להטות את הכף – פרק 20
טוני מבין את הפגם בתוכנית שלו כשהוא מבקש את המיקום מג'רוויס.
"האדונים בארנס ורוג'רס נמצאים כרגע בעבודה, אדוני."
מבט חטוף אל השעון מאשר שזה יותר מידי מוקדם בשביל שהם יהיו חזרה בברוקלין, וסיום המשמרת שלהם עדיין רחוק מלהגיע.
"יש לך רעיונות, ג'יי?"
"בהתבסס בחוויות עבר שלך במסעדת ללא עצם, אני מאמין שהצוות יענה על רצונך לדבר עם חברי הצוות שלהם."
"כן, וככה אני אגלה לרומלאו... ואז כנראה אשבור לו את הפרצוף. לא, זה לא יעבוד. הו – יש להם מתזים? ולאזור הסעודה יש לולאה אחרת? מושלם."
כי הדברים האלה מתקלקלים לפעמים, נכון? במיוחד כשאתה מתקמצן על בדיקות קבע, כמו שטוני מוכן להתערב על חצי מעושרו שכך רומלאו פועל.
שלוש דקות לאחר מכן, מצלמות האבטחה של הכניסה הראשית מראות את היציאה ההמונית של אורחי המסעדה רטובים ומטפטפים, כולם ממורמרים ובהחלט לא מוכנים להשאיר ביקורות חיוביות ביילפ, אז זה רק עניין של זמן עד שהצוות יצטרף גם מאחור. אין להם טעם לנסות ולקבל את המשכורת שלהם בזמן שהם מחכים לחשמלאי.
לעזאזל, טוני מוכן לשלם כדי לראות את הפנים של רומלאו עכשיו.
רק תחכה, חבר. אני אפילו לא קרוב לסיים איתך.
ועדיין, כל חלומות ההקיץ שלו על איך האף.בי.איי פורץ בסופו של דבר את דלתו של רומלאו לאחר שימצא סיבה אמיתית וסבירה לעצור את הטינופת הזו אינם מספיקים כדי להסיח את דעתו מהדאגה שלו לגבי פיטר. טוני לא זוכר שהוא אי פעם היה כזה... חרד בשביל מישהו או משהו, וזה היה משתק אם הוא היה עוצר לרגע ארוך מספיק כדי לנשום.
כרגע הוא מחנה את רכב ה- R8 ממש צמוד לטנדר של בארנס ורוג'רס בדיוק כשהם יוצאים מיציאת העובדים, הוא מוריד את החלון וקוטע את כל התלונות שאולי יש להם על כך שהרכב שלו חוסם את הרכב שלהם.
"פנימה. עכשיו."
"מר סטארק? מה – "
"אין זמן לשיחת חולין, רוג'רס," טוני קוטע אותו ופותח את הדלת האחורית בלחיצת כפתור כדי להדגיש את הדחיפות בקולו. "תיכנסו. אני אסביר ברגע שנהיה במקום עם יותר פרטיות."
בארנס ורוג'רס עושים את הדבר הזה שזוגות עושים ומנהלים שיחה שלמה עם מבט אחד, אבל זה עובד לטובתו של טוני כי הם מחליקים למושב האחורי והוא ממהר לצאת משם לפני שיש להם אפילו הזדמנות לחגור את חגורות הבטיחות שלהם.
"מה קרה?"
ברור שסטיב יהיה זה שישים לב לדאגה שלו.
"זה היית אתה? המתזים?"
וברור שבאקי יהיה חשדן.
"אני צריך לדבר אתכם, זה לא יכול לחכות."
"זה קשור לפיטר? עשית לו משהו?"
"כן, וברור שלא. עכשיו תסתום ותן לי לנהוג, בארנס."
הוא קולט עוד שיחה שקטה כשהוא מביט במראה האחורית אבל הם עושים כפי שאמר להם ולא מוציאים מילה נוספת עד שהוא נותן להם לצאת מהרכב. המוסך שלו מאובטח כמו כל מקום בבניין, אז הוא מגיע ישר לעיקר.
"פיטר לא חולה. הוא נמצא בהמפטונס והוא משקר בנוגע לזה. אני צריך לדעת את כל מה שתוכלו להגיד לי על העסק הצדדי של רומלאו ואיך זה יסביר למה פיטר נמצא פתאום באחוזה בוואטר מיל."
סטיב פשוט בוהה בו. באקי משלב את ידיו מעל החזה.
"ומה גורם לך לחשוב שיש לנו משהו לספר לך?"
"כי ראיתי את הרישומים הפליליים שלך, בארנס. בהתחלה היו דברים קלים, ואז עברת למקום נעים בברוקלין והיו כמה מעצרים על תקיפה. היית בכלא. ועכשיו אתה תקוע עם רומלאו לכל החיים. תפסיק לזבל את השכל ותדבר."
"לא הייתה לך זכות – "
"אני מתכוון לזה, בארנס – "
"מספיק!" סטיב פוקד בטון מספיק מרשים שגורם גם לטוני וגם לבאקי לשתוק. "מה קרה לפיטר?"
טוני רוצה לציין שהוא כבר הסביר, אבל השריר הפועם בלסתו של סטיב גרם לו לעבור על ההסבר באופן מפורט יותר – מלבד הטקסט שמצא – עד שהם קיבלו את התמונה המלאה.
"אז הגענו סוף סוף להבנה שכדאי שתתחילו לדבר לפני שאני פאקינג אגרום לכם?"
"הייתי רוצה לראות אותך מנסה," באקי מלמל, אבל המבט שסטיב שלח לעברו גרם לו לעצור.
"תראו," טוני ניסה שוב, "אני רק רוצה לוודא שהוא בטוח."
"היית צריך לחשוב על זה לפני שהוא ברח להמפטונס."
"באק – "
"לא, סטיב, הוא מתנהג כאילו הוא איזה קדוש מתחסד אבל אני מתערב איתך שהוא לא מספר לנו את כל הסיפור. ואיך לכל הרוחות אתה יכול פשוט לעקוב אחרי הטלפון שלו?"
באקי עומד ממש לפני טוני, ולעזאזל, הוא בן זונה מפחיד כשהוא רוצה להיות, אבל טוני פגש גרועים יותר.
"קח מספר ותעמוד בתור, חבר. לעקוב אחריו היה הצעד האחרון שלי ואני לא מתחרט עליו כי זה הדבר היחיד שגיליתי, אז מה לכל הרוחות הקשר של רומלאו להמפטונס?"
בארנס ממשיך לנעוץ בו מבטים. זה סטיב שעונה – מה שזה לא יהיה שהוא יודע ללא ספק מכביד עליו.
"רומלאו לפעמים עושה אירועי קייטרינג שם. אירועים אקסקלוסיביים, בעיקר בקיץ. הוא אף פעם לא מצרף אליהם את צוות המסעדה מלבד הכנת הארוחות. טוב... כמעט אף פעם."
"אתה צריך להוכיח את עצמך אם אתה רוצה להיות בצוות שיוצא לשם, אם אתה מבין למה אני מתכוון," באקי מוסיף, רמיזה עבה בקולו.
טוני מחזי לו מבט. "אתה מבין?"
"היו לי את החשדות שלי. אני מניח שהרגע אישרת אותן."
טוני מסתובב ומעסה את גשר אפו. הוא לא רוצה לחלוק את ההודעה שמצא, אבל הוא מתחיל לחשוב שכנות תביא לו תוצאות מהירות יותר.
הוא שולף את הטלפון ומקרין את ההודעה, את פרטי השיחה ומעט מידע על מתיס רוסו וצופה בתגובה שלהם.
סטיב ללא ספק התכחש לתיאוריות של באקי, אבל לאור הראיות, אין ברירה אלא להודות בדבר.
באקי, לעומת זאת, התעמק בתיק של רוסו.
"בוליו לוגיסטיקה," הוא קורא. "זה.. זה רע."
אם שופטים לפי הצבע שהתנקז מהפנים שלו במהירות, 'רע' לא מכסה את זה אפילו.
טוני מקמר לעברו גבה בדחיפות. עיניו של באקי מזנקות ממנו אל המידע, אל סטיב – שם הן מתעכבות לשנייה לפני שהן חוזרות לטוני בנחישות חדשה.
"ממה ששמעתי, בוליו לוגיסטיקה היא אחת מהתאגידים שקרטל אורטיז השתמשה בו כדי להבריח את המוצרים שלהם לקנדה. רומלאו ביחסים ממש טובים איתם, עוד מהזמן שהיה מעורב במסחר. אם הרוסו הזה בעיר, אני מתערב שזה קשור לעסקים עם הקרטל. אתה לא סוגר את העסקאות האלה בזום."
טוני צריך רגע לתת לזה לשקוע פנימה. כשזה קורה, זה עם אגרוף קפוא שסוגר לו על הלב.
"מה שאתה אומר לי זה שפיטר – הפיטר שכולנו מכירים, חבר שלי, פיטר הזה – שיקר לי כדי שיוכל להעביר זמן איכות עם סוחרי סמים?"
"הם יותר מזה, סטארק. הרבה יותר."
אם הוא חשב שבארנס החוויר קודם, זה כלום לעומת הפחד האמיתי בעיניו.
"ממש כמו בסרטים. סמים, נשקים, סחיטות. רק שרומלאו פטור מדמי חסות כי הוא עזר להם להגיע לאן שהם היום אחרי ששו החליט לקחת את משחקי הכוח שלו לציבור."
"דמי חסות?"
"כן, כמו שאתה משלם על – "
"אני יודע מה זה אומר, בארנס, חשבתי," טוני נובח, שולף את התמונות שלא היו בראשו מאז יום שני.
אלו שדיץ מצא.
הוא דוחף חזרה את המכשיר מתחת לאפו של בארנס. "זה הסמל שלהם? של אוריז או מה שלא יהיה?"
"אורטיז," באקי מתקן, אבל זו התגובה של סטיב שתפסה יותר את תשומת ליבו כי הוא נרתע פיזית. אבל טוני מתייק את זה במוחו ליותר מאוחר, הרבה יותר מאוחר, כי באקי מהנהן וככה פתאום כל החלקים מסתדרים ביחד בוודאות שקורעת את בטנו.
לא, הוא לא יכול להוכיח את זה מעבר לכל ספק, אבל אם תינתן לו שעה, יהיו לו כל הראיות כדי לגבות את מה שהוא כבר יודע עמוק בפנים.
הטלפון שלו מתנגש בקיר בצד השני של המוסך בזווית הגרועה ביותר ומתנפץ לרסיסים מעוצמת זריקתו.
הילד הטיפש הזה. הילד הטיפש והצדקן הזה.
הוא עוקב אחרי האיש שהפליל את הדוד שלו.
*
טוני לא זוכר איך הוא נכנס לתוך המעלית, אבל לא היה אכפת לו בשום צורה מכך שהשאיר את בארנס ואת רוג'רס לבד במוסך.
הדבר היחיד בראשו היה פיטר והסכנה שבה הוא נמצא, ומה לכל הרוחות הילד חשב לעצמו?
הוא מחוץ לדלתות עוד לפני שהן סיימו להיפתח לגמרי, ממהר לעשות את דרכו במסדרון של מחקר ופיתוח למקום בו הוא יודע שהאבטחה שומרת את כלי הנשק המגובים שלהם לצד האב-טיפוס הנחשק ביותר של תעשיות סטארק. לפחות מאז שהאפי ציין כמה קל יהיה לעובד ממורמר להשתולל עם הנשק שהיה סגור תחת מנעול רגיל.
התקף זעם לא היה בדיוק התוכנית של טוני, אבל זה לא שיש לו יותר מידי אפשרויות מלבד מה שנדרש ממנו כדי להוציא משם את פיטר ולא משנה מה יקרה.
"אדוני, עליי לייעץ לך לשקול מחדש את מעשיך," ג'רוויס אומר כשטוני חובט במהלומות את קוד עקיפת המנהל שלו בלוח המנעול של הנשקייה.
הוא לא משיב, רק מכה בחוזקה על 'אישור'.
המנעול נפתח בנקישה והוא בפנים. עבר קצת זמן מאז שהוא החזיק אקדח, אבל הוא נהג להיות טוב בזה. שום ילד של הווארד סטארק, סוחר המוות, לא יגיע לגיל עשר בלי לדעת איך להשתמש במוצרים שלו, אפילו אם הילד המדובר יפנה את גבו בסופו של דבר לסחר בנשק.
הוא לוקח את מה שנראה לו הכי שימושי, אקדחים קלים ונרתיקי תחמושת, ואז ממהר בחזרה למעלית – שלא מגיבה.
"ג'יי..."
"אני מתנצל, אדוני, אבל המעלית נמצאת כרגע בשימוש."
בסדר, הוא יכול לקחת את המדרגות.
הוא מצליח לרדת עשר קומות לפני שמישהו משיג אותו.
"סטארק, ג'רוויס אמר שאתה – פאק, חשבתי שהוא צוחק."
טוני מחליק לעצירה בתחילת גרם המדרגות הבא ומוצא לא אחר מאשר אריק לנשר שמביט בו בהשתאות. הוא נבגד על ידי הבינה המלאכותית שלו עצמו, נפלא.
"אתה אף פעם לא הולך הביתה?" הוא אומר ומחשב את הסיכויים שלו לעקוף את לנשר ולהגיע למוסך. הסיכויים לא נראים לטובתו.
"מה קורה פה?"
"לא עניינך."
"אתה גונב אקדחים מהאבטחה, סטארק, כדאי לך להאמין שאני הופך את זה לענייני."
"טכנית, אני שילמתי על האקדחים – "
"טוני!"
נהדר, עכשיו גם ברוס נמצא כאן. שתיים או שלוש קומות מתחת, לפי איך שהוא נשמע.
"ג'רוויס כל כך הולך להיתרם ל-MIT," הוא ממלמל ואז מתחיל לרוץ, חזרה למקום ממנו הגיע, לקומה הקרובה ביותר ולהמשך המסדרון כי זה תעשיות פאקינג סטארק ויש פה יותר מגרם מדרגות אחד בבניין.
הוא גם כמעט מגיע לשם.
הוא שכח כמה טוב נטשה מכירה אותו.
היא מתנגשת בו מהצד וממשיכה לפרוק אותו מנשקו עוד לפני שהוא הספיק אפילו למצמץ. ידו הימנית נסגרת באוויר במקום בו היה האקדח, וצביטה בכתפו גורמת לו להפיל את נרתיק הקרסול ואת שק התחמושת. נאט בועטת את זה ממנו הכי רחוק שהיא יכולה.
"אני יכולה לשחרר אותך או שאתה עומד לעשות משהו מטומטם, בוס?" היא שואלת, אפילו לא קצרת נשימה, המרשעת.
בזמן שלקח לו ליישר את הטריקו ולהחזיר מעט מכבודו, ברוס ואריק כבר הגיעו אליו, שניהם בדרגות שונות של כעס, ועדיין, לפני שברוס יכול לשחרר את מלוא העוצמה של נעיצת המבט המאוכזבת, יש צליל של פעמון וכולם מסתובבים לכיוון שבו סטיב ובאקי יוצאים מהמעלית ונראים מבולבלים.
"המשרת הרובוטי שלך אמר לנו להצטרף אליך," באקי אמר והסתכל על הסצנה במבט חטוף. "וזה לא קריפי בכלל."
סטיב משלב את זרועותיו ופאק, לבחור הזה יש מבט רצחני.
"זו בינה מלאכותית, בארנס," טוני אומר, "בינה שעומדת לצאת מכלל שירות, אתה שומע את זה, חבר?"
"פעלתי בהתאם לפרוטוקול מליבו, אדוני."
"לך תזדיין, ג'יי. זה לפעמים שאני מחליט לשחק שוב עם לייזרים אחרי יותר מידי כוסות של שפניה, לא כשאני הולך להציל את החבר שלי!"
בארנס נוחר. "חה, ניסית לצאת נגד קרטל אורטיז? כן, אני עם הבחור בתקרה. יצאת מדעתך."
"אורטיז?" אריק קוטע, הכעס נהפך בפתאומיות למשהו כמו זעזוע. "מה לכל הרוחות עשית כדי להיות מתחת לרדאר שלהם, סטארק?"
"לא עשיתי שום דבר – פיטר נמצא איתם, בהמפטונס, והתכוונתי ללכת ולחלץ אותו משם עד שהיצירה שלי פעלה נגדי."
מה שמגיע לאחר מכן זה המון צעקות ואפילו עוד יותר הסברים עד שכל הנוכחים בחדר נמצאים על אותו הגל, אבל במקום להסכים איתו ולהניח לו לנסוע מזרחה, לאריק יש את החוצפה לצאת על טוני.
"רומלאו?" הוא מלחשש. "ברוק רומלאו?"
"כן, למה אתה – "
"הוא עבד פעם עם שו," אריק אומר, וזה גורם לטוני לסתום מיד. "ובעמדה די בכירה. ישב בכלא בשבילו, אף פעם לא הלשין. הוא מסוכן."
טוני פשוט בוהה בו. "ולמה לכל הפאקינג רוחות לא ציינת את זה כששאלתי אותך על שו!"
"אני כן, בשם האלוהים, סטארק, אבל לאף.בי.איי כשהם הראו לי תמונה שלו! אלוהים רק יודע מה היית עושה אם הייתי אומר לך," הוא מוסיף עם מבט חטוף אל הנשק שברצפה.
"הייתי מוציא משם את פיטר במהירות, בתור התחלה," טוני נובח. "לרגע עצרת לחשוב איך ילד כמוהו התחיל למכור את עצמו?"
זה תפס את תשומת ליבו של אריק במהירות. "אתה מתכוון..."
"רומלאו."
"לא ידעתי," אריק אמר בחשיקת שיניים. "השארת את המידע הזה לעצמך."
"שיהיה." טוני מטיל את ידיו באוויר ואז לוקח נשימה עמוקה שלא מצליחה להשפיע על הכעס הבוער בחזה שלו, כי כל הדיבורים האלה מבזבזים זמן שאין לו. "עכשיו כולכם תעופו מהעיניים שלי או שאתם תתחרטו על זה."
"אה כן, ומה בדיוק אתה מתכוון לעשות?" באקי שואל. "תיסע לשם בעצמך ופשוט תוציא אותו החוצה? האנשים האלה יירו בך תוך שנייה ויכריחו את פיטר לצפות!"
"זה מה שהם עשו לך?" טוני הסתובב מבאקי לסטיב כי להשתלח על אחרים זה הדבר היחיד שהוא יכול לעשות כרגע. "פירק לבארנס את הצורה מולך? בגלל זה התקפלת כמו פחדן?"
"עשיתי את מה שהייתי צריך לעשות כדי להגן על בן הזוג שלי – " סטיב התחיל, אבל טוני לא נותן לו לסיים.
"וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות!"
"לא," ברוס עוצר אותו, "זו התגובה שלך. אם תיקח רגע אחד כדי באמת לחשוב על זה, אתה תראה כמה מטורף כל העניין! אנחנו צריכים לעדכן את הרשויות, טוני, ואנחנו צריכים לעשות את זה עכשיו. בבקשה. תחשוב. לטובתו של פיטר."
שיט.
טוני ממצמץ. עד כמה שהוא שונא להודות בזה... ברוס צודק, לא? אין שום סיכוי שהוא היה מצליח, בן אדם אחד כנגד מי יודע כמה אנשים חמושים. זה בדיוק מה שפיטר עשה, ותראו מה קרה לו.
טוני חייב להיות יותר חכם מזה או שאין כל תקווה.
יש התנשפות קולקטיבית כשהדחיפות המיידית שוכחת מכתפיו של טוני.
"בסדר," הוא אומר. "טוב. מספיק לשחק ג'ון מקליין."
ברוס מחייך לעברו חיוך קטן אך גאה.
טוני לוקח נשימה עמוקה. הגיע הזמן להתקשר לקולסון. ולהבין איך פיטר הצליח לשים את ידיו על העדויות שדיץ מצא ושביססו את התיאוריה של טוני.
*
כפי שמתברר, הילד מעולם לא עשה זאת. במקום, אותו מקור שהחוקרת הפרטית של פיטר השתמשה בו מכר את התמונות לדיץ כשהוא קלט שמישהו מחטט סביב.
טוני כמעט מתרשם מרוח היזמות... אבל בעיקר לא אכפת לו כי זה כבר שעתיים וחצי מאוחר יותר, יש לו את הכל במקום אחד, ארוז בקפידה ומוצג בעזרת תוכנת ההולוגרפיה של ג'רוויס המוקרנת באוויר מעל שולחן הקפה במרכז המשבר שלהם – הלא היא סוויטת הפנטהאוז שלו – והסוכן קולסון עדיין לא נראה משוכנע.
אלוהים, יש אפילו ציר זמן ברור של אירועים, הודות לאותה חוקרת פרטית אקשיה, שהוכיחה את עצמה די מועילה ברגע שהבינה שהמידע שלה הוא זה שהעניק השראה לפיטר לשחק שרלוק הולמס. מה עוד הבן אדם הזה יכול לרצות?
"גרסה של אותו המקרה בה מיקומו של פארקר לא הושג באמצעים לא חוקיים תהיה התחלה מצוינת," משיב קולסון בטון הרגוע הזה שלו שגורם לטוני לתהות אם הסוכן אנושי בכלל מלכתחילה.
"אתה לא אמור לדווח על זה, אלוהים, איך אתה מספיק לעשות משהו בסוכנות?"
זה מזכה אותו במבט נטול הבעה. "מר סטארק, בתור האחד שהביא את מר רומלאו לידיעתי, הייתי מניח שזה יהיה האינטרס שלך לנהל תיק משכנע. אני לא אכחיש שזה מרשים שאתה מגיש לנו שחקן מרכזי בסחר בסמים הבינלאומי על מגש של כסף, אבל אני צריך שזה יחזיק בבית משפט, אז אנחנו עושים את זה לפי הכללים."
אבל זה ידרוש סבלנות שלטוני אין, והוא בדיוק עומד לומר לקולסון את דעתו בעניין כשאקשיה קוטעת אותם.
"פיטר ילד חכם. הוא יודע שאנחנו נזדקק לראיה שתעמוד במשפט אם אנחנו רוצים לטהר את שמו של הדוד שלו. אולי הוא כבר מצא משהו וצילם אותו."
טוני חושב שהוא מבין לאן החוקרת הפרטית חותרת עם זה. "את אומרת שהוא צילם תמונות."
"אני מקווה שהוא צילם תמונות... וגיבה אותן."
"ובתור החבר שלו זו הנחה מתקבלת על הדעת שיש לי גישה לקבצים האלה!" טוני מסכם, אצבעותיו נמצאות כבר חזרה על מקלדת המחשב שברוס הביא מחדר העבודה.
ברוס, יחד עם נטשה, אריק, סטיב ובאקי נמצאים כולם סביב אי המטבח, שותים תה ובאופן כללי משתדלים להיות הכי פחות בולטים שאפשר. עכשיו טוני יכול להרגיש אותם מתקרבים מאחורי גבו, וקולסון נכנס לשדה הראייה שלו מימינו.
כשסוכן האף.בי.איי ממש נושף מאחורי עורפו, הוא לא בדיוק יכול להסתמך על ג'רוויס, וזו הסיבה היחידה שלוקחות לו ארבע דקות מלאות לגשת לכל בסיס הנתונים בענן של פיטר.
"אוקיי, בואו נראה," הוא ממלמל בעודו לוחץ על התיקיות השונות. "בענן סטארק יש אחסון קבצים, גם דרייב, מה לגבי – בינגו."
פיטר ככל הנראה רוקן את כל הדרופבוקס שלו לפני הפגישה עם רוסו, כי הדבר היחיד שיש שם הם מספר תמונות וקבצי וידאו. הישנים ביותר הם עם התאריך של אתמול בלילה וחושפים מלון חשוד כלשהו, אבל יש רק מעט. רובם צולמו בתוך בית מגורים מפואר, מסוג אחוזה מפוארת שנמצאת על קו החוף של ההמפטונס.
"שזה בדיוק המקום שבו התג הגיאוגרפי אומר שהתמונה צולמה! תראה מה זה," טוני מציין בהפתעה מזויפת. "עכשיו אפשר סוף סוף לשלוח את היחידה המיוחדת שלך להסתער על המקום?"
פני הפוקר של קולסון עדיין לא משדרות דבר. "בתיאוריה, כן."
"אז בוא נעשה את זה!"
"אני עדיין צריך נוכחות של שופט, וזה ייקח זמן להשיג אחד באמצע הלילה שיסכים לחתום על צו חיפוש בסדר גודל כזה, שלא לדבר על הזמן שייקח לגייס משאבים – "
"שופט? אתה צריך שופט?" טוני אומר, פוסע הלוך ושוב ובקושי שם לב לכך שהטון שלו עובר לגבול ההיסטרי. "למה לא התחלת עם זה!"
"מר סטארק – "
"התובע המחוזי נמצא אצלי בחיוג מהיר, לכל הפאקינג רוחות – באמת חשבת שלהשיג צו יהווה בעיה? אלוהים."
הוא כבר עובר על אנשי הקשר שלו. הוא צריך להמשיך לנוע, צריך לעשות כל מה שהוא יכול כדי להוציא משם את פיטר ולוודא שהם יגיעו אליו – לפני שיקרה משהו שהוא מעבר ליכולות של טוני לתקן.
"מר סטארק," אקשיה קוראת.
טוני עוצר עם האגודל על לחצן השיחה ועוקב אחרי מבטה אל מסך המחשב, היכן שהיא התיישבה לאחר שהוא התחיל להתהלך בחדר.
היא הגדילה את אחת התמונות של פיטר מהדרופבוקס. זה נראה כמו דף מתוך תיק כוח אדם, אבל מלא בהערות בכתב יד. אקשיה מגדילה כמה מהשורות.
פיטר עשה את זה. הילד מצא את מה שחיפש.
אז למה הוא לא בדרכו חזרה?
"קוד הזמן אומר שזה הועלה לפני שבע עשרה דקות," אומרת אקשיה, כאילו קוראת את מחשבותיו.
לפתע, הודעה קופצת באמצע המסך.
אות הטלפון אבד.
"מה?!" טוני מתפרץ, הוא דוחף את אקשיה הצידה מהמקלדת.
סיבה: אינה חד משמעית.
טוני חשב שהוא ידע מה זה פחד, שהוא הסתכל לו בעיניים וכבש אותו במערה באפגניסטן, אבל היום הוא הבין שהפחד הוא כלום ושום דבר לעומת האימה הקרה שמתמקמת בבור עמוק בבטנו כמו חור שחור.
"אנחנו חייבים ללכת," הוא אומר. הוא שומע את עצמו כמו ממרחק. "אני אתקשר מהדרך. קולסון, קדימה."
הוא תופס את הסטארק-פד הכי קרוב, סומך על ג'רוויס שיעלה את כל הראיות שהיו להם לפני כן ושהם יידרשו להציג, וממש טס מהפנטהאוז, מתפלל לכל ישות שמוכנה להקשיב שהם לא יאחרו מידי.
*
פיטר לא היה חסר הכרה לכזה הרבה זמן כי החתך מעל עינו הימנית עדיין מדמם.
ועדיין, כל הקלה שהוא מרגיש על היותו חי ולבוש מתאדה במהירות ברגע שהוא מבין שהוא אזוק לראש המיטה, ואז סוג אחר של פחד מתחיל.
הוא מכיר את המיטה הזו. זו המיטה שבחדר השינה הראשי. המיטה איפה ש...
פיטר מנער את ראשו, מתעלם מכאב הפאנטום שמתלקח מעל ירכו השמאלית, או מזיכרון הנגיעות העמומות שהוא הצליח כל כך לדכא בעשרים וארבע השעות האחרונות.
כשמוחו מתבהר, הוא קולט יותר את המצב שהוא נמצא בו. הוא יכול לשמוע את הקולות בחוץ – רוסו ופאביו, הוא חושב, נמצאים באמצע שיחה סוערת, אולי מתווכחים על מה יקרה לו.
פיטר מושך באזיקים שלו, אך ללא הועיל. אין שום כניעה מהאזיקים. אפילו לשבור את האגודל לא יאפשר לו להתפתל מהם. הסיכוי היחיד שלו הוא לבחור במנעול, אם הוא יצליח לשים את ידיו על הכלים הנכונים... איכשהו.
יש מנורה על השידה שליד המיטה; מבנה מלוטש של מתכת ובד המתאים לסגנון הכללי של האחוזה. אולי הוא יכול –
הקולות עוצרים בפתאומיות. פאביו נכנס רגע לאחר מכן, הבעתו ריקה. פיטר היה מעדיף עוינות גלויה, אבל הזמן שהוא מקבל את מה שהוא רוצה נגמר כבר.
המזרון שוקע כשפאביו מתיישב, גופו מוטה לכיוונו של פיטר.
"שברת את הלב של חברי הטוב, קריניו. מתיס שבור לב. הוא חשב שלשניכם היה משהו מיוחד."
פיטר לא יודע לומר אם פאביו רציני או פשוט לועג לו, אבל המצת שהוא שולף מתוך המגירה של השידה גורמת לו לשכוח את השאלה. זו אותה מצת שספנסר השתמש בה לפני חודשיים כדי לחמם את טבעת הברית שאותה דחף לתוך עורו של פיטר.
סימן הכוויה מעל עצם הירך שלו עדיין לא דהה. נראה שפאביו רוצה להבטיח שזה לעולם גם לא יקרה.
פיטר מנסה לעמעם את צרחתו ואף מצליח, גם אם הכאב גורם לו להלבין בקצוות. זו אותה טבעת – הוא יודע בוודאות כשפאביו אומר, "ספנסר מוסר את ברכתו," לפני שהוא עושה זאת שוב ושוב.
פאביו מחזיר את הטבעת לשרשרת שסביב הצוואר שלו כשהוא מרוצה. הוא לא מושך את בד ההנלי למטה, ופיטר חושב שהוא צריך להיות אסיר תודה כי הבד ישפשף וישרוף אפילו יותר. לפחות הג'ינס שלו יושבים נמוך מספיק כך שפאביו לא היה צריך לפתוח אותם.
אבל במקום ללכת, פאביו מניח את ידו על בטנו החשופה של פיטר, האגודל מלטף את העור ממש מתחת לכלוב הצלעות שלו.
"שילמתי על סוף השבוע, קריניו. ואני תמיד מקבל את מה שאני משלם עליו."
אין שום ספק בקול שלו, שום כעס. רק ודאות קרה ומשהו אפל שמתפתל בה.
פיטר פתאום מתקשה מאוד לנשום.
נקישה בדלת קוטעת את הרגע. פאביו מתרומם, חוצה את המרחב. הוא לוקח תיק קטן ושקוף.
"אתה יודע מה זה?" הוא שואל, עדיין רגוע להפליא.
פיטר מכריח את עצמו להסתכל על תוכנו של התיק... ומרגיש איך הדם מתנקז מפניו.
זה הנייד שלו – או מה שנשאר ממנו אחרי שריסקו אותו לרסיסים.
"אתה יכול לדמיין מה זה עשה לקבצים שבטלפון שלך? בוודאי שאתה יכול. אתה די חכם, לא?"
גיביתי אותם, ראיתי את האייקון. גיביתי אותם, יש לי את ההוכחה, פיטר חוזר ואומר בראשו כמו מנטרה, כי אם לרגע הוא ייתן לעצמו לחשוב שהאפשרות שכל זה היה יכול להיות לחינם... לא. הוא בדק. בן ישתחרר, לא משנה מה יקרה לו.
פאביו מחייך עכשיו. פיטר נהג לחשוב שספנסר היה היחיד מביניהם שפחד עשה לו את זה, אבל הוא לא כזה בטוח יותר.
"יש לי אורחים לטפל בהם," פאביו אומר ומניח את התיק השקוף על השידה שליד המיטה כדי ללגלג על פיטר. "אבל אני אחזור, קריניו."
הוא נשען קרוב יותר, מעביר את אצבעותיו על גרונו של פיטר, ממש מעל עצם הבריח שלו. פיטר נלחם בדחף של גופו לרעוד, כי הוא לא ייתן לפאביו את הסיפוק לראות אותו רועד. הוא לא.
חיוכו של פאביו מתרחב. הוא רוכן מטה, עד שפיטר יכול להרגיש את הנשימה שלו כנגד אוזנו, ואז מעביר את לשונו על אותו מסלול של ידיו.
נדרש לפיטר כל גרם של כוח רצון על מנת להישאר ללא ניע, אבל הוא מצליח. אפילו כשהוא מרגיש את פאביו מצחקק כנגד גרונו.
*
יש גבול לכמה זמן אפשר לבלות במצב של פאניקה קיומית, מגלה פיטר, וברגע שהדופק שלו מתייצב לאחר שפאביו עוזב והוא מסוגל לחשוב בצורה ברורה יותר, הוא בודק מה מצבו.
אזיקי משטרה – כנראה מהשומר שמחוץ לחדר. שמי הלילה נראים מבעד לדלת המרפסת. אין שום דבר מסביבו מלבד המנורה ו –
הטלפון ההרוס.
ערימה של חוטים ומתכת. פיטר נאלץ להחניק את ההתנשפות כשהוא מבין שלמעשה יש לו סיכוי קלוש.
פיתול גופו כדי לתפוס את התיק השקוף בין רגליו מחמיר את כאב הכוויה וגם את הפצע בראשו עד אין קץ, אבל הוא מכריח את עצמו לדחוק את הכאב עד שהתיק לכוד בין סוליותיו.
פתיחת הרוכסן עם אצבעות רגליו לוקחת יותר זמן ממה שפיטר חשב, אבל ברגע שזה נגמר הוא לא מבזבז זמן ומתפתל שוב. כל מה שהוא צריך זה שני חוטים או חתיכת מתכת שטוחה אחת כדי לעקוף את מנגנון הנעילה, ואם הוא ממש זהיר, חתיכה כזו עשויה ממש ליפול לתוך כפות ידיו הפתוחות אם הוא ינער את התיק מספיק בזהירות.
הוא איבד את תחושת הזמן. העולם הצטמצם לתחושה של פסולת אלקטרונית בין אצבעותיו ומתיחת צווארו כדי לבדוק אם החלקים ארוכים מספיק.
כשהוא מצליח לגעת במנגנון הגישה, הוא כמעט מפיל אותו מהתרגשות.
חתיכת המתכת השטוחה היא למעשה מנגנון מסוג כלשהו המשמש חוויית מישוש עבור המשתמש, ופיטר חושב שהיא שטוחה מספיק כדי להשתמש בה כשקע. זה דק כמו כרטיס אשראי אבל צר מספיק כדי להיכנס –
לא, זה לא.
פאק.
פיטר מתמוטט חזרה על המזרון, תסכול וייאוש מעלים דמעות בעיניו.
הוא מרגיש איך היבבה עולה בחזהו, השלמה עם המצב מאיימת לכלות אותו מבפנים, אבל כשכף רגלו נתקלת בתיק המלא עדיין למחצה, די בניצוץ תקווה כדי למחוץ את ייאושו, לפחות לעוד זמן קצר.
הלוחית הקטנה שבסופו של דבר מובילה לישועתו עשויה להיות חלק מלוח האם או רכיב מקולקל של מערכת הרמקולים, או אפילו חלק מהמארז שהתנפץ לרוחב המושלם כדי שייכנס עדיין מתחת לשיני האזיק – פיטר לעולם לא יידע כי בשנייה שהאזיק הראשון משתחרר, גל חדש של אדרנלין מציף את עורקיו והוא לא לוקח את הזמן לבדוק מקרוב.
וטוב שכך, כי הרעשים שהוא השמיע משכו את תשומת ליבו של השומר בחוץ.
הבחור גבוה ורחב, חומה של שרירים, חזק מספיק כדי לשבור את פיטר כמו זרד, אבל הגודל שלו מאט אותו כשהוא מושיט את ידו לאקדחו.
פיטר נמצא במרפסת שנייה לאחר מכן.
הוא זוכר שפאביו וספנסר נשענו על המעקה לאור שמש הבוקר, כתף אל כתף, והביטו מטה אל הבריכה. בזמנו, הוא תהה אם אפשר יהיה לצלול אל תוך המים משם למעלה, אפילו הרחיק לכת וחישב את המשתנים בראשו.
עכשיו הוא יגלה. הוא קופץ מעבר למעקה עם הראש למטה בדיוק כשהוא שומע את השומר צועק, "הי!"
הוא שומע בום גדול, אבל כל מה שפיטר יכול להתמקד בו הוא זווית הקפיצה שלו כי עומק המים הוא רק שלוש וחצי מטר –
הוא יודע שהוא עשה את זה כשהזרועות שלו מחליקות אל מתחת לפני השטח. עוצמת ההתנגשות על הפצעים שלו כואבת, אבל יש לו יותר מידי אדרנלין במערכת שלו כדי שזה ישבש את הצלילה – וזה מזל כי הוא מחטיא את הקרקע בסנטימטרים בודדים. שבריר שנייה לאחר מכן הוא מצליח להוריד את רגליו תחתיו כדי לבעוט, ואז הוא שוב לוגם את האוויר.
הוא מודע במעומעם לצעקות מהאחוזה כשהעולם מיטשטש לשנייה, אולי שתיים, ואז הוא מבחין בקצה הבריכה, באבן הכהה שעומדת בניגוד מוחלט לאורות התת-מימיים שמתחת לשמי הלילה. הוא מוציא את גופו מהמים למרות הכאב המחודש מפצע הכוויה המגורה מהכלור, הוא לא מתעמם כיוון שבגדיו ספוגים במים ונצמדים לעורו.
הרעש גדל לרמה מבלבלת אבל לפיטר אין זמן לתהות מדוע, כי מישהו ראה אותו ופתח בריצה לכיוונו.
הוא מיטלטל וקם על רגליו, מועד כמה צעדים לפני שהוא מוצא את שיווי המשקל שלו והוא מוכן לפתוח בריצה כשיד בגב החולצה הספוגה שלו מפילה אותו שוב.
הרפלקסים שחשב שהיו אבודים מזמן משתלטים, והוא עוצר את הנפילה, אבל הנזק נעשה והרודף שלו ממש מאחוריו. הוא מתורמם אל מה שנשמע כמו יריות ולהבים של מסוק, למרות שהוא בוודאי מדמיין דברים –
הידיים נסגרות סביב מותניו והוא פוגע בקרקע, מנסה להימלט אך לא מצליח לצאת מתחת לגופו של האדם שתפס אותו, הוא בועט ומתפתל ונאבק עד שהמרפק שלו מתנגש בפנים, אבל מחרוזת קללות בספרדית מגיעה אחרי המכה בקול מוכר –
ברור שזה פאביו שנמצא בינו לבין החופש שלו.
פיטר זוחל, אבל פאביו מהיר יותר, הוא מושך אותו אחורה מהחגורה ומתיישב עליו בפישוק אחרי שפיטר התפתל וכיוון אגרוף שמעולם לא נחת. ואז הוא חובט בכפות הידיים שנסגרות סביב גרונו, בזרועות ובכתפיים ובצדדים, כי הפנים האלה לא יהיו הדבר האחרון שהוא יראה. פיטר לא ייתן לזה לקרות, לא, הוא לא רוצה למות –
אבל הוא רואה את האור הבוהק שהוא שמע אנשים מדברים עליו, מסנוור ולבן אפילו כשהוא עוצם את עיניו בחוזקה ו –
בום.
- פתאום המשקל יורד ממנו ואוויר ממלא את ריאותיו, והוא משתעל ומבולבל והאור עדיין שם אפילו אחרי שהדם שלו מקבל עוד חמצן.
כי מסתבר, שלמעשה יש מסוק באוויר שמאיר ישירות לנקודה מאחוריו היכן ששני אנשים בציוד שחור עם אותיות גדולות על הגב מרסנים את פאביו שנאבק בהם.
מישהו כורע ליד פיטר, גורם לו להירתע – אבל זה סוכן, הנשק שלו מכוון מטה ופניו רגועים.
"פיטר פארקר?" האיש שואל, ופיטר מהנהן. "אני הסוכן קולסון. בבקשה תישאר על הרצפה, ירו בך. עזרה רפואית נמצאת בדרך."
הוא מנסה להתיישב כי על מה לעזאזל הבחור הזה מדבר, הוא היה שם לב אם הוא היה נורה... אך ברגע שהוא מרים את פלג גופו העליון הסחרחורת חוזרת אז כן, להישאר על הרצפה נשמע טוב.
הוא מסתכל בתחושת הקלה כשפאביו נגרר משם באזיקים בזמן שהאיש שהציג את עצמו בתור הסוכן קולסון מפעיל לחץ על כתפו.
זה היה יכול להיות הסוף המושלם לכל החוויה הקשה הזו אלמלא מחשבה אחת: איך הוא אמור להסביר את כל זה לטוני?
○•••••••••••••••○
היווו 👋🏻👋🏻
אין לי כל כך הרבה מה לשתף, מה גם שאני עייפה פיצוצים. אני כל כך שמחה שסיימתי לתרגם את הפרק, אל תדאגו. הפרק הבא יעלה יותר מהר. סיימתי עם הנטפליקס והספרים וחזרתי לתרגם.
אתם מוזמנים לשתף אותי איך עברו החגים ואיך עבר חול המועד ואיך הלימודים והכל.
אוהבת אתכם. ❤
לילה טוב.😴💫