נ.מ טאהיונג:
"יונגי" קראתי ליונגי שישב בפנים אדישות לכיוון הטלוויזיה, המכובה, היה לו כוונות בזה, כמו להתעלם ממני, או מהשאלות המטומטמות של ג'ימין. "יונגי!" צעקתי עליו, "מה!, מהה!!", הוא צעק בחזרה, "איפה שמת את כל הקניות?", שאלתי אותו בעצבים, "הם עדיין באוטו של ג'ונגקוק", יונגי אמר וחזר לאותה תנוחה, בחיי אם יתפס לו הצוואר אני לא יתפלא.
"ג'ונגקוק תפתח שניה", דפקתי בדלת של ג'ונגקוק, הוא חזר לבית כדי להתקלח, כי ג'ימין המאוד חכם, שפך על ג'ונגקוק את כל הקפה שהוא קנה לעצמו, למה?, כי ג'ונגקוק התעלם ממנו, למה הוא התעלם ממנו?, מעצם הסיבה שהוא קיים.
"מה?" ג'ונגקוק פתח ונחנקתי, השיער שלו היה רטוב, וכל מה שמפריד בינו לבין להיות ערום מולי, זה מגבת לבנה שכרוכה מסביבו, הבטן שלו הייתה חשופה ויכולתי לראות בבירור את הקוביות, ואז שמתי לב שהקעקועים שלו מגיעים בעצם עד הכתף, מעניין בשביל מה הוא עשה את כל זה, הרגשתי שאני מסמיק טיפה וישר ניערתי את ראשי, מנסה להתעלם מהמראה של ג'ונגקוק, "א-אה, אני צריך את המפתחות של הרכב שלך", אמרתי לו מגרד בראשי ממבוכה, "בשביל מה?", הוא אמר בפנים סקרניות, "הקניות...", ניסיתי להוציא מילה וחצי מהפה, "אה, יונגי לא הוציא אותם?", הוא שאל, "לא" עניתי לו, "טוב חכה שניה, אני יבוא לעזור לך" הוא אמר והפנה את הגב שלו אליי, איך שהוא נעלם מהעין שלי נאנחתי אנחת הקלה, הוו בחיי, זה הדבר הכי מביך שחוויתי בכל חיי, אבל למה?, זאת לא פעם ראשונה שמישהו הולך לידי ככה, מה עובר עליי?.
נ.מ ג'ונגקוק:
זרקתי על עצמי חולצה שחורה רחבה ומכנס רופף, אני בכל זאת לא מתכוון לצאת היום.
יצאתי החוצה וראיתי את טאהיונג עומד מחכה לי, כשהוא נשען על הקיר מתעסק בטלפון, בהיתי בו לרגע, איך זה יכול להיות שהוא לא עושה כלום והוא עדיין יפה?, התנערתי מהמחשבות וסגרתי את הדלת, "אתה בא?", שאלתי אותו, והוא מיד הרים את הראש מהטלפון והנהן.
"תקח את זאת, לא, את ההיא, לא, נוו צד שמאל, ג'ונגקוק!!" טאהיונג ניסה להסביר והתעצבן, "מה?, אני לא מבין, איזה מהם?" שאלתי אותו, "מה אתם מסתבכים?, זוז", יונגי לפתע הופיע מאחורי ולקח את שתי השקיות, "תודה באמת שהגעת", טאהיונג אמר וניסה לסחוב את ששת השקיות שהוא החליט שהוא, 'מסוגל לקחת', "שומעים אותכם רבים עד לבית, לא יכולתי שלא לבוא", יונגי אמר ופנה לכיוון הבית, "אוו, אדון אכפת לי", טאהיונג אמר בגלגול עיניים וניסה שוב בכישלון רב להרים את השקיות, צחקקתי ולקחתי ממנו שלוש שקיות, "למה אתה צוחק?", הוא שאל, "כי אתה חמוד", עניתי לו והלכתי לכיוון הבית שלו, אמנם לא ראיתי את הפנים שלו, אבל בהחלט הרגשתי את המבוכה שלו מאחורי.
נ.מ טאהיונג:
אני מובך. אני חד משמעית מובך. למה הוא חייב להגיד או לעשות את כל הדברים המיותרים האלה?, אני ממלא כבר שבוע מבולבל בגללו, הוא חייב להוסיף עוד דברים כדי לתסבך אותי?.
"טאהיונגייי", ג'ימין בא מהצד והתחנף, "לא" אמרתי לו, "אבל לא אמרתי עדיין כלום", הוא אמר, "אבל אני יודע שאני בסוף יגיד לא, אז בוא נחסוך כאב ראש", עניתי לו כשאני מסתכל קדימה במבט עייף, "חה, טוב, בכל מקר-", "לא", ג'ימין, לא", אמרתי לו בעצבים, "וואייי, מה יש לך?", ג'ימין אמר, למען האמת, גם אני לא יודע מה יש לי, אני מבולבל, מתוסכל, ועייף, "אני הולך לישון קצת, ג'ונגקוק ויונגי, אתם אחראים ששום דבר לא ישבר", אמרתי להם תוך כדי שאני הולך לחדר.
"טאהיונג?", שמעתי קול מכיוון הדלת וקפצתי, לא נבהלתי כי קראו לי, נבהלתי ממי שקרא לי, ג'ונגקוק, "כ-כן" אמרתי לו חצי ישן, "אתה בסדר?", הוא שאל, פאקינג לא, וזה בגללך, "כן, למה?", שאלתי אותו, "סתם, פשוט היית נראה לא טוב מקודם", הוא אמר ונכנס לחדר, סוגר אחריו את הדלת, מה הוא עושה לעזאזל?, הוא התיישב על המיטה לידי ושם יד על המצח שלי, נרתעתי מעט, אני בכל זאת לא מכיר אותו כל-כך ואין לי מושג מה הוא מתכנן לעשות, "הוו בחיי, אתה רותח", הוא אמר עם עיניים פעורות מעט, "חכה שניה", הוא אמר ויצא מהחדר, נאנחתי בהקלה ושמתי יד על המצח שלי, שיט, אני באמת חם.
הוא חזר עם מגבת וקערה עם מים, הוא התיישב לידי ועזר לי להתיישב מעט, כשניסיתי לקום הרגשתי לפתע כאב חד בראש שלי, "א-אחח", אמרתי והחזקתי בראש שלי, "תזהר", הוא אמר והושיב אותי בזהירות, "קח", הוא אמר והושיט לי כדור עם כוס מים, "ת-תודה" אמרתי עדיין מחזיק בראש שלי, בלעתי את הכדור ומיד אחר כך הרגשתי מגבת רטובה על המצח שלי, "זה בסדר ג'ונגקוק, אני צריך ללכת לסדר את הקניות במקום", אמרתי ובאתי לקום, אך הוא מיד השכיב אותי בחזרה, "אתה כרגע צריך לנוח, אני יעשה את זה", הוא השאיר את המגבת על המצח שלי ויצא מהחדר.
אוקיי יצא פרק טיפה קצר כי המוח שלי לא עובד היום.
מקווה שנהנתם🩵
פרק הבא יעלה כרגיל ביום שני🫶💜