילמה מעט תמונה ואני התפלאתי מי יופיהם של הצמחים.
"אפשר להכנס לשם? אני רוצה לראות את המבנה מפנים!" אמרה פרי בעיינים נוצצות,מצביעה על האחוזה. "לפניכן אצטרך לדבר עם הבוס,בומבינה."
"ובנוסף ידבר איתו על עבודה מתאימה בשבילך." מהעבירה סרינה את מבטה אלי,אנע מהנהנת כהוקרת תודה.
"אז קדימה! בואי נלך?" משכה פרי את זרועה של סרינה,"פרי,עזבי את ידה את תכאבי לה."
פרי משחררת את ידה של סרינה,"מצטערת." לחשה. "זה בסדר,בומבינה. רק תזהרי,אני כבר זקנה." ציחקקה בחיוך רחב.
"אני אלך,אמה תקח אתכן לחדר המגורים שלכן." אמרה סרינה לפני שהתכוונה להסתובב. "רגע,אמא. תשמרי על עצמך." אמרה אמה בקול רגוע ומלא בהיסוס.
"דואגת לאמא שלך הזקנה?" התבדחה סרינה. "את יודעת על מה אני מדברת אמא." סרינה ישרה את מבטה והנהנה.
אמה מובילה אותנו למגורים,אמה מכניסה את מפתח לדלת הכניסה ומסובבת,"ברוכות הבאות." אמרה אמה.
הדלת נפתחה ופסענו במסדרון קצר,הספה הגדולה שהוקמה באמצע הסלון הייתה נראה חדשה לגמרי,מטבח שהיה נקי ומצוחצח בהתאם. הבחינתי במדרגות שמסמנות שיש קומה נוספת לבית.
"אראה לכן את החדרים." אמרה אמה,רומזת לנו לעקוב אחריה. עלינו לקומה השניה,"זה חדרה של אימי." הפנה את אצבעה על הדלת האחרונה במסדרון.
"החדר שלי." הצביעה על הדלת בסוף המסדרון בצד השני,"והחדרים האלו פנוים,תוכלו להשתמש בהן. ויש גם חדר נוסף בקומה למטה."
"אני רוצה את החדר הכי גדול!" אמרה פרי בחינניות,מסתכלת על אמה בציפיה.
"כמובן,כמובן." אמרה אמה שפניה מתעקלות בחיוך וישר תופסת את מבטי,פורצות בצחוק יחד.
"טוב,עד שאמי תחזור תרצו משהו? לאכול? לשתות?" הציעה אמה כששילבה את ידיה על חזה.
"אני אשמח לכוס מים." אמרתי,"ואני אשמח לכוס שוקו! אבל שהיה חם!" אמרה פרי, ולפני שאנחנו מספיקות להגיב היא מקפצת מטה במדרגות.
"חם? אמצע ספטמבר!" צעקה לעברה אמה בשאלה,"הכי טעים שיש!" נשמעה צעקת תשובה של פרי מלמטה.
אני מעבירה את מבטי לאמה שמסתכלת עלי בעיינים גדולות,"אתן באות?"צעקה נשמעה.
"כן קרציה!" אמרנו פה אחד בשעשוע וממהרות לרדת במורד המדרגות מבלי לשבור שום עצם.
"אוקי. חלב?יש. מים חמים?יש. אבקת שוקו? אין!! למי אין אבקת שוקו בבית?!" רטנה פרי בכעס ואכזבה.
"יש לנו משהו יותר טוב.״ אמרה אמה כשעייניה של פרי נפתחות בסקרנות.
כמה הולכת בצעדים מהירים למגירה העליונה מתחת לשיש,שולפת משהו מהמגירה,מניחה אותו על השולחן. "הנה! השוקו שלך!"
"זה קקאו." הביטה פריאל בחבילת הקקאו במבט חסר הבעה. "נכון. ואיתו תכיני שוקו."
"מה? איך?" שאלה פרי בתקווה,מסתכלת על אמה כשהניצוץ בעיניה חוזר אט אט.
"פשוט ביותר. ככה אבא שלי היה מכין שוקו,זה היה יוצא פשוט מושלם." אמרה אמה שסרקה את המטבח בעייניה הירוקות.
"צריך מים רותחים,חלב,קקאו והרבה סוכר!" אמרה אמה,"קדימה,תראי לי את הכישורים שלך במטבח,קטנה."
פרי הביטה בה,הנהנה בהתלהבות והצמידה את כפות ידיה במחיאת כף,"קדימה!" קראה.
לאחר זמן רב של בלאגן וקקאו על רצפת המטבח,פרי מטיחה בעדינות את כוס השוקו על השולחן ,"קצפת?"
"כן!"
אמה משקשקת את בקבוק הקצפת שמצאה באחד הארונות,מזלפת מעל בצורה כמעט מושלמת,"רגע!" אמה עוצרת את פרי מפעולותיה.
אמה מסובבת את גבה ומיד אחרי חוזרת עם קש בין אצבעותיה,"פרט חשוב מאוד." מציינת.
פרי רוכנת קדימה,טועמת את השוקו שהכינה מלפחות חמש כפות של סוכר,למרות שאזהרתי אותה שזה עלול לגרום לבחילות.
"נו? טעים?" אני שואלת בסקרנות.
פרי מתחילה להשתעל ומניחה את ידה על חזה,אני מתקוממת מכיסאי בהתראה. "פרי?הכל טוב?" אני שואלת בדאגה. "מ..תוק" מלמלת פרי בין כל ההשתעלויות,"מ..אוד מתוק." אומרת מקול מעט צרוד.
"קחי,זה יעזור." מניחה לה אמה כוס מים קרים,"אמרתי לך שלא צריך יותר מכף סוכר." אני מתלוננת.
"כן..זה באמת היה קצת מוגזם." מסכימה אמה לדבריה ומתסכלת על פרי בצער.
"זאת הוכחה לכך שאתן צריכות אבקת שוקו בבית." אמרה פרי ברצינות מלאה שגרמה לפני להתעקל בחיוך.
"ולנטינה." נשמע קול מאחורי,"הבוס מבקש לראות אתכן,אותך ואת פרי." אני מסתובבת ופוגשת בסרינה.
ליבי קפץ אך ניסיתי לשמור על פנים חתומות,"כמובן. עכשיו?" שאלתי בשיינים חשוקות.
"לא. מחר ב11 בבוקר. היום הוא היה במצב רוח טוב,אני מקווה שגם מחר." אמרה סרינה בחצי חיוך שבחנה את המטבח.
אני נושכת את שפתיי בלחץ ומהנהנת. "מה עובר על כל המטבח? איך זה קרה?!"
"הכל בגלל קקאו!" אמרה פרי והצביעה על חבילת הקקאו שהייתה פתוחה ומרוכנת על גבי שולחן המטבח.
לאחר שסרינה סידרה בנדיבות את המיטות,עשיתי מקלחת קצרה ומיד אחרי הלכתי לבדוק מה שלומה של פריאל,שלמזלי חדרה היה לידי.
"ערה?" אני לוחשת,היא מרימה את ראשה הקטנטן מבין השמיכות," בריאנה.." מלמלה פרי ברעד שגרם לליבי לכאב חד.
אני מצמידה אצבע לפי."שקט. שלא ישמעו אותך." אני מלמלת ברוגע.
"ברי,הצלחנו? ברחנו? הם לא יחזרו יותר?"שאלה פרי בעיינים גדולות,החרדה בוערת בעיניה.
אני ממהרת להנהן בראשי,"ען,פרי. זהו זה. הצלחנו. אנחנו הולכות להתחיל חיים חדשים."
"ושקטים,נכון? בלי צעקות." לחשה לי בקולה המתוק,ואני לא יכולה שלא לעלות חיוך.
"שקטים,ברור. חיים שקטים." אני מצחקקת מעט.
"לילה טוב,ברי."