להטות את הכף – פרק 24
יש שמש מבעד לעפעפיו העצומים.
לוקח לפיטר דקה כדי להבין מדוע הדבר כה מוזר, אך כשזה קורה, המערכות שלו מתמלאות אדרנלין והוא מחוץ למיטה שניות ספורות לאחר מכן.
כשהוא מבחין בשעון על שידת הלילה, הוא מרגיש כאילו כל עצב בגופו קופא, כי פאק, השעה אחת עשרה בבוקר, איך הוא יכול היה לשכוח לכוון את שעון המעורר שלו, הוא באיחור שלא מהעולם הזה, הוא חייב –
רגע.
פיטר עוצר במקומו ליד דלת השירותים.
המבחן האחרון שלו היה אתמול. הטיפול הפסיכולוגי יהיה רק מחר. הם לא יידעו מה תאריך השחרור של בן עד יום שני או שלישי, ועדיין נותר לו שבוע שלם לפני שהוא צריך להתחיל את ההתמחות שלו.
מה שאומר שזה בסדר גמור שהוא ישן במשך עשרים שעות... כי היום שלו לגמרי פנוי.
המחשבה כה הזויה, אך הוא לא יכול להתחמק ממנה.
"זה נקרא חופשה," טוני אומר בחיוך בעודו מוזג לשניהם קפה שג'רוויס דאג שירתח בדיוק בזמן שפיטר נכנס למטבח. "שמעתי שזה אדיר. עבר די זמן מאז שניסיתי את זה. אתה יודע, אנחנו צריכים לנצל את היום ולהמשיך את מרתון מסע בין כוכבים. אנחנו כל כך בפיגור בחינוך שלך שזה כבר לא מצחיק."
חיוך נמתח על שפתיו של פיטר לשמע הטון המלגלג של טוני, והוא מוצא את עצמו מהנהן בפה מלא טוסט. הגוף שלו מרגיש כאילו דחסו אותו לתוך צנטריפוגה שהניחו לה להסתובב יותר מידי זמן, מה שלא יכול להועיל להליך הריפוי הפיזי שלו, אז להירגע סתם כך נשמע נהדר.
וזה בדיוק מה שהם עושים, צהריים של יום שבת; משתרעים על הספה וצופים בקלאסיקות של מדע בדיוני.
אך מסיבה מסוימת, נראה שפיטר לא מצליח להירגע. בכל פעם שהוא חושב שהוא מצא את התנוחה הנוחה, משהו מתחיל לגרד, שריר קופץ או שהוא צריך לסדר פה את התנוחה או להטות את עצמו טיפה ו –
"אם תזוז עוד פעם אחת," קולו של טוני נשמע לפתע, "אני אדאג שלנשר יתקע אותך בשירותי תמיכה הראשונית למשך שבוע."
פיטר מרכין את ראשו ומניח את העקב השמאלי על ברכו הימנית שוב במקום להחליף ביניהם כפי שהתכוון מלכתחילה.
"מצטער," הוא אומר, אבל טוני כבר עצר את הפרק ופנה להביט בו.
"מה יש?"
האינסטינקט הראשוני של פיטר זה לומר, 'שום דבר' ולהכריח את גופו לא לזוז, אבל מה שהיה הו כה פשוט בשבילו בעבר, נראה בלתי אפשרי היום.
"כואב לך? לקחת את התרופות שלך? אתה רוצה שאתקשר – "
"לא, זה לא – אני בסדר. פיזית."
"ונפשית?"
פיטר נושף ומסיט את תשומת לבו פנימה, כפי שסם לימד אותו לעשות. מה שעדיין מרגיש מוזר, אבל... טוב, שווה לנסות. אז... איך הוא מרגיש עכשיו?
"אני," הוא מתחיל, "אני, לא יודע, חסר מנוח? אני מצטער, אני מנסה להתרכז בסייבורימים האלה, אבל..."
"בורג," טוני נוחר. "זה נקרא בורג."
"מצטער."
"הי, אני מבין את זה, נסעת על מאתיים קמ"ש במשך שנים וככה פתאום אין עוד כביש בהמשך. ברור שייקח לך זמן להתרגל לזה, וזה יהיה קשה, אבל אתה תצטרך ללמוד איך להירגע ולהטעין את עצמך מחדש, ילד."
"כי אתה ממש טוב בזה," פיטר עוקץ לפני שהוא יכול לנשוך את לשונו.
טוני בקושי מרים גבה. "יותר טוב ממך."
אחת-אפס.
טוני זז לצידו. "מה לגבי מסאז'? או שתהיה לזה השפעה הפוכה?"
"אני.. השפעה הפוכה אני חושב – אני מצטער," פיטר מוסיף כשטוני מיד זז לצד השני של הספה.
"לא, זה בסדר. זו הייתה רק הצעה."
פיטר מהנהן אך לא מרים את מבטו. מאיך שהוא מכיר את טוני, הוא בטח כבר חושב על עשר דרכים אחרות, ופיטר בספק שהוא יצליח להגיד לא לעיתים קרובות יותר. העניין הוא, הוא רוצה להיות קרוב לטוני, אבל באותו הזמן, הוא גם לא רוצה. כי הוא לא רוצה לתת מסרים שגויים, או לבלבל אותו – או את עצמו, לצורך העניין – והכל פשוט מרגיש כמו סיבוך אחד ענקי בראש שלו.
"הי, כבר עשית את שיעורי הבית שלך?"
פיטר ממצמץ. "הא?"
"לדמיין את השותף האידיאלי שלך? אתה יודע, בנוגע לכסף." טוני מחייך. "מצלצל מוכר?"
"אה, אמ.. טוב, קצת?"
טוני נשען לאחור על הספה באנחה. "תודה לאל, חשבתי שכבר יש לך מצגת מוכנה. או שלפחות הכנת כמה כרטיסיות."
פיטר מסמיק, כי אולי הוא שקל להכין את זה, רק כדי לעזור לו לחשוב.
"אתה בלתי נסבל, ילד," טוני אומר, אך הטון החם שלו סותר את ההצהרה. "רוצה אתה להתחיל או שאתה מעדיף שאני אתחיל?"
מכיוון שפיטר בספק שהאידיאלי של טוני יהיה משהו אחר מלבד 'לתת לי לזרוק המון כסף על פיטר כל יום בלי שתהיה לו בעיה עם זה', הוא מסמן לו להתחיל.
הוא לא טועה.
"...למרות שאני מבין שזה לבקש יותר מידי, אז אני מוכן להתפשר."
"אה..."
"אבל בוא לא נרוץ מהר מידי. הראיתי לך את שלי, עכשיו תראה לי את שלך."
הוא רואה איך המוח של טוני רץ כבר בין כל האפשרויות – כנראה עשה זאת מהרגע שסם נתן להם את שיעורי הבית, מנסה להבין את המשתנים ולמצוא את הפיתרון האפשרי והטוב ביותר. משהו בזה מציק לפיטר. הם אמורים להיות צוות, לא? אז הוא רוצה להיות חלק ממה שהם יחליטו.
"מה אתה חושב שאני מתכוון לומר?" פיטר שואל, חלקית כי הוא כועס, חלקית כי הוא באמת סקרן.
טוני מטה את ראשו. "חשבונות בנק מופרדים. לרסן את ההוצאות שלי. לתת לך לשלם על מסעדות מדי פעם." טוני עוצר. "ובכן?"
"קרוב."
"לא, יש לי סטנדרטים! ראמן זה לא אוכל, ואף אחת מהמעדניות הזולות ביותר בניו יורק לא הגיעה לרשימה הקצרה המאושרת להזמנות של ג'רוויס, אז – "
"לא, לא. אני לא התכוונתי – התכוונתי לבזבוזים." למבט התוהה של טוני, פיטר ממשיך, "כן, אני ארגיש הרבה יותר בנוח אם תבזבז פחות מתמ"ג של מדינה קטנה בחודש – "
"החישוב הזה הוא מיתוס, לווייס אין מקורות שיגבו את זה – "
"אני לא רוצה שתשתנה."
טוני עוצר את עצמו באחת. "מה?"
עכשיו תורו של פיטר לזוז קרוב יותר על הספה. הוא חשב על זה רבות, בכל פעם שהמוח שלו לא יכול היה להכיל עוד דקה אחת של חזרות על החומר, ולמרות שהוא לא יודע מה האידיאל האמיתי בשבילו, הוא בטוח במה שהוא לא רוצה.
וזה שטוני יכריח את עצמו להתאים לתבנית שהוא לא מתאים לה. לבקש ממנו לשים לב להוצאות שלו זה כמו לבקש מחתול להפסיק לגנוב דגים שנמצאים על השולחן ללא השגחה – זה נוגד לטבע שלו.
"ואני אוהב את הטבע שלך," פיטר אומר, מודע לכך שהוא מתחיל לברבר. "ואתה לא צריך לשנות את עצמך בשבילי."
טוני בולע לרגע. "אני מוכן. בשבילך, אני אשתנה."
"אתה תנסה, ואז אתה תשנא אותי, ואז..."
פיטר לא רוצה לסיים את המשפט הזה. המעקב אחר קו המחשבה הזה עד לסיומו הבלתי נמנע מספיק שיהיה רק בראשו שלו.
שניות חולפות בשתיקה, שניהם אבודים במחשבותיהם.
לבסוף, טוני שואף אוויר בקול ופוגש במבטו. "בסדר. אז, התפשרות. מה אתה אומר שניפגש באמצע?"
"כמו... שלפעמים אני אשלם על קפה ודברים, ואתה תעדכן אותי בהוצאות גדולות אם הן משפיעות עליי?"
"כל עוד אתה לא תסרב לכולן באותו הרגע."
"כל עוד אתה כן איתי."
"אותו הדבר לגביך," טוני אומר, ומדגיש זאת בתנועה. "אם אפשל, וזה יקרה, אתה צריך לומר לי. או אם אתה מרגיש לא בנוח. או אם אני פתאום מרגיש לך מוגזם מידי. ואז אנחנו נדבר, כמו שווילסון הציע, ואנחנו נפתור את זה. ביחד."
משהו משתקע בחזהו של פיטר כשהוא קולט את הבעתו של טוני בהד הוויכוח שלהם בבית החולים. הוא יודע שטוני שם לב, כי החיוך שלו גדל ותואם לזה של פיטר כשהוא מסכים, "ביחד."
הם ממצליבים מבט לעוד כמה רגעים.
ואז, טוני רוכן קדימה ומחכה שפיטר יעשה את אותו הדבר לפני שהוא לוחש, "רוצה להכין מצגת לווילסון?"
*
"אני שמח שויתרתם על זה," סם אומר למחרת בשעשוע. "ושלקחת יוזמה. זה אומר שאני עושה את עבודתי כראוי."
טוני רואה איך פיטר מתגאה מעט מהמחמאה.
הוא יושב באותו הכיסא כמו תמיד, לובש את אותו סוג הבגדים, ועדיין, משהו משמעותי השתנה בנוגע לילד. אולי החופש באותו היום היה יותר משמעותי ממה שטוני ציפה, או שהשיחה הכנה שלהם עזרה להרגיע קצת את הרוחות – בכל מקרה, המראה ממלא את טוני בתחושת הישג.
בדיוק כמו הפשרה שהגיעו אליה אתמול.
"אמ.. בתוך התחלה, אני אשאר במגדל בזמן ההתמחות," פיטר מסביר למבטו המעודד של ווילסון. "זה מקצר את זמן ההגעה שלי ואני קרוב יותר לרופא למקרה שיקרה איזה משהו, ו... טוב." פיטר מציץ בטוני במבט עדין. "אוכל לבלות יותר זמן עם טוני."
"ניצחון עבור כל אחד," טוני אומר, אבל זה מגיע רגע אחד מאוחר מידי כי הוא נאלץ להילחם בקולו הכנוע. "כך הוא גם יהיה קרוב יותר לדודה ולדוד שלו."
ווילסון משמיע קול שאלה באותו הרגע שפיטר מהמהם, וטוני מרגיש שהוא צריך להתייחס לזה, כי, "זה לא עניינך, ילד. חדר האורחים שלי, החלטה שלי למי אני מציע אותו. אני עדיין יכול לשים את החדר שלהם צמוד לחדר שלך, אתה יודע."
"בואו נחזור לזה רגע?" סם אומר לפני שלפיטר יש הזדמנות להתווכח – שוב – שטוני עשה מעל ומעבר וזה אמור להיכלל בתוך הוצאות גדולות, מה שאומר שזה מצריך את דעתו.
אך למרבה המזל, ווילסון אומר, "איך היית מרגיש אם מר סטארק היה מנסה להגיד לך מה לעשות עם חדר המעונות שלך?" ופיטר ממלמל משהו מתחת לשפמו הלא קיים.
כמה חבל שווילסון חייב להרוס את כל נקודות הבונוס שקיבל בעזרת השאלה הבאה שלו.
"אתה לחוץ?"
"למה שאהיה לחוץ?"
"אה, אין סיבה, מר סטארק. אתה רק פוגש את ההורים המשניים של בן הזוג שלך בפעם הראשונה מזה תמיד."
"נה, יש לי את זה."
ווילסון נוחר.
"בן כבר מחבב אותך," פיטר אומר. "אין לך ממה לדאוג."
"אני לא דואג!" טוני אומר. ואוקיי, זה לא תורם לו.
ווילסון נאנח. "מר סטארק," הוא מתחיל, אבל למרבה הפתעתו של טוני, פיטר מתערב.
"אה, האמת ש... יש משהו אחר שאני אשמח לדבר עליו."
נראה שפיטר לא לגמרי משוכנע, אך הוא ממשיך בכל זאת, ומנווט את השיחה ביעילות מחוסר הביטחון של טוני לגבי פגישת פנים-אל-פנים עם הבחור שאחראי בעקיפין לכך שפיטר סיכן את חייו, ואחראי ישיר לכך שלימד את הילד על גודלה של אחריות גדולה עם כוח גדול. ועם כמה שטוני מעריץ את התכונות הללו בפיטר, אף אחד לא יטען שהן לא הגישות הבטוחות ביותר שיש.
אבל כן, פיטר מעוניין לחלוק משהו.
"אני רוצה להיות פיזי שוב. איתו."
...רגע, מה?
"ואיך זה גורם לך להרגיש, פיטר?"
"...נרגש? ואמ.. מפוחד? כי זה לא רק... מגע. זה גם..."
סומק קל צף על לחייו של פיטר ולפתע טוני מבין – פיטר מדבר על סקס.
"אתה תקבע את הקצב," הוא פולט לפני שמסנן המוח-פה מפעיל את עצמו. "אין פה שום שאלה. אתה אומר לעצור, אנחנו עוצרים, אל – "
"מר סטארק."
טוני מסמן בפנטומימה מפתח על שפתיו ומנסה לשדר אווירה רגועה, כי פיטר נראה שוב מאוים.
"תאמר לי, פיטר – למה אתה רוצה ליזום משהו אינטימי?"
"אה... חייבת להיות לי סיבה?"
"לא בהכרח," ווילסון מודה, "אבל בהתחשב בהיסטוריית העבר שלך, סקס נטה להיות קשור לתנאי עבורך."
"אני יודע שהוא לא משלם לי – "
"לא לכך התכוונתי," ווילסון אומר. "זוכר ששניכם סיפרתם לי על היסטוריית המין שלכם? ציינת שהרגשת מכובד כי מר סטארק הראה לך את כור הקשת של המגדל ואז ניסית ליזום מין אוראלי."
בטנו של טוני מתעוותת לזיכרון. פיטר על אוטומט זה משהו שהוא לעולם לא ירצה לראות שוב.
"אז... האם אתה מעוניין ליזום אינטימיות כאות תודה?"
טוני עוצר את נשמתו לחלקיק השנייה שלוקח לפיטר לנענע את ראשו.
"אני פשוט רוצה להיות קרוב אליו, אני מניח?"
לעזאזל, הילד נשמע כל כך מבולבל. טוני ממש חייב לנשוך את פנים לחיו כדי לעצור את עצמו מלהתערב. ווילסון המומחה, אחרי הכל. חייבת להיות לו תגובה אחרת בשרוול מלבד 'אתה יכול להיות קרוב אליי כל הזמן.'
הוא לא טועה.
הוא גם לא בדיוק צודק.
כי מה שווילסון עושה זה להישען לאחור ולבחון את פיטר לדקה, ואז לשאול, "אתה מרגיש שזה משהו שמגיע לך?"
"איזו שאלה מטופשת זו, דוק?" טוני אומר. "למה שהוא לא ירגיש..."
אבל אז המוח שלו נזכר במה שפיטר אמר על קבלת ההתמחות והמחאה גוועת בגרונו.
הילד, בזמן הזה, העביר את תשומת לבו אל ברכיו. לוקח לו כמה זמן לפני שהוא מדבר שוב.
"אני... אני לא יודע."
ווילסון משתיק כל מחאה שעומדת על לשונו של טוני במבט לפני שהוא נשען קדימה ותופס את מבטו של פיטר.
"אני לא שואל אם אתה יודע, פיטר. שאלתי איך אתה מרגיש. אין תשובה נכונה או לא. האם אתה מרגיש שמגיע לך להיות עם טוני?"
התשובה המיידית של פיטר היא, "לא."
"למה?"
"אני... אני פשוט.. אני."
"ומי זה? איך היית מתאר את עצמך?"
פיטר מושך בכתפיו בהתחמקות ומשהו בליבו של טוני נצבט. הוא מת להתערב, אבל ברור שלווילסון יש פה תוכנית, והדבר האחרון שהוא רוצה לעשות זה להפריע ולשבש את התהליך.
"אני סטודנט להנדסה. מלצר. אני – עובד מין לשעבר."
"לא, אתה נהגת לעבוד במין, פיטר," ווילסון אומר. "יש הבדל משמעותי בין לומר לעצמך 'אני משהו' לבין להיות מישהו שנהג לעשות משהו, או שעדיין עושה משהו. היית אומר שמר סטארק כאן עדיין סוחר המוות?"
פיטר נד בראשו. טוני חושב שהוא מבחין בהבנה מבציעה בהבעתו.
"אז תחת אותו ההיגיון, אתה לא עובד במין יותר. החלק הזה בחייך כבר נגמר."
פיטר מהנהן. טוני רואה את גרונו מתאמץ כשהוא בולע. "אני מניח... אבל זה עדיין לא אומר שאני... אני שום דבר מיוחד."
פיטר נשמע כה כנוע ומשוכנע שהאיפוק של טוני סוף סוף נשבר.
"טעות," הוא אומר, ופונה להביט בילד ישירות, הוא רוצה להראות לו שהוא מקדיש לו את מלוא תשומת הלב. "אתה חושב שהייתי מבלה איתך זמן אם לא הייתי חושב שאתה שווה את זה? אני טוני פאקינג סטארק, אני יכול לעשות כל מה שאני לכל הרוחות רוצה, וזה כולל להימרח איתך על הספה ולראות 'חלל עמוק 9', או לבחון אותך על אווירודינמיקה, או לעבוד בזמן שאתה נמצא קרוב ומתעסק בעניינים שלך, או לעזאזל, אפילו ללכת למופע של החברה שלך יחד איתך, ולא כי אכפת לי מתיאטרון הסטודנטים המחורבן, אלא כי אני רוצה להיות איתך. ותנחש מי יכול לקבוע אם אתה שווה את הזמן שלי או לא? יאפ, אני. לא אתה. בדיוק כמו שאני לא יכול להחליט אם אתה רוצה או לא רוצה להיות איתי."
"תודה לך, מר סטארק," ווילסון אומר כשטוני מסיים, אך כל מה שהוא יכול לעשות זה להסתכל על פיטר, שעיניו פעורות בתדהמה.
לאחר רגע, פיטר בולע את רוקו ומהנהן.
"רוצה לחלוק, פיטר?"
"טוני צודק. אני פשוט... אני לא לגמרי מאמין בזה עדיין? כלומר, אני יודע שזה נכון, ואני יודע שרומלאו כבר אינו, ואני יודע שבן עומד להשתחרר אבל... נהגתי לדמיין את זה. שיש לי – חבר," פיטר מועד במילה. "אבל מעולם לא חשבתי באמת – זה פשוט, זה הזוי."
הבעתו של ווילסון מתרככת. "זה ייקח זמן. אל תחשוב שאתה צריך להספיק הכל תוך שבועיים. תהיה סובלני עם עצמך. תשאף להתקדמות, פיטר, לא לשלמות. אותו הדבר עבורך, מר סטארק."
"אה, אני לגמרי שואף להתקדמות."
הוא אומר זאת בקלות ראש אך מאפשר למידת הכנות המדויקת לחלחל אל הטון שלו כדי שווילסון לא יעיר לו על כך. אחרי הכל, אם יש משהו שהוא למד, זה שתמיד יש דרך לשפר דברים.
וזה גם הנושא של שיעורי הבית שהרופא הערים עליהם. דברים נדושים ודביקים כמו לעצור את עצמם ואחד את השני כשהם מדברים או חושבים בצורה שלילית על עצמם, נפילת אמון חופשית, נגיעה במודעות... אבל הי, אם זה יוביל לכך שפיטר באמת יבטח בו וייתן לעצמו להיות מאושר, אז טוני יכול לסבול את כל הדביקיות שווילסון מסוגל להמציא.
*
פיטר חשש לבקר את סטיב ובאקי בבניין בו הייתה מסעדת ללא עצם, אבל הוא מוצא את עצמו נרגע ברגע שהוא חצה את הסף לעבר פינת האוכל.
המקום לא נראה כלל כפי שהיה נראה – כל הרהיטים כבר נמכרו וסבב השיקום הראשון יצא לדרך.
"החרא הזה קורה מהר אם אתה זורק על זה מספיק כסף," באקי הסביר.
זה מזכה אותו במבט חמור מסטיב, שנשען על מה שנשאר מהבר, דפים פזורים על אורך הדלפק עם סקיצות – ללא ספק התוכניות שלהם למקום.
"הרולד רוצה שנפתח מוקדם מאשר מאוחר," סטיב אומר, עם מידת מספקת של פאניקה בקולו כדי שבאקי יכרוך ידיים מרגיעות סביבו.
"ואנחנו כמעט סיימנו עם הקונספט."
"באמת?" פיטר שואל, מה שמוביל את באקי להציג את הרעיון של המאפייה לפרטי פרטים.
"בר קפה חדשני, זה בטוח," באקי מתחיל, "אבל סטיב לא רוצה להיות תקוע כל היום מאחורה, אז אנחנו מוסיפים איזור אפייה נראה לעין כדי שהוא יוכל להיות סביב אנשים במהלך היום. לפחות זה מה שהוא אומר; אני חושב שהוא פשוט רוצה להשוויץ."
סטיב מגלגל עיניים, אבל זה לא מונע ממנו להוסיף עוד כמה תיקונים לסקיצות בזמן שפיטר מניח למונולוג של באקי לחלוף עליו. ואז שניהם מסכימים להיות שפני הניסיונות בשביל כישורי הכנת הקפה של באקי.
"אל תטעה, אני מכין לאטה לפרצוף, אבל אומנות הקצף עדיין בתהליכים."
"זה לא כזה קשה," סטיב אומר, "אתה פשוט משוחד."
"כן, כי אומנות הקפה היא יותר מידי היפסטרית עבורנו."
פיטר מסתכל באופן מופגן על הפקעת של באקי.
"תסתום, פארקר. לא, אל תסתום. מה זה הדבר הזה ביום שישי שרצית לגרור אותנו אליו?"
"אה, הופעה של חברה. חברה ממש טובה. היא במגמת דרמה."
באקי מרים גבה בזמן שהוא מקציף חלב במכונת הקפה הזמנית שיושבת בגאווה על המדף שפעם היו מונחים עליו מרכיבי קוקטיילים. סטיב, לעומת זאת, מחייך באושר, וזה כל מה שצריך כדי שבאקי יתקפל כמו ערימת קלפים.
שנים של נסיגה חברתית בגלל שעות העבודה המטורפות שלהם כנראה מצביעות על כך שככל הנראה אפילו תיאטרון סטודנטים ייראה מפתה.
"סטארק גם יהיה שם?" באקי שואל.
פיטר מסמיק מיד.
"הו? אז אתם בסדר?"
פיטר מהסס. וכשבאקי וסטיב שניהם מצירים את מבטם ומשנים את תנוחתם, הוא ממהר לומר, "לא, כן. אנחנו בסדר. באמת בסדר. אמ.. אנחנו פשוט עושים... תרגילי אמון? והתחלתי פיזיותרפיה ומתברר שטוני עשה לא מעט מזה אז הוא עוזר לי עם המתיחות."
"הוא גם עושה לך מסאז'?"
פיטר מרגיש איך הסומק שלו גובר. אחרי שצחקו תוך כדי נפילות האמון, הם התקדמו למגע מכוון יותר – עדיין עם הבגדים – ועצרו מיד כשפיטר התחיל להרגיש את אי הנוחות העולה בחזהו. ואז, אתמול בלילה, טוני הציע לפיטר עיסוי נוסף ופיטר הופתע לגלות שהוא הרגיש שהוא מוכן להסכים.
זו הייתה הפעם הראשונה שטוני נגע בעורו החשוף של פיטר מאז ההמפטונס, ואיכשהו זה שחרר קצת את החשש בבטנו של פיטר. לא משנה באיזו תדירות טוני מבטיח לו שהוא אוהב לגעת בו, לחוות זאת באופן פיזי זה פשוט שונה.
"שכח ששאלתי, אחי," באקי נוחר ומחזיר את פיטר חזרה אל ההווה.
סטיב מחייך. "מה אתה אומר שתספר לנו במקום מה הדוד שלך אוהב לאכול?"
פיטר קופץ על השינוי בנושא. הוא עדיין לא כל כך מאמין שבן ישתחרר מהכלא מחר. שפחות מעשרים וארבע שעות הוא יהיה איתו שוב.
הוא ומיי אוספים אותו מחר, ואז לוקחים אותו לארוחת צהריים במגדל עם טוני – שתוגש כמובן על ידי סטיב ובאקי – שם הוא יחלוק חדר אורחים עם מיי... זה הזוי. פיטר בספק שהוא באמת יאמין לזה לפני שהוא יורשה לחבק את בן מחוץ לכותלי הכלא.
פיטר בדיוק באמצע להסביר את ההעדפות של בן בנוגע לביצים (מקושקשת קלה או רכה, לעולם לא מבושלת וממש לא קשה, גרסא חריפה תתקבל בהערכה), כשהנייד שלו מצלצל. זה טוני.
"לא רציתי שתשמע את זה מהחדשות או מהטוויטר," זה הדבר הראשון שהוא אומר, "אבל רומלאו קיבל הסדר טיעון."
"מה?!"
"כן, הוא הסכים לחמש שנים בכלא ושלעולם לא ינהל עסק יותר, אבל הם הסכימו."
פיטר ניסה לעכל זאת. בן היה חף מפשע אבל קיבל מאסר עולם, ואילו רומלאו יסיים לאחר חמש שנים בלבד?
"ארבע על התנהגות טובה. כן, זה דפוק לגמרי. רוצה שאאסוף אותך? אתה עדיין עם ג'וליה ציילד* וההיפסטר?"
*
רגע אחד טוני קופץ לאחד מהרכבים שלו, וברגע השני הוא שותה אספרסו מרטיני עם פיטר, סטיב ובאקי.
טוב, רק עם סטיב ובאקי כי פיטר לא שותה יותר מלגימה קטנה לפני שהוא מושיט את הכוס לטוני, שנותן לו נשיקה על הלחי לפני שיש לו הזדמנות לבדוק אם זה בסדר לעשות זאת בחברה.
אך כשפיטר דווקא מתקרב אליו, הוא מניח שזה בסדר.
הם תפסו להם מקום בחדר האוכל המשעמם למות (וטוני שמח לשמוע שהמקום יקבל מהפך אדיר למסעדה מפוארת), ודנים במצב התהומי של מערכת המשפט בניו יורק.
"אבל האורטיז ההוא עדיין יישפט, נכון?" באקי שואל. "או שהם מתכננים להציע לו עסקה גם?"
"אין סיכוי," טוני אומר. "התובע מתכוון לרדוף אותו. כנראה ייקח זמן עד שזה יתחיל, אבל הוא לא יתחמק ממה שהוא עשה."
"יופי." באקי רוטן, וסטיב מרוקן את הכוס שלו בהסכמה.
גם פיטר מצליח לנשום יותר בקלות, טוני מבחין, אבל יכול להיות שזה בגלל שטוני שם את היד שלו סביב הכתפיים שלו והתחיל להעביר את אצבעותיו על זרועו העליונה.
באקי מגחך כשהוא רואה זאת. "אתה מתכוון לעשות את זה גם מחר בארוחה?"
טוני לא חודל מתנועותיו, אך הוא עדיין מתקשח. הוא עומד לנדור על צניעות כשפיטר אומר, "עדיף. הם – בן ומיי – הם אנשים תחושתיים. זה כנראה ירגיע אותם."
הא. טוני מעולם לא חשב על זה.
"ואם לא, אתה תמצא אותנו במטבח, טורפים שאריות."
"באקי!"
"מה? סטארק אמר להכין מספיק אוכל כדי להאכיל צבא שלם, זה לא כאילו שייגמר לנו."
"אני בטוח שמה שנשאר מיועד לעובדים שלו."
"צר לי לבשר לך," טוני קוטע אותם, "אבל טכנית, אני הבוס שלך, אז אתה לגמרי העובד שלי. ולמען הסר ספק, הזמנתי הרבה אוכל כדי שגם אתם תוכלו להנות מזה. פרי עבודתכם וכל זה."
המבט על פניהם של סטיב ובאקי גורם לתחושת עונג, אך מה שהכי מפתיע את טוני זה שפיטר נשען קדימה ומגניב זרוע מאחורי גבו. חמימות מתפשטת בחזהו והוא לא יכול להתאפק ופוגש במבטו של פיטר. הוא מעולם לא ראה את הילד מחייך ככה לפני כן – ברוך ובכנות, ללא כל צל של זיוף. זה שונה מהחיוכים מלאי ההתרגשות שהוא מקבל בחדר העבודה, או את העוויתות הביישנית של שפתיו, או את החיוכים הרחבים והקורנים כשפיטר רוצה שידע כמה מדהים הוא מוצא משהו.
הוא מפספס את התשובה של באקי בעודו מנסה להבין מה זה אומר, אבל לא אכפת לו. הם הגיעו לתחתית המשקאות שלהם בכל מקרה וסטיב החל לפהק בחוזקה מאחורי כף ידו, כך שזה לא מפתיע כשהם פונים כל אחד לדרכו שלו לאחר מכן.
"אתה בטוח שאתה יכול לנהוג?" פיטר שואל כשטוני מוביל אותו אל הרכב.
"מה, למה?"
"טוב, שתית בערך שלוש אספרסו מרטיני."
"מה שאומר שאני אפילו לא חצי מסוחרר. ואם אתה לא סומך על שיקל הדעת שלי, לג'רוויס יש את הזכות לעקוף את מערכת ההצתה הביומטרית שלי כשאני שיכור מידי. מוכן?"
טוני מצמיד את האגודל שלו אל הכפתור של מפתחות הרכב ו טד דה! האאודי נפתחת.
הוא מניח שהם סיימו לדבר כשפיטר מרכין את ראשו וממהר לקחת את מקומו במושב שליד הנהג, אבל כשהוא מכוון את הרכב אל פארק אווניו, פיטר מכחכח בגרונו.
"אני כן. סומך עליך."
טוני מסובב את ראשו כה מהר שהוא בטוח שהוא יתחרט על זה מחר, אבל זה לא משנה כי – "כן?"
הרמזור משתנה לכתום. לרוב, טוני היה ממהר כדי להספיק אותו, אבל הערב הוא מניח לאאודי לעצור כדי שהוא יוכל להסתכל על פיטר במקום על הסובב אותם מבלי לסכן את חייהם של שניהם בשעות הלילה המאוחרות של מנהטן.
"אני... אני חושב שכן," פיטר אומר, חוסר הוודאות נשטף ממנו בגלים. "אני מתחיל, בכל מקרה. התקדמות, נכון?"
"כן. אתה יודע – "
צופר מעוצבן קוטע אותו.
"אוקיי, חכה עם זה. פאקינג פריוס ממהר אותנו," טוני ממלמל, והאופן בו פיטר צוחק כמעט גורם לתחושת ההשפלה להיות שווה את זה.
אך האווירה נותרה מעט מוזרה, ככה כל הדרך למגדל ובמעלית. בלבולו של פיטר טען את האוויר ביניהם, אין דרך אחרת להסביר זאת – אבל היה מדובר במתח מהסוג הטוב.
טוני בקושי מספיק ללחוץ על המספר שיוביל לקומה של פיטר כשהוא מרגיש שפתיים לוחצות על שלו וידיים מוכרות מחזיקות בכתפיו.
עד כה, לטוני יש בסיס נתונים מנטאלי של הנשיקות של פיטר. הוא מיין אותן בקטגוריות שונות לפי נשיקות עדינות, נשיקות עייפות כשהוא עייף מידי לאחר פיזיותרפיה או כשהוא בדיוק התעורר, הנשיקה המדידה שלו כשהם נמצאים במקום מעט פומבי, או התנועות המחושבות והחינניות של הפה שלו שגורמות לטוני לסגת לאחור מייד כי הם נוטים לטריטוריה של הפעלה אוטומטית.
הנשיקה הזו היא אף לא אחת מהן והכל ביחד: עדינה אך בטוחה, מחושבת אך עם נגיעה של רשלנות.
זה שילוב מלהיב שנותן לטוני את האומץ להציע סוף סוף את מה שתכנן מאז שפיטר אמר לווילסון שהוא רוצה להיות איתו שוב פיזי.
הוא קוטע את הנשיקה רק כדי ללחוש באוזנו של פיטר, "מה דעתך על מציצה?"
פיטר קופץ בהפתעה, אך במקום לבטא את התגובה הוא מצמיד את גופו קרוב יותר. דלתות המעלית נפתחות בצליל וטוני מצעיד אותו לאחור לכיוון המסדרון, מלקק אל תוך פיו תוך כדי, ותודות לגאון שהקצה לפיטר את החדר הקרוב ביותר למעלית (כלומר טוני), הם נמצאים בתוך החדר שלו תוך זמן קצר.
הדבר הבא שקורה, גבו של טוני נצמד אל דלת העץ ופיטר מתחיל לרדת על ברכיו.
"לא לזה התכוונתי," טוני אומר, ומחזיק את פיטר בגובה העיניים עם אחיזה חזקה בזרועו. "הפוך."
"אתה – אתה רוצה..."
"אם תרשה לי."
שוב יש את המבט המבולבל הזה, כאילו טוני הציג לפיטר מושגים שמעולם לא חשב עליהם קודם.
"אני ממש מקווה שתיתן לי. אני מתכוון להדהים אותך*, חשבתי על זה כל כך הרבה זמן – "
"באמת?"
כן, ההפתעה בקולו של פיטר ממש לא מתקבלת על הדעת. טוני כנראה יוכל להסביר עד שיהיה צרוד לפני שפיטר יבין, אז הוא פונה לפעולה, הוא מושך את פיטר לנשיקה חושנית ואיטית. הוא מסובב אותם בתוך החדר בלי לקטוע את הנשיקה והוא עוצר סנטימטרים ספורים לפני שהברכיים של פיטר נוגעות במיטה.
כשהוא מביט מטה לכיוונו של פיטר, העניין שלו מאוד ברור.
טוני מחליק אל ברכיו בחן של בן עשרים ומשהו (ומזכיר לעצמו שלעולם, לעולם, לא להתלונן על שגרת האימונים שלו שוב), והוא מתוגמל בהבעה מלאת תאווה וייראה וזוכה גם ליבבה קטועה.
"בבקשה, תן לי לשמוע אותך," טוני אומר ופונה לפתוח את אבזם החגורה של פיטר.
"אני – אני לא אחזיק הרבה..."
"זו לא תחרות סיבולת, פיטר. חוץ מזה..." טוני מוסיף כשהוא מושך את הרוכסן לאט לאט מטה, "זו לא תהיה הפעם האחרונה, אם יהיה לי מזל."
הוא נזכר בבהירות במחשבה הקודמת שלו שהיה שמח לפתוח את פיטר, למנוע ממנו את הרשות לגמור ולראות באיזו תדירות הוא יכול לגרום לפיטר להגיע לקצה לפני שיישבר. אבל זה היה לפני מיליוני חודשים, לפני שהם באמת הכירו אחד את השני. עכשיו, עכשיו טוני יודע יותר טוב. הדבר האחרון שהוא רוצה זה למנוע מפיטר כל סוג של עונג שהוא מסוגל לקבל. מצד שני, טוני תוהה אם לגרום לו לגמור מהר מידי ישדר את המסר הלא נכון גם כן.
אחרי הכל – ותתבעו אותו אם הוא נשמע קיטשי – הוא רוצה לעשות אהבה, להראות לפיטר כמה הוא מעריך ומוקיר אותו. להגיע ישר אל הסוף ממש לא בכיוון שלו.
אז טוני עובד לאט. בזהירות. בכבוד אפילו, כשהוא משחרר את האיבר של פיטר. בקושי מעביר את נשימתו הקלה לאורכו, אפו נוגע באשכיו בעדינות, הוא מעביר אצבעות במעגלים עדינים על עצמות הירכיים שלו עד שפיטר מתקשה אל מול עיניו.
אך טוני עדיין לא נוגע בו. הוא בעדינות עוזר לפיטר להוריד את גרביו, את הג'ינס ואת התחתונים, הוא אומר לו לשכב, להרגיש בנוח – "אין לך מה לעשות מלבד להנות."
פיטר מנצל את הרגע להוריד את החולצה שלו, נותר כולו עירום בעוד טוני חלץ אך ורק את נעליו. הניגודיות מכה בו – כמו גם ההוכחה המוחשית של אמון. פיטר רגוע יותר ממה שטוני ראה אותו אי פעם, וזה כולל את הלילה הראשון שלהם יחד.
במקום להסתמך על מה שהוא חשב שהוא למד בזמנו, טוני מתחיל לגמרי מהתחלה, מנשק את דרכו מברכו של פיטר מעלה אל פנים ירכו, ואז – סוף סוף – מעביר את לשונו בליקוק על הזין שלו. הוא מלקק את טיפות הנוזל טרום שפיכה מלמעלה, ואז בזהירות לוקח את הכיפה בפיו.
יניקה עדינה גורמת לפיטר להשתנק, לחיצה קלה גורמת לו ליבב.
טוני מוחק את כל הזיכרונות שיש לו על מה שפיטר אוהב ולא אוהב, פשוט צולל לתוך החוויה בסקרנות חסרת כל גבול. הוא מנסה ליקוקים טעימים עם לשון שטוחה, משקע את לחייו ומוסיף את ידיו, מודע ונזהר להתרחק מכל חלק שעובר את האשכים.
זה לא משחק מקדים שאמור לגרום לפיטר להיות משוחרר – זה האירוע המרכזי.
וטוני מתייחס לזה בדיוק כך. לעזאזל, עבר כל כך הרבה זמן מאז שגרם למישהו להתפתל מעונג ולהיות כה נואש, והעובדה שזה פיטר רק הופכת את זה ליותר מרגש.
כשטוני מצליח לבסוף להכניס את כולו עמוק מספיק כך שהוא יוכל להרגיש את התכווצות הגרון שלו, יד נוחתת לפתע על ראשו, אצבעות אוחזות בשיערו.
"הו אלוהים, מצטער, אני מצטער, לא התכוונתי – " זה כל מה שפיטר מצליח לומר לפני שטוני מוצא את היד שלו ומחזיר אותה חזרה אל שיערו.
הוא מביט בפיטר במבט שאומר 'זה בסדר, תמשיך', אבל הוא חושב שהמסר הלך לאיבוד בדרך לפיטר כי הוא פשוט בוהה בו – אה, כן. השפתיים שלו טוני עדיין עוטפות את הזין שלו.
הוא מעקל אותם מעט לחיוך ומהדק את לחייו. לפיטר מגיע הופעה. לפיטר מגיע הכל.
הדחיפה הראשונה של הירכיים תופסת את טוני בהפתעה, אך כשפיטר לא יכול לעצור את הדחיפה השנייה, הוא מסדר את התנוחה שלו, מרגיע את גרונו וגונח סביב פיטר.
"הו שיט," פיטר נאנק. אבל הוא לא מפסיק לנוע, לא מפסיק לאחוז בשיערו של טוני, לא עד הרגע שהוא ממש שם בשיא.
טוני לוקח אותו עמוק ככל שהוא יכול ומתענג על כל טיפה שפיטר מרוקן בגרונו.
ואז ידיים מושכות אותו אל המיטה ומעל פיטר שמנשק אותו באופן שטוני מעולם לא חווה לפני כן. זה מלוכלך ומטורף ועדין וכל כך פאקינג אינטנסיבי שהוא מרגיש את הזקפה שלו פועמת בתוך מכנסיו.
אז הוא שולח את ידו ופותח את הכפתורים, אבל ברגע שהוא עומד למשוך את איברו החוצה, ידיו של פיטר מצטרפות לפעולה.
"חכה," טוני אומר, על אף שכל סיב בגופו רוצה את ידיו של פיטר עליו.
פיטר עוצר. פוגש בעיניו של טוני.
"אתה מתכוון לזה? אתה באמת רוצה?" הוא שואל, קולו שקט ונקי משיפוטיות.
הוא יכול לראות איך פיטר כמעט מאפשר ל-'כן' להחליק החוצה, אך הוא עוצר את עצמו ברגע האחרון.
"אני..."
מערך רגשות ריצד על פניו של פיטר, שב ונעלם שוב רגע לאחר מכן. כשההבעה שלו נרגעת היא מתנצלת, אך טוני מדגיש את הרגע. הוא מוודא שפיטר יראה את הגאווה במבטו לפני שהוא מפשק את רגליו עוד יותר.
"פשוט תסתכל, יקירי," הוא אומר ולוקח את עצמו בידו.
ריגוש עושה את דרכו במעלה עמוד השדרה שלו. טוני לא זר לאוננות, אפילו לא מעט, אך בדרך כלל הפעולה הזו מתבצעת ביחידות. אבל עכשיו, כשעיניו של פיטר נשואות אליו, עמום למחצה מהאורגזמה שלו, טוני מרגיש שהוא מוצג לראווה, הוא מרגיש חשוף... וזה מדליק בטירוף.
זה אפילו יותר מדליק כשהוא מבין שפיטר מחייך – שפיטר אוהב את זה.
הדחיפות נשכחה לפתע, טוני מחייך אליו בחזרה ומאט את תנועות ידו. הוא מתגרה בעצמו בכל סיבוב כלפי מעלה, הוא מחליק בעדינות את אגודלו על החריץ שלו, שומר על קצב נינוח כשהערפל בעיניו של פיטר מפנה את מקומו להיקסמות מסוקרנת.
רגע, הילד מעולם לא ראה מישהו מאונן לעצמו לפני כן?
ליבו של טוני מתכווץ והקצב שלו שוכח, אך רק לרגע. ואז הוא חוזר עם מטרה, שולף את כל הטריקים שהוא אפילו לא זכר שהיה מודע להם. העונג נבנה בבסיס עמוד השדרה שלו, הוא גדל בקצב מסחרר כשפיטר התקרב אליו על המזרן.
הוא לא זוכר שאי פעם פרטנר נישק אותו כשהוא אונן לעצמו, אבל עכשיו הוא מבין שהוא החמיץ משהו. או אולי זה מרגיש כל כך טוב כי זה פיטר שמנשק אותו, בהתלהבות ובאינטנסיביות ופאק, זה הרבה יותר אינטימי מכל מה שהוא יכול היה לייחל.
הוא לא מחזיק מעמד רב לאחר מכן.
כשהסביבה חוזרת אליו, הוא מרגיש את מצחו של פיטר כנגד שלו ואת ידיו העדינות על שרירי הזרוע שלו.
טוני מרים את ראשו. הוא תופס את מבטו של פיטר והוא חייב לדכא את הדחף לומר את שלושת המילים שמאיימות לפרוץ החוצה.
מהאופן בו הבעתו של פיטר מתמלאת רוך, טוני חושב שהוא שמע אותם בקול רם וברור.
*****
ג'ולייה ציילד - שפית
°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°•°
אני לא מאמינה, אתם מאמינים? וואו.
נשבעת שלא תכננתי להיעלם, זה לא היה אמור לקרות והנה, זה בכל זאת קרה.
קודם כל, קבלו את התנצלותי. עבר עליי כל כך הרבה והרגשתי שהכל נוזל לי בין האצבעות אבל בו בזמן לא עובר עליי שום דבר שיצדיק את מה שאני לא עושה?
מה שלומכם??
נשבעת שהתגעגעתי. ראיתי כל כך הרבה תגובות שלכם, ואני מתכוונת כל כך הרבה תגובות שלכם, ולא הרגשתי שאני יכולה להביא את עצמי לקרוא אותם באותה התקופה כי אז זה היה 'מחזיר' אותי לכאן ולא הרגשתי שאני יכולה?
משהו מוזר.
לא שעבר עליי איזה משהו, כן? פשוט תחושות פנימיות.
בכל מקרה, יש מלא תגובות בכל מיני פרקים וסיפורים והאפליקציה החליטה לשנוא אותי, אז אני לא יכולה לענות לכם. ואני כל כך מצטערת. אבל תדעו שאני קוראת (לפחות את האחרונים. אני מצטערת!!)
אתם מתרגשים כמוני?
מקווה שנהניתם מהפרק!!
תספרו לי מה קורה אתכם!!💙🤍
חג עצמאות שמח. (האם אני מעדיפה להישאר בבית מאשר לצאת החוצה? כן. Judge me all you want).
אוהבת אתכם ובאמת שהתגעגעתי!! ❤❤❤
אגב אני מצטערת אם התרגום מעט צולע, מיהרתי!!