באותו היום בבית הספר, הרגשתי רע.
הסתכלתי אל השמיים רק כדי לראות את העננים העצובים. שמיים אפורים, ולב אפור.
"שום דבר לא נשאר" מלמל טאהיונג לעצמו. מסתכל על השמיים שוב.
נמאס לו. הכל כואב לו.
הכאב הנפשי שלו, הפך לכאב פיזי.
הכל שורף. בוער.
"בשביל מה להשאר" מלמל שוב.
הרי גאנגקוק הלך, הוא לא יחזור.
הם אמרו שהוא נעלם, הם אמרו שהוא לא יישוב יותר.
הם אמרו שההלוויה שלו תהיה עוד מעט.
הם אמרו לי שהוא התאבד. "למה גאנגקוק..למה"
הרי ידעתי שהמחשבות שלו התחזקו, שהוא נקט בצעדים פזיזים. שאין בו רצון לחיות. שאין לו בשביל מה להשאר.
אבל.. אני- אני לא הייתי סיבה מספיק טובה בשבילו?
אם הוא לא היה נשאר לעצמו, לפחות שהיה נשאר בשבילי.
אני אוהב אותו. לא הספקתי אפילו לשאול אותו אם הוא
אוהב אותי בחזרה-
והכל נגמר.
הכל. גאנגקוק הלך, ואיתו הרצון שלי.
יום הלימודים נגמר לפני שעות רבות. הייתי שם, ליד כיתת מדעים.
המעבדה. אני וגאנגקוק נהגנו ללכת לשם.
כל יום. כל הפסקה. צברנו שם המון חוויות.
צחקנו, בכינו, שמחנו, שתקנו, נשברנו.
כל כך הרבה עברנו בפינה הזאת שלנו.
אבל.. הפינה הפכה להיות.. שלי. לא?
הרי אין עם מי להיות. אין עם מי לחלוק את הכל.
שמעתי ריצות, צעדים, והתנשפויות. משהו נפל.
מישהו?
"תעזבו אותי" צווחה נשמעה. מי נמצא פה בשעה הזאת-
מי לעזאזל נאבק פה.
קמתי במהירות לא טורח בכלל לנגב את הדמעות שלי.
"ג-גאנגקוק-" ניסיתי לדבר אבל הפלתי את התיק שלי לרצפה. הסכין נפלה משם החוצה.
שיט.
שני גברים חסונים החזיקו את גאנגקוק שלי.
"מה אתם עושים!" צעקתי.
גאנגקוק חי, הוא- הם אמרו שהוא לא חי! הם אמרו שהיא מת!.
גאנגקוק הצליח לברוח מהבחורים האלו, רצנו באינסטינקט לכיתת מדעים. נעלנו את הדלת, למזלנו הקומה השנייה לא הייתה גבוהה כל כך,
והעצים קרובים לחלונות.
אפשר לברוח.
"גאנגקוק, א-אתה- גאנגקוק!" בכיתי. מהלומות היו על הדלת משני הבחורים.
"למה אתה במדי חולים פסיכיאטרי , מי היו האנשים האלה! ולמה אתה חי!" בכיתי את הכאב החוצה.
"הכל יהיה מובן ברגע שנגיע לשם" אמר, גופו היה מלא בסימנים כחולים. הוא היה כחוש.
מה קרה לו.
רצנו במהירות האור אל המקום הנסתר שלנו, שאפילו מנהל בית הספר לא מודע על קיומו. .
"טאהיונגי, אל תאמין לאף אחד, הכל שקר,
שום דבר לא אמיתי, אם הם יבואו אליך אני לא יודע מה הייתי עושה,
היית אמור להלקח לפני חודשיים, אבל נתתי את עצמי,
הם עושים ניסויים בבני אדם טאהיונגי,
אני אוהב אותך אני באמת אוהב אותך,
אבל בבקשה, אל תפסיק להלחם חזרה,
אל תתן להם לקחת אותך,
הם ירעיבו אותך, יסגרו אותך, יכלאו אותך, העור שלי הפך לבהיר,
לא ראיתי אור שמש כבר המון זמן,
כמעט שום דבר לא נשאר לי, חוץ ממך
לא היה לי למה לחזור, בבקשה טאהיונגי.. אל תאמין לשום דבר,
הכל זה שקר- והאנשים האלו שלקחו אותי, היו-"
ירייה.
גופתו של גאנגקוק נפלה על טאהיונג.
צרחה פלחה את שמי הלילה השחורים.
מי הם היו
מה הם עושים
מתי זה ייגמר
ולאיזה עולם נכנסו הפעם.