מאט
אני פורק את האקדח ומתחיל לנקות אותו עם מגבת קטנה.
הכל בשביל ההגנה והבטחון.
אני לא מסתכן שוב בגלל המזדיין הזה, כריס.
מקדס קיבל ממני פקודה להשאיר בבית שלו וזה מה שהוא עושה כרגע..
לפחות אני רוצה להאמין לזה, ״פאק.״ אני משחרר אנחה וממלמל.
מוזיקה מתנגנת ברחבי הקומה השניה של הבית.
אני עוצר הכל ומניח את האקדח חזרה אל הארון וסוגר אותו.
אני יוצא מהחדר בצעדים מהירים ועוקב אחרי המוזיקה.
אני כבר מזהה את הסגנון המוזיקה הזה, ואני יודע מי שם אותו.
אני נשען על המשקוף הדלת בכניסה לחדרה.
אני מסתכל עליה כשהיא מנענעת את גופה באיטיות ומתעסקת עם הפטיפון. היא לא שמה לב לנוכחות שלי, אני שותק וממשיך להביט בה, היא מתחילה לשיר בשקט ובקול חנוק.
השיר בהחלט עצוב, משהו במילים גורם לי חנק בגרון.
״רומי.״ אני קורא לה בשקט והיא מסובבת את ראשה אלי.
״הכל בסדר?״ אני מבחין בדמעות שלה והעיניים האדומות.
״כן.״ היא ממהרת לומר כשהיא מנגבת את דמעותיה עם גב הכף היד.
״מה קרה?״ אני שואל שוב ומתקרב אליה.
״הכל בסדר מאט, תמשיך לארוז לך את הדברים.״
היא מסמנת עם ראשה לצאת מהחדר.
אני מניד בראשי ודאגה תוקפת אותי, ״תפסיקי להגיד שהכל בסדר, מה קרה?״
״רומי מה קרה?״ אני שוב שואל ועוטף אותה בחיבוק, אני לא יודע איך לנחם אותה, או איך להריגע אותה ושיהיה לך נעים וטוב.
״כריס נכון?״ אני שואל בשקט אל תוך אוזנה והיא נאנחת. זה אומר שכן, אני מקווה בשביל עצמי.
״מה הוא עשה?״ היא פורצת שוב פעם בבכי כשאני שואל אותה.
״הוא שלח לי הודעה לפני כמה ימים.״
היא לוקחת נשימה ומתנתקת ממני היא מתקדמת אל השידה ששם מונח הנייד שלה.
היא פותחת את הטלפון ומדפדפת כמה שניות עד שהיא עוצרת ומביא לי את הטלפון שלה.
״תקרא את ההודעות.״ היא מורה עלי ונעמדת מולי.
אני מהנהן לעברה ומתחיל לקורא.
כריס: רומי, אני שכבר שובעיים לא ראיתי אותך.
את צריכה להבין משהו בחיים שלך אחד דבר לפחות, את צריכה לקבל את האמת גם כשהיא ומכוערת.
אני צריך שתבואי אלי ונגור יחד כמו פעם מבלי הסטונים האלו. מאט סטון באמת סחרר אותך ואת המוח הקטן שלך שלא מתפקד כמו שחשבתי, הוא פאקינג נגע בך. פאקינג נגע באחותי הקטנה!
עוד בצדק שככה פגעתי בו ככה ושהוא כמעט דמם למוות. אבל למי אכפת? אני צריך שתחזרי אלי עוד הסוף שבוע הזה.
רומי: אני לא אחזור אליך בחזרה יותר. גרמת לסבל נוראי והיית דפוק לגמרי.
אני מסיים לקורא את ה2 ההודעות האלו, אני מרים את עייני מהמסך ומסתכל על רומי שממשיכה לדמוע.
״תמשיך.״ היא לוחשת בצרידות.
כריס: לא אכפת לי. אשלח אחד מאנשי הצוות שלי שיוציא אותך מהאחוזה הדפוקה הזאת של מאט.
רומי: רק תנסה אח יקר. אני כבר את שלי סיימתי תורך להיות פחות אנוכי ויותר אכפתי לסביבה שלך, או בכללי לכלום.
כריס: פאקינג לסתום רומי. אין לי שום כוונה לפגוע בך. אני מחזיר אותך לבית ואת חוזרת להיות כמו שאת פאקינג היית רומי.
רומי: תפסיק! לא היה לך אכפת רק עכשיו. תן לי להשאיר כאן.
אני מסיים לקרוא את ההודעות שזה מסתיים בהודעה האחרונה שרומי שלחה.
״למה את בוכה?״ אני שוב שואל ולוקח את ידה ומתקדם אל המיטה.
״כי זה מפחיד מאט.״ היא ממלמלת ואנחנו מתיישבים על קצה המיטה.
״איך אנחנו יכולים לברוח?״ היא שואלת בבכי ושוכבת על הצד כשראשה מונח על הירך שלי.
אני מביט בעיניה היפות בזמן שאני מלטפת את גבה בניחום.
״יש כבר תוכנית. יוצאים בעוד שעה ונפגשים במקום נטוש.״
אני ממשיך לנחם אותה בליטופים נעימים בגבה.
״לכי לתארגן.״ אני טופח על הגב שלה והיא מהנהנת, קמה מהמיטה ומנגבת את דמעותיה.
״אכין לך משהו לאכול, כשתסיימי תקראי לי והוריד את המזוודה שלך.״ אני אומר ויוצא מחדרה.
חוזר לחדר שלי ומסיים להתעסק עם האקדח.
***
״רומי!״ אני מרים את קולי וקורא לה מהמטבח.
״בואי האוכל מוכן!״ אני אומר ומניח 2 צלחות וסכום על האי שבמטבח. אני שומע את הצעדים שלה מהמדרגות.
היא מתקדמת לעברי ומביטה באוכל שהכנתי.
״אנחנו יכולים לאכול בשדה התעופה מאט.״
רומי אומרת ומתיישבת על הכיסא, ״ו? אני מעדיף לאכול בבית ולנשנש שם.״ אני גם כן מתיישב מולה בכיסא והיא מגלגלת את עיניה.
היא מוזגת לה את הסלט הירקות שהכנתי, היא אוחזת במזלג ומתחילה לאכול את הסלט.
למרות שהכנתי שקשוקה וכמה גבינות בצד היא בוחרת לקחת את הסלט.
בדיוק כמוני. לא נגעתי יותר מידי בשיט הזה שנקרא ״אוכל״ לא חיבתתי יותר מידי או הייתי מהין בזה כמו שמקדס אבל כן.
״טעים לך?״ אני שואל, מוודא שהיא באמת אהבה את האוכל שלי ושאמשיך לבשל אותו.
״כן.״ היא אומרת בהנהון עדין ושמה לה חתיכת שקשוקה בצד הצלחת.
״תאכל גם.״ היא מסמנת עם עיניה לעבר האוכל שהכנתי, ״טוב אמא.״ אני אומר עם חיוך קטן וציני ושם לי את הסלט שנראה טוב.
נראה טוב כי אני הכנתי.
אני מתחיל גם לאכול בשקט, לא מתסכל לשום כיוון וגם כן לרומי ורק מתרכז בסלט.
״אנחנו בעוד 20 דקות ניצא לכיוון המקום הנטוש בסדר?״ אני אומר והיא מתחילה לאכול מהר יותר, ״רומי.״ אני קורא לה בשקט והיא עוצרת את האוכל.
״יהיה נסיעה יחסית ארוכה. ניקח אוכל לדרך בסדר?״ אני מניח את הכף היד שלי על שלה ומלטף אותה.
היא מהנהנת בחיוך קטן וממשיך להריגע אותה.
״אני קצת לחוצה.״ היא אומרת בקול חנוק, ״את יכולה להמשיך לבכות. אעלה למעלה ואמשיך לעשות את הדברים האחרונים לפני שניצא.״ אני מציע לה בקול עדין ושקט.
״אתה צודק. אבל תמשיך לאכול.״ דמעה זוגלת במורד עיניה והיא נאנחת.
״אני בסדר. אקנה לי ממשהו לאכול בדרך.״ אני קם מהכיסא הבר ולוקח איתי את הצלחת.
זורק את השאריות שנשארו בצלחת אל הפח ושם את הצלחת והמזלג בכיור.
״אפשר לשאול משהו?״ היא גם כן קמה כהצלחת שלה ריקה.
היא שמה את הצלחת שלה גם בכיור והיא עוטפת אותי בחיבוק.
״למה בכית מקודם?״ אני מרים את גבותי מהשאלה הזאת.
אני מחזיר לה גם בחיבוק חם, ״כי..״ אני מתחיל לומר וממשיך להסתכל על הקיר עם התמונות של המשפחות שלי ושל רומי.
״בחיים שלי לא הסתכלתי על הקיר הזה.״ אני ממהר לומר את זה.
״אל תשנה נושא.״
״לא באמת תראי.״ אני משחרר אותה מהחיבוק ומסובב אותה לעבר הקיר.
״מאט.״ היא מגלגלת את עיניה ואני מרים גבה לעברה.
״אל תגיד לי שלא ראית את זה.״ היא אומרת באנחה קטנה ואני מתקרב אל הקיר.
הקיר הזה מפריד בין המבטח והסלון, בקושי טני במטבח תאמת. זה לא הזיז לי עד עכשיו.
״כן האבות שלנו שמו את זה יום לפני שנפצעת.״ רומי נעמדת מולי כשאני מסתכל על התמונות שעל הקיר.
״מה לעזאזל הם חושבים שהם ניסו לעשות מאט?״ אני שואל את עצמי בלחש כשאני רואה את התמונה שלי ושל טיילר עם אבא מחבקים ביחד את האיש שלג שבניתי בעצמי!
״אני זוכר שטיילר בעט באיש שלג הזה.״ אני מתחיל לצחוק ומוציא את התמונה מהקיר.
״הייתי בן 17 והוא 13״ אני אומר ועובר לעוד תמונות ומסתכל עליהם.
כשאני מחליט לקחת כמה תמונות שאהבתי אני שם בתוך המזוודה שארזתי.
***
מקדס אסף אותנו אל המקום הנטוש שהורתי עליו להסיע אותנו לשם.
״הבאת איתך הכל?״ מקדס שואל בספרדית והפעם הוא נראה יותר עצבני ממה שהיה מקודם.
״אתה נראה מאוד שמח.״ מקדס אומר עם מבט מאיים ואני מהנהן לעברו.
״ומה זה קשור עכשיו?״ אני שואל אותו ובודק עם הבאתי את כל הדברים שאני צריך.
״מה סוף-סוף זיינת אותה ועכשיו אתה עוזב איתה ואתה משאיר אותי לבד?״
״זה הקטע?״ הוא מוסיף בזעם ומגביר את המהירות.
״תסתום את הפה שלך.״ אני מרים את קולי והוא מרים גבה חדה לעברי כשהוא עוצר ברמזור האדום.
שנינו יכולים לשחק במשחק הזה, אלא מי עוד יכול לשחק איתך משחקים מקדס? אולי רק בגיהנום חבר יקר.
״מה זה משנה עם זיינת אותה או לא? אני עוזב כי אני חייב.״
אני אומר ומסיים לבדוק את כל הדברים.
״אתה מוזמן להצטרף איתנו, או אל טיילר אחד מאיתנו מקדס. רק אל תשכח שלא לבגוד בי בכל פעם שהבטחת לעשות זאת.״
אני אומר עם חיוך ערמומי על פניי והוא מגלגל טת עיניו. בכל פעם שהזכרתי לו את הבגידות הקטנות שהוא היה עושה לי זה היה מוסיף עוד תירוץ עלוב למוות שאעשה לו.
***
אנחנו מגיעים אל המקום הנטוש שדיברתי עליו מקודם עם רומי.
״תצא ותארגן את המדורה, אנחנו ניצא עוד מעט.״ אני אומר בלחש למקדס כשהוא כבר משחרר את החגורה ויוצא מהרכב.
״רומי.״ אני עובר אל המושב האחורי והיא מוציא את האוזניה מאוזנה ועוצרת את השיר.
״כן?״ היא שואלת ומסתכלת עלי בשאלה, ״בנתיים שהוא עושה את המדורה המזויינת שבישקתי ממנו תני לי קצת לטעום אותך.״
אני נצמד אליה ומרסק את שפתיי על שלה.
היא מניחה את ידיי עם החזה ונאחת בי, ״קרה משהו?״ היא שואלת תוך כדי הנשיקה, ״לא.״ אני אומר בשקר קטן ומחדיר את לשוני אל תוך פניה היא עושה את אותו הדבר קצת ביותר לאט.
היא עדיין לא למדה את כל השיטות שאני יכול ללמד אותה.
״מקדס יראה אותנו.״ היא עוצרת את הנשיקה ואנחנו מסדירים את הנשימה שלנו.
״לא אכפת לי.״ אני מנשק את צווארה באיטיות והיא
עוצרת הכל ומסתכלת עלי.
״מאט.״
״מה?״ אני שואל והיא משאירה אותי ככה עם ביצים כחולות?
״אתה חייב ללמד אותי ספרדית.״ היא מעלה חצי חיוך על פניה ואני מגלגל את עיניי.
אני מתרחקת ממנה ויושב על ידה במושב.
״רק ספרדית?״ אני מכווצת את מצחי, ״לא״ היא מנידה את ראשה ״איטלקית גם יבוא לי בטוב.״
היא אומרת ואני מסמן לה לצאת מהרכב.
״רומי נעשה את זה קצר ולעניין. וישר ניסע אל השדה.״ אני אומר והיא מהנהנת.
אנינו יוצאים מהרכב ואני לא שוכח להביא את התיק שיש בו את כל הדברים.
״מקדס.״ אני מתקדם לעברו והוא מדליק את העצים.
״תעשה את זה זריז.״ אני מסמן לו עם עיניי שיתחיל לזרז את האש, ״מה שתגיד בוס.״
הוא ממלמל בספרדית ואני לא מבזבז שנייה ומגלגל את עיניי.
רומי נעמדת לידי ומנסה להבין מה הולך פה, ״אנחנו שורפים אותו?״ היא שואלת בשקט והשאלה הזאת גורמת לי לגחך.
״לא, אבל מתישהו צריך להרוג אותו.״ אני מסובב את ראשי אליה.
מבטנו נצלב והיא נאנחת, ״אני שורף את המכשירים שיש עליהם מעקב. לכי תדעי מה יקרה לנו ברומא.״ אני אומר ופותח את התיק הגב, המדורה כבר דלוקה ואני מחכה עוד כמה שניות שהיא תגדל.
״מי שם לך דבר כזה?״ רומי שואלת, ״אבא שלי והיד ימן שלו.״ אני עונה ומוציא את הסים של הטלפון.
״תשארי כאן.״ אני מורה על רומי ולוקח איתי את השעון החכם, המחשב הנייד וסים הטלפון.
״סוף-סוף.״ אני לוחש לעצמי וזורק את המחשב, לא לפני שעשיתי עוד עותק לכל הדברים ששמורים במחשב.
״אני מחכה לכם ברכב.״ מקדס נעמד מולי ואומר, טני מהנהן לעברו כחיוב ואני משחרר את שעון מהמפרק היד שלי.
״אתה באמת עוזב הכל.״ נאנחת לה רומי שהיא שולפת את הטלפון שלה מהכיס ומתעסקת עם הסים הקטן.
״כשמתחילים משהו אז חייב לסיים אותו מותק.״
אני אומר בחיוך ערמומי והיא מגחכת בשעשוע.
אנחנו שנינו זורקים את הסימים וההקלה עוברת בגופי.
״זה נגמר רומי. פאקינג אין יותר את האבא הדפוק שלי, או את החורין המזויינים האלו.״
אני אומר בטיפה שמחה וזורק את השעון גם כן.
״המלחמה נגמרה.״ שנינו לוחשים עם חיוך קטן של שמחה.