פרק 13 כבר כאן :) ממש חשוב לי לראות תגובות מכול מי שקורא כאן! או לפחות תדרגו ותראו נוכחות. ובאמת למי שיש ביקורות או משהו להגיד מוזמן כמובן לשתף אותי. אוהבת המון ומקווה שתהנו :)-
——————————————————————————————————————————-
המילים של לוסי המשיכו להדהד בראשי בימים שלאחר מכן. חשבתי על מה שהיא אמרה בלי הפסקה וניסיתי לנתח את זה, כמו טיפש. למה שמל תפגע בי? זאת הרי מל! היא הבחורה הכי לא מזיקה שהכרתי, הכי ישרה ואמיתית והכי מדהימה שיש. כששיתפתי את פול במחשבות שלי הוא נראה מהורהר לכמה דקות ואז אמר שלוסי כנראה מקנאה.
"מקנאה? במה יש לה לקנא?", שאלתי בפליאה.
" לא יודע דן, אבל אולי היא מרגישה שקצת הזנחת אותה לטובת אחותה...פעם היית צמוד למיטת החולים שלה."
אחרי השיחה עם פול נהייתי מבולבל אף יותר. הייתי בטוח שהוא צודק, בטוח לוסי מקנאה! הרי בהתחלה רק רציתי לעזור לה להחלים והייתי מבלה איתה שעות על גבי שעות ואז התחלתי להתמזמז עם אחותה במקום.
יומיים לפני שיאן היה צריך להכריז על הנערים שממשיכים לקבוצת הנוער של ליברפול החלטתי לצאת לטיול ארוך בנמל עם מל ופול. אף פעם לא יצאנו שלושתינו והתגעגתי לפול לאחרונה. הוא ממש קפץ על ההזמדנות לראות אותי ואת מל מתפקדים כזוג וקבענו לאחר הצהריים של אותו יום. אני ופול אספנו את מל מביתה; לאחרונה היא התחילה להתלבש הרבה יותר טוב והרוב היה בגלל כמות הבגדים האדירה שקניתי לה. היום מל לבשה שמלה סגולה וארוכה, עם ג'קט עור שחור מעל, השיער שלה היה אסוף בקוקו גבוה שהחמיא לתווי פניה. היא נכסנסה למכונית שלי עם חיוך גדול ומלמלה "שלום" קטן לעבר פול. למרות שהם כביכול הכירו כבר היא עדין התביישה ממנו.
הגענו לנמל לאחר כמה דקות וטיילנו במזח, מל החזיקה בידי והקשיבה לשיחה שלי ושל פול על האימונים שלי ועל מה יקרה אם לא אתקבל לאקדמיה בסופו של דבר. האמת היא שפחדתי הרבה פחות. הרגשתי בטוח יותר ביכולת שלי על המגרש ויאן לא הפסיק להרעיף עליי מחמאות. וגם אם לא אתקבל, חשבתי בליבי, יש לי את מל שתתן לי כוח לנסות שוב ושוב, עד שאצליח. הרוח הקרירה של סוף אוקטובר בידרה את שערינו ומל סגרה את מעילה.
"אני יכול לשים כסף על כך שאתה עובר את מבחני הכניסה הטיפשיים האלה" פול אמר לצידי.
משכתי בכתפיי, לא רציתי לדבר על זה ולהראות שחצן, אבל הפעם באמת חשבתי שפול צודק.
"מה את אומרת מל?", פול פנה אליה בחיוך.
היא שתקה כמה דקות ואז אמרה, "אני בטוחה שדניאל יעבור, הוא הכי טוב בקבוצה."
צחקתי, " לא הכי טוב....אבל בסדר. זוכרים את אדין?", שאלתי והם הנהנו. "אדין פשוט מלך על המגרש. הוא מדהים את כולם... כולם יודעים שהוא כבר עבר, והאמת אני חושב שהוא יכנס ישר לקבוצה הראשונה ויפתח במשחקים."
" ואתה לא?", מל שאלה.
" אני הרבה פחות ממנו, זה כאילו הוא ממש נולד לשחק כדורגל", מלמלתי. האמת שהייתי גאה בו בטירוף, חיבבתי את אדין והוא הפך לחבר הכי טוב שלי, אחרי פול כמובן.
פול צחק, " עכשיו רק נשאר לו ללמוד אנגלית."
" הוא יתחיל לקבל כסף, נכון?", מל שאלה לפתע וגרמה לפול להשתתק כמעט מיד.
"כסף?", הוא שאל במקומי.
"כן...כאילו אם דניאל אומר שהוא כזה טוב. אז בטוח שישר יתחילו לשלם לו. דניאל אני בטוחה שאתה ברמה שלו, פשוט תשתדל יותר."
"אהמ" פלטתי. לא בדיוק הבנתי מאיפה היא הוציאה את הדברים האלה.
" אבל דניאל לא משחק בשביל כסף", פול פתח " הוא אוהב את זה. מה זה משנה אם ישלמו לו עכשיו או בעוד שנה? העיקר שהוא ישחק בליברפול! שיגשים את החלום שלו."
" אבל הוא לא יכול לשחק בחינם, נכון?", מל אמרה.
אחרי ארוחת צהריים בנמל החזרתי את מל הביתה. לא דיברתי יותר מידי אחרי מה שהיא אמרה, במובן מסויים הרגשתי כאילו היא דוחפת אותי לעבר כסף ולא לעבר המשחק. פול כמובן הבחין בשינוי שחל בי, " דן...היא רק התעניינה." הוא מלמל בזמן שאני המשכתי לנהוג בשתיקה.
" אני יודע. אבל זה עדין מפריע לי", מלמלתי.
"אז תגיד לה. אתה לא יכול לכעוס עליה, בשבילה כסף זה הדבר הכי חשוב...כי היא יודעת איך זה מרגיש כשאין", הוא אמר ואני נאנחתי.
הצעתי לפול להצטרף אלי לביקור הקבוע אצל לוסי. בהתחלה הוא חשב שהספיק לו להיום אבל אחרי שנעצתי בו את מבט הכלבלב המסכן שלי הוא נכנע. נכנסנו לחדר של לוסי, היא במפתיע עמדה ליד החלון שלה, לבושה בטרנינג חם. כשהיא ראתה אותי נכנס היא כמעט רצה לקראתי ונתנה לי להרים אותה ולסובב אותה באוויר כמו שתמיד נהגתי לעשות. היא צחקה את צחוקה המתגלגל ואז פנתה להביט בפול, "היי פול. מה שלומך?", ואז היא פשוט ניגשה וחיבקה גם אותו, אם פול היה מופתע הוא לא הראה את זה.
התיישבנו על המיטה של לוסי והתחלנו לפטפט כהרגלנו, השיחה זרמה ואני לא הפסקתי להתפעל מכמה שלוסי מחלימה. היא הייתה מלאה באנרגיה וצחקה בלי סוף, הלחיים שלה היו אדומות וענייה ברקו.
"את נראת נפלא לוסי", אמרתי לה.
היא חייכה, " אני מרגישה שאני מנצחת בכוחות עצמי הפעם! אף אחד לא האמין בי...ועכשיו אני מוכיחה לכולם שהצלחתי!".
"אני האמנתי בך". לחשתי, והיא צחקה והושיטה יד כדי לפרוע את שערי, "אתה יותר הפרעת למנוחתי סקוט, אבל בסדר."
גילגלתי עניים בדיוק כשפול העלה לפתע את נושא הכדורגל שלי שוב. " היום בדיוק דיברנו על זה לוסי. מה את חושבת? דניאל יתקבל?", הוא שאל ונעץ בה מבט חודר.
היא אפילו לא עצרה כדי לחשוב, "ברור שכן. הוא יתקבל ויום אחד הוא אפילו יהפוך לכוכב ענק, תזכרו את מה שאני אומרת לכם."
"דניאל חושב שיש אנשים יותר טובים ממנו", פול אמר ואני הבטתי בו, מבולבל. מה לעזלזל הוא עושה? מנסה לשחזר את השיחה שלנו מהצהריים?
לוסי משכה בכתפיה, "אם הוא חושב ככה הוא כנראה צודק. אתה לא צריך להיות הכי טוב כדי להתקבל...אתה פשוט צריך להיות מספיק טוב כדי לשרוד עד שתגיע לפסגה."
" ועד אז? להמשיך לחיות בפחד שהוא לא טוב מספיק?", פול המשיך ללחוץ.
" לא פול. הוא צריך להנות מהחיים ולקבל כול דבר שיקרה לו בברכה, הכול לטובה סקוט", היא נעצה מבט ישר בעניי, "אבל על מה כול הדיבורים האלה? אני בטוחה שהוא מזמן ברשימה של אלו שהתקבלו!".
פול בתשובה רק חייך חיוך ממזרי ועזב את הנושא הזה. בלי ששמתי לב בכלל השעון הורה על תשע ולוסי עשתה פרצוף מופתע " אוי ואבוי סקוט, אתה פה כבר שש שעות!".
נתתי לה מרפק עדין בצלעות, עדין מפחד להכאיב לה, " אל תגידי לי שאת לא נהנת איתנו!".
לוסי נאנחה ונשענה אחורה על הכרית שלה, עניה נעצמו והבנתי שהיא ביזבזה את כול כוחה להיום.
" כדי שנתחיל לזוז פול" אמרתי.
פול הנהן והתרומם, " היה לי ממש נעים להכיר אותך לוסי, אני מקווה שניפגש בקרוב." הוא נתן לה חיבוק קטן ויצא מהחדר, נותן לנו כמה דקות לבד.
היא נאנחה שוב ואז התרוממה לאט, " תמסור לו שניפגש בחוץ. פעם הבאה ניצא לבלות בחוץ."
"היי לוסי, לאט לאט" הנחתי יד על כתפה, מודאג מעט מכך שהחווירה בבת אחת.
"אני בסדר פשוט התעייפתי קצת", היא חייכה חיוך מתוח. " לילה טוב דניאל", היא מלמלה וזה היה הסימן שלי שהיא לא יכולה להמשיך לדבר איתי יותר. עזרתי לה לשכב במיטה, וכשכיסיתי אותה היא ביקשה שאקרא לאחות.
"מה קרה לוסי?", נעצתי בה מבט, מפוחד לגמרי.
" אני חושבת שהגזמתי היום..." הקול שלה רעד ואני מהרתי לסמס לפול שיקרא לאחות בדחיפות. התיישבתי לידה ותפסתי בידה, " בבקשה תנשמי עמוק, האחות בדרך."
"אני בסדר, בבקשה תלך הביתה. אתה צריך לישון...יש לך אימון מסכם מחר."
"לא אכפת לי", עניתי. כ"כ פחדתי בכול פעם שראיתי אותה חלשה, במיוחד בזמן האחרון שמצבה השתפר כ"כ - ההתמוטטויות הקטנות שהיא הייתה עוברת היו משתקים את כולי. האחות הגיעה כמעט מיד, היא החליפה כמה דברים עם לוסי וחיברה אותה לאינפוזיה, " קצתת נוזלים ואת כמו חדשה", ואז האחות פנתה אלי, "היא צריכה לנוח בחור צעיר."
הנהנתי, נתתי ללוסי נשיקה על מצחה ויצאתי החוצה. פול חיכה לי במסדרון וקפץ על רגליו ברגע שראה אותי, "הכול בסדר?!".
הנהנתי והסברתי לו שזה קורה, כול כמה ימים לוסי קורסת. " פשוט היא נורא התאמצה היום."
פול שתק עד שירדנו במעלית לקומת הכניסה, "נורא אכפת לה מימך דניאל. בבקשה אל תשבור לילדה הזאת את הלב."
דבריו גרמו לי לעצור במקום " למה אתה מתכוון?".
פול משך בכתפיו, " לדעתי אכפת לה מימך הרבה יותר ממה שאכפת למל. לא הצלחתי לפצח את מל היום אבל ללוסי רואים הכול בעניים. היא כ"כ התאמצה כדי שיהיה לך טוב היום שהיא הביאה את הגוף שלה לקריסה, היא כ"כ בטוחה בך וביכולות שלך. אתה כמו מלך בשבילה. ומל...מל עדין מרוחקת."
"הן שונות", לחשתי אבל עמוק בפנים ידעתי שהוא צודק "מל ביישנית יותר."
פול משך בכתפיו, "אוקיי, אתה בא?".
אבל לא הצלחתי לצאת מבית החולים הארור הזה, הבטתי לעבר פול והושטתי לו את המפתחות של הרכב. הוא אפילו לא שאל מה קרה או מה אני עושה, הוא לקח את המפתחות בשקט ואמר " תתקשר אליי כשתרצה לחזור הביתה, אבוא לאסוף אותך." ואז הוא פשוט יצא ללילה הקר של ליברפול.
כשחזרתי לחדרה של לוסי היא כבר ישנה. ראיתי שהאחות חיברה אותה שוב למוניטור שציפצף בקצב אחיד. נאנחתי והסתכלתי עליה, כ"כ שברירית. גררתי כיסא ליד המיטה שלה והתיישבתי, לוקח את היד שלה בידי. חשבתי להתקשר למל ולהודיע לה שאחותה קרסה היום שוב, אך מצד שני לא רציתי לדבר איתה אחרי מה שקרה בנמל. לא חשבתי שמל פלטה על כול עניין הכסף מתוך חמדנות או משהו בסיגנון. האמת שקיוותי שפול צדק לגמרי כשאמר שכסף פשוט חשוב לה כי היא גדלה בבית שבו לא היה לה כמעט כלום. אך מצד שני גם לוסי גדלה באותו בית והחיים היו הרבה יותר אכזריים אליה מאשר לאחותה. אבל זאת מל...שגורמת לי להרגיש תמיד טוב עם עצמי, לא אוכל לכעוס עליה לנצח בגלל שטות. התלבטתי כמה דקות ואז בהחלטה של רגע החלטתי לשלוח הודעה דווקא לאדין ולראות איך הוא מתכונן למחר. הוא החזיר לי תשובה אחרי כמה דקות, ' דאניאל אני אם בחור.' ואחרי דקה שבה הייתי בהלם מוחלט הפלאפון ציצף שוב וקיבלתי את האות 'ה' ממנו. הוא עם בחורה... אדיוט! מתי כבר ילמד לכתוב? צחקתי בשקט, כמה שאהבתי את הבחור הזה וכמה שהייתי שמח בשבילו. כ"כ הגיע לו להפוך לכדורגלן מקצועי! נער שעזב את המדינה שלו ובא לחיות באנגליה, בלי לדעת את השפה ובלי לדעת מה העתיד צופן לו. ואז חשבתי על עצמי, האם לי מגיע להגשים את החלום שלי? ברור שמגיע לי! גם אליי החיים התאכזרו ולקחו ממני כ"כ הרבה, וכול האנרגיה והרצון שהשקעתי באימונים האלה? פחד קטן התחיל להדהד בראשי....מה אם?
"דניאל?", קולה של לוסי גרם לי לקפוץ ממקומי, לגמרי שכחתי איפה אני נמצא.
"תחזרי לישון", מלמלתי. כנראה שמחצתי לה את היד לגמרי וזה מה שגרם לה להתעורר.
"למה לעזעזעל אתה עדין כאן?", היא לקחה את היד שלה ממני.
" דואג לך, תגידי תודה ותחזרי לישון."
ביום אחר כנראה שלוסי הייתה עוקצת אותי בחזרה אך הפעם היא רק חייכה אליי ולחשה 'תודה' בקולה השברירי. ליטפתי את ראשה עד שנשימותיה חזרו להיות סדירות ואז קמתי ובדקתי את המוניטור בשנית; הוא עדין ציפצף בקצב אחיד. ניגשתי ללוסי, נשקתי למצחה וחמקתי מחוץ לחדרה ואז התקשרתי לפול וביקשתי שיבוא לאסוף אותי. כשעמדתי בחוץ וצמרמורת של קור אחזה בי הבנתי משהו: הפחד הכי גדול שלי לא קשור לכדורגל או למל או לאבא שלי או לכסף, הפחד הכי גדול שלי הוא לאבד את לוסי לסרטן.