אולי הגיע הזמן לעצור הכל? הרי..שום דבר לא נשאר. אף אחד לא נשאר.
שלום, קוראים לי ג'ון ג'אנגקוק, ואני נער כבול. ידעתי שאסור לי לקחת את אותה חתיכת לחם מהעשיר ההוא. ידעתי מה יהיו ההשלכות.
"זה הוא פשעך! וזה עונשך!" אמר השופט. הוא גזר עלי חמש שנות מאסר. "רק חתיכת לחם זו לקחתי! גלה רחמיך!" צעקתי.
כבלו אותי, וזרקו אותי אל הספינה הבלויה. ידוע שמי שעולה על הספינה הזו עשה פשע חמור. "לא אמור אני להיות כאן!" צעקתי אל האסיר. "כנס אל התא ושמור על פיך נער!"
"לא תאסרו אותי על חתיכת לחם שכזו סוהר!"
"כנראה שאינך מכיר את חוקי המדינה!, כנס אל הספינה בכובד ראש, אתה הוא אסיר 26401" אמר הסוהר.
"לא! איני אסיר! הנני חף מפשע! הרי שילמתי על כיכר לחם זו! רק במועד מאוחר! הנח לנפשי! הוציאני לחופשי!"
"גם בעד סכומי העתק שבעולם, אינני מוציא! הכנס לתא! אסיר 26401!".
רגליי כבולות, ידיי גם הן. לא רציתי להיות בין אסירים שכאלו. "טעיתם במסמכים! אינני רצוי במקום שכזה! הנני אמור להיות על הקרקע! אנא, גלו רחמים! זהו אינו מקומי!".
כאב נשפך ממני. "אסיר 26401! הנח לנפשינו! היה רגוע, ואולי תקבל גמול על התנהגותך הישרה" .
התיישבתי בתא שלי כמו עכברוש. לא קשור אני למקום שכזה. לא קשור אני לפשעים.
"היי ילד" נשמעה לחישה, הספינה מטלטלת וגופי איתה. "מה הינך צריך ממני?" שאלתי. "אנא ממך נערי, הבא לי את כד החרס היושב לרגליך".
הרמתי את הכד והבאתי אותו לעבר אותו אחד. היא נראה מבוגר ממני, בלפחות כמה שנים טובות. הדם והיזע נשארו עליו. הוא היה שבוי פה המון שנים. "אדוני, אם יואיל לי לשאול, האיך הגעת למקום שכזה?"
"הרגתי חייל נערי, חייל מושחת זה היה, ניסה לחטוף את ילדתי" אמר האדון. "חייל שכזה לא גרוע ממני".
"הנני קים טאהיונג, אסיר 02601"
~•שנים עברו מאותה הכרות קצרה עם האדון, קים טאהיונג. אסיר 02601•~
"הנך חש בטוב נערי?" שאל אסיר 02601. "ראשי כואב" מלמלתי. "קח, שתה מן המים האלו, ותאכל מן הלחם הזה". "מאיפה השגת דברים יקרי פז אלו?".
"שמרתי אותם מהבוקר". אמר קים טאהיונג.
"איני חש בטוב, אלך לשים ראשי על הכר"
"כרצונך נערי" חייך האסיר. הולך לישון גם הוא.
מיטה, לא הייתה. וכר לבטח שלא היה. רק ערמת סמרטוטים ישנה ולחה הייתה.
"אסיר 02601! קום על רגלך! הנך מוזמן על ידי האל. זמנך הגיע! קום אסיר 02601! כי זמנך הגיע!" צעק הסוהר.
ג'ון ג'אנגקוק התעורר לקול המהומה. "לא! לא! אנא ממכם! גלו רחמים, הניחו לי! כי הנני צריך לדאוג לנער זה!".
"לא!" צעקותיו נשמעו לאורך כל המסדרוח הצר.
"ג'אנגקוק!" צעק טאהיונג. בורח מן הסוהרים ורץ אל התא. "תחיה בשבילי. בבקשה, עשיתי הכל כדי להגן עליך. אתה וודאי אינך זוכר אותי! אבל זה הייתי אני בצעירותך! אותו ילד קטן שהיה איתך, זה הייתי אני! לקחו אותי ממך, בבקשה סלח לי נערי!".