פרק: 5
————————————————————
אנדראיה התהלכה לאחור. במבט מזועזע והלום.
"עכשיו, כשאת כבר מבינה... אין סיבה שנתרחק ממקום כל כך רגיש," הסברתי בקול רגוע, בעוד שצעדי נפלו קדימה לכיוונה.
אנדראיה התמקמה כמה צעדים לאחור ושם החלה לרוץ במהירות לכיוון הדלת. רצתי אחריה וניסיתי להשיג אותה, מושטת את ידי לפניה במטרה למנוע ממנה לברוח.
"אנדראיה!" קראתי בקול חזק, ואז הסתגרתי על ידית הדלת במהירות.
"תפסתי אותך!"
״אאאא תעזוב אותי!"
"אדריאן!" צעקה בהתנגדות. חזקתי את גבה לגופי ועוטף אותה בזרועותיי. "ששש.. תירגעי," ניסיתי להרגיע אותה.
"איכ! תלך ממני.." מלמלה על סף דמעות.
"אחח, הריח שלך כל כך מתוק... אפילו הטעם כה פירותי," התבוננתי בה ונושקתי לצווארה בעונג של ברכות, והיא מתאבקת איתי בכל כוחה האחרון עד שהיא הצליחה להשתחרר ממני שוב ולדחוק אותי לאחור, ולרוץ לכיוון הדלת.
"לא.. אנדראיה! אני מזהיר אותך!" צעקתי אליה בהפעם האחרונה, לא לפני שהיא כבר יצאה החוצה.
"לעזאזל!" צעקתי ובעטתי בשולחן.
————————————————————
•נקודת מבט של אנדראיה•
————————————————————
נעצרתי מחוץ למנזר, מתנשפת. רגליי רעדו זה לזו, עד שיכולתי להרגיש אותם בכל רגע, פשוט נופלות על הברכיים.
אני מרגישה כל כך מסוחררת... רק אלוהים יודע, איך היה לי את הכוחות להתאבק איתו בגוף חצי קפוא ועוד להצליח לרוץ. נאנחתי לרווחה, על סף של דמעות שהתצברו מתחת לעיניי. אני עדיין בהלם.
ומעל הכל, אני מרגישה בפחד. שאני כבר לא יודעת מה לעשות! אני מרגישה תחושה גועלית, שאין לי דרך להסביר אותה.
התקדמתי למדרכה, בגוף רועד, צופה במכוניות חונות ממול הכנסייה.
חלקם היו תיירים, וחלקם... באו לכאן בשביל להתארס, אני מניחה.
השפלתי את מבטי מטה.
אני רוצה הביתה.. אני לא רוצה להיות כאן יותר!
״העלמה הצעירה!" נצעק לפתע מאחוריי.
————————————————————
פרק חמישי, אהובים שלי:) מקווה, שאהבתם את הפרק של היום. כי אם כן, אז אל תשכחו לפרגן לי בתגובות.
רף: 10 הצבעות 💫 ו10 תגובות❤️