החשכה ירדה על קתדרלת נוטרדאם ועל שני גיבורי-העל שישבו על מגדל הפעמון. הירח העולה היה הסימן היחיד לזמן החולף, אבל כל הלילה יכול היה לחלוף ולחיפושית לא היה אכפת.
ארוחת הערב הייתה מדהימה. החתול השחור נשבע שהוא לא הכין שום דבר בעצמו, אז זה היה בטוח למאכל אדם. ההתוודות גרמה לה לצחוק, וההבעה על פניו ברגע שהיא הציעה להביא ארוחת ערב שתכין בעצמה לסיור הבא שלהם גרמה לה לנשק אותו שוב. שמחה, ביישנית ומהוססת, ההתלהבות הקולנית שלה שלא ציפתה לה.
הם ישבו זה לצד זו ליד השולחן, בגלל שהיא התעקשה. היה צפוף וזרועותיהם הוברשו זו בזו בזמן שאכלו, אבל זה הרגיש טוב להיות קרובה אליו כל כך. חוץ מזה, ישיבה בצורה הזאת אפשרה לה לנשק את לחיו כשלא ציפה לכך. הוא עדיין הופתע בכל פעם שעשתה זאת. כאילו הוא אף פעם לא ציפה לזה, או אולי הוא לא יכול היה להאמין שזה באמת קרה. זו הייתה תגובה שהיא תכננה להסיר ממנו כמה שיותר מהר.
בערך כשעה לאחר מכן, היא ספגה את מעט הרוטב שנשאר עם חתיכת לחם, לוקחת את הזמן כשסובבה אותה בצלחת שלה. לוקחת את הזמן בגלל שהיא לא רצתה לעזוב אותו, היא לא רצתה שהלילה ייגמר כל כך מהר.
"ארוחת הערב לקחה יותר זמן משציפיתי." החתול השחור הסתכל מטה, על המנות הכמעט גמורות שלהם, קצת מבולבל.
החיפושית חייכה בידיעה. "מממ," היא אמרה, בכוונה למשוך את תשומת ליבו בחזרה אליה. "אני חושבת שאני יודעת למה דעתך הוסחה כל כך."
"באמת?" הוא הסתובב אליה, פניהם היו מילימטרים מנגיעה. "למה-"
החיפושית קטעה אותו בנשיקה. "יותר מדי מאלה," היא אמרה, לפני שנתנה לו עוד אחת. ואז אחת נוספת.
החתול השחור הגיב באיטיות, נמס תחת המגע שלה. היא הפתיעה אותו שוב, אבל הוא התאפס במהירות, כתפיו נופלות בזמן שנאנח כנגד שפתיה. ידיו מצאו את מתניה, מושך אותה אל קצה הכיסא, כאילו לא יכול היה להתקרב אליה מספיק, אפילו בזמן נשיקה.
הוא היה הראשון שהתרחק, דוחף באיטיות את אפו אל לחיה. "זה לעולם לא יהיה מספיק." הנשימה שלו דגדגה אותה. "אבל אנחנו חייבים לזוז. או שנאחר!"
"נאחר?" היא שאלה, התרגשות עולה בליבה. "זאת אומרת שיש עוד?"
הכיסאות חרקו ומפת השולחן התעופפה מעט כשהחתול השחור עזר לחיפושית לעמוד על רגליה. "הו, ברצינות," הוא אמר בזמן שהוא הוביל אותה לקצה המגדל. האורות נדלקו מתחתיהם. "את יודעת איך אני, במיוחד כשאני מנסה להרשים אותך." והוא עשה סלטה מקצה המגדל, מסתובב באוויר עד שהוא נחת על גג עץ 30 מטר מתחתיה.
החיפושית צחקקה לפני שעקבה אחריו.
"רואה? אמרתי לך שאני מהיר ממך," החתול השחור אמר שתי דקות לאחר מכן. הם נחתו מול מדרגות השיש של פלאס דה לה דקוור, מוזיאון המדע של ארמון התגליות. עמודי אבן לבנים ופסלי סוסים מברונזה הביטו מטה על הזוג.
"אתה לא," החיפושית אמרה. "השגת אותי לכאן בגלל שאני לא ידעתי לאן אנחנו הולכים."
"ואיכשהו זו אשמתי?"
החיפושית דחפה את כתפו בעדינות וחשבה שההערה הזאת לא הייתה ראויה לתגובה ממנה. כל מה שאהבה והתגעגעה אליו במערכת היחסים שלהם, חזר בעוצמה, ההתלהמות, החברות, האמון. באמת, זה לא היה כל כך שונה ממה שזה היה לפני כן. היו רק כמה סוגי נגיעות חדשות, וחתול שחור שמח יותר.
ביחד הם עלו במדרגות, כשרוח קרירה גרמה לה לרעוד ולהתקרב אליו.
"החלק השני של הדייט הזה כולל פריצה?" היא שאלה. שתי דלתות הזכוכית היו סגורות, זה היה ברור. כל האורות בפנים היו כבויים. "בגלל שאני חושבת שהמקום הזה סגור."
"הוא באמת סגור," הוא אמר, מחפש משהו בכיס התחפושת שלו. "אבל הייתה לי בקשה מיוחדת." המפתח התנדנד בידו כשהוא הושיט לה אותו. "להיות מישהו ממש(פחת)- זאת אומרת, להיות אני מגיע עם לא מעט יתרונות."
הדרך בה אמר את זה, הדרך בה הוא פתח את הדלת, כשעיניו נמנעות משלה... החיפושית לא הייתה בטוחה אם הוא התכוון אל עצמו בתור גיבור-על או בתור אזרח.
היא הלכה מאחוריו באיטיות – אז התבוננה בהנאה כשהוא מישש את המפתח בזמן שהניחה את ידה על חלק קטן בגבו – לפני שהוא פתח לה את הדלת.
"אחרייך." הוא חמק מתחת לאצבעותיה כשהתרחק והשתחווה מולה בכדי שתיכנס. מוזר. הוא שמר על מרחק כל הלילה? מאחר שהיא הייתה תלויה בו במשך כל הלילה, היא ציפתה... אבל אולי היא רק דמיינה.
היא הושיטה את ידה והעבירה אותה על חזהו כשחלפה על פניו, אך דעתה הוסחה במהירות.
צעדיה נשמעו רועשים מבדרך כלל כשעברה את הדלת והעולם כולו השתתק. לחישות שיחתם הדהדו מבעד לאטריום הענקי. "אין לי מושג לאן אנחנו הולכים," החיפושית אמרה. "אתה עדיין רוצה שאני אוביל את הדרך?"
"רק אם אוכל לעקוב אחרייך עד לגן-עדן."
"אה..." החיפושית הייתה אסירת תודה שהיה כל כך חשוך. עוד שינוי במערכת היחסים שלהם: איך בקלות היא הסמיקה מהפלירטוטים שלו.
החתול השחור נופף לה בכדי שתעקוב אחריו והוא התקדם אל תוך המבנה הריק. היא נתנה לו להתקדם שלושה צעדים לפני שהיא הדביקה את הפער וכרכה את זרועה בזרועו. הם עברו לצד ציורים ופסלים, לוחשים אחד לשנייה עד שהם הגיעו לעוד שתי דלתות שהיו פתוחות והובילו לחדר שנראה כמו אודיטוריום קטן עם במה. מעגל של כיסאות הקיף את חלל החדר שהיה ריק חוץ משולחן שעליו היה מחשב מחובר לכמה חוטים. הם ירדו לשורה הראשונה, למקום בו סימן לה לשבת.
בכמה נקישות של ציפורניו, המחשב נדלק. "אני מאמין שהבטחתי לך את הכוכבים, חיפושית שלי."
האורות זהרו מעליה, והכיסאות נשכבו אחורנית בכדי לאפשר לה לראות את שמי הלילה – שהיו מלאים ביותר כוכבים משאי פעם ראתה – נוצצים על התקרה. הכיסא לצידה חרק ברגע שהשותף שלה התיישב והתחיל לספר לה על הכוכבים. גלקסיות שלמות הופיעו מעל ראשיהם. כוכבי-לכת טסו לצידם. הוא ידע כל כך הרבה.
ואצבעותיה של החיפושית הרגישו כל כך בודדות. מצפה ממנו לקחת את ידה בהזדמנות הראשונה, היא השאירה אותה על משענת היד שלה. אבל באור המעומעם, היא הייתה יכולה לראות שידיו נשארו על הירכיים שלו. אם לחשוב על זה, הוא לא נגע בה כל הלילה חוץ מכשהוא עזר לה לקום אחרי ארוחת הערב. בחשיכה, הדאגה שלה התעצמה. היא דיי ציפתה שהוא יהיה על כולה כרגע, ידיו, שפתיו, והלחישות הרכות.
קולו רעד מעט ברגע שהיא חיפשה והחליקה את ידה אל תוך שלו, אבל הוא המשיך בהסברו על צבירי כוכבים בזמן שהוא חיבר את אצבעותיהם. ההסבר שלו הושהה רק ברגע שהרים את ידה לשפתיו ונישק את קצות אצבעותיה, אחת אחרי השנייה.
החיפושית אהבה להקשיב לו. הוא היה קשוב וענה על שאלותיה, למרות שלדעתה, משענות היד הפריעו להצגת הכוכבים. הם הפריעו לה ויצרו מחסום ביניהם. חלק ממנה רצה לשבת על ירכיו, אז היא התחילה לקום, אבל אז הכוכבים מעליהם התעממו ואורות האולם נדלקו.
"אז מה את חושבת?" הוא שאל. הוא סובב את ידה לכיוונו, מלטף את הנקודה השחורה על גב ידה.
היא חשבה על הרבה דברים. על שהיא קיוותה שהיא הייתה מבינה מוקדם יותר כמה מדהים היה השותף שלה. ואיך הזמן עבר מהר מדי וזה היה לא הוגן, שהיא רצתה לבלות איתו יותר. כשהיא לא ענתה לשאלה שלו מיד, אוזני החתול שלו השתטחו ואצבעותיו עצרו.
"אני חושבת," היא אמרה במהירות, "שאני עדיין לא מוכנה ללכת הביתה." הפעם, היא לקחה אותו איתה, לאמצע החדר, שבו היה רווח בין השורה הראשונה לשולחן עם המחשב. הקולות מהמחשב ופעימות ליבה היו המוזיקה היחידה, אבל היא שמה את ידה החופשייה על כתפו והובילה אותו אל תוך ריקוד סלואו תחת כוכבי הלילה.
במקום החיוך הזוהר שהיא ציפתה שיהיה על פניו מהקרבה שלהם, החתול השחור נראה מרוחק ואולי אפילו קצת עצוב. הצעדים שלו היו איטיים. הוא ניסה לאחוז בה הכי רחוק שרק יכול היה, והיא המשיכה להתקרב אליו. מה לעזאזל הטריד אותו כל כך?
"באמת עשית את כל זה בשבילי?" היא שאלה כשהיא לא הייתה יכולה לעמוד יותר בדממה ביניהם.
"זה היה יותר מדי?" הוא שאל, נשמע לחוץ. עיניו נפתחו לרווחה והוא מצמץ במהירות. "סליחה. מעולם לא הייתי בדייט אמיתי קודם."
לפני שהייתה יכולה להשיב על חוסר הניסיון שלו, הוא לקח עוד צעד אחורה, כאילו שהוא לא היה בטוח אם הוא יכול היה לעמוד כל כך קרוב לבחורה בדייט.
בסדר, זהו זה. לחיפושית נמאס מההרגשה כאילו היא רדפה אחריו בחדר במקום לרקוד איתו. היא הידקה את אחיזתה בו, מושכת אותו אליה, עד שהייתה יכולה להניח את ראשה על כתפו.
זה נראה כמו מספיק אישור בשבילו. האחיזה במותנה התהדקה. הוא החליק את ידו למעלה ולמטה בכדי להרגיש אותה שוב ושוב. היא רעדה ברגע שאצבעותיו עברו על מותנה והיא נמסה לתוכו עוד יותר, לפני שידו החליקה את דרכה מעלה ומטה פעם נוספת.
"לא, זה לא יותר מדי," היא לחשה. "פשוט עשית את כל זה בזמן שחשבת שאני לא באה."
"אבל קיוויתי," הוא אמר. "כמו תמיד."
------------------------------------------
עברה שעה נוספת לפני שהצמד עשה את דרכו דרך המסדרונות החשוכים של המוזיאון. צעדיהם הדהדו, והחיפושית צפתה בחתול השחור בקצה עינה. הוא חייך, אבל החיוך לא היה גדול כל כך, והוא הסתכל על הרצפה במקום עליה.
עכשיו זו הייתה ההזדמנות המושלמת לשאול אותו מה קרה, אבל לפני שהיא הייתה יכולה לחשוב על הדרך המושלמת לשאול אותו, הוא עצר מול דלת היציאה והסתובב לעברה. האורות היחידים היו מעמודי האור בחוץ ומהאורות של היציאה שהשתקפו דרך הזכוכית. הצללים היו עדינים, וטשטשו את קצוות המסכה שלו, למרות שהם לא הסתירו את ההבעה על פניו שהפכה משמחה למהוססת.
"יש לי משהו נוסף בשבילך," הוא אמר. "אני מבטיח שזה לא יותר מדי הפעם."
החיפושית חיכתה בציפייה בזמן שהוא התכופף אל מאחורי עמוד וצעד לעברה עם זר ורדים, ורודים ואדומים, האהובים עליה. הזר היה ענקי בידיה כשהיא קירבה אותו לפניה בכדי להריח אותם. היו חייבים להיות שם לפחות שלושים ורדים. ידיה בקושי הקיפו אותם.
הוא חשב שזו מתנה נורמלית? לא שהיה לה אכפת – היא הייתה מוחמאת – אבל זה העלה במוחה לא מעט שאלות.
היא חייכה והודתה לו בזמן שהוא הוביל אותם החוצה ונעל את הדלת מאחוריהם. הירח זרח מעל העיר.
"אני שונא להגיד את זה," הוא אמר, "אבל זה בטח הזמן ללכת."
"נשארנו מאוחר יותר לפני כן." היא מיששה ורד בין אצבעותיה. "ואני לא כל כך רוצה לעזוב." היא הייתה בספק שהוא גם רצה להישאר.
החתול השחור כחכך בגרונו. "אז אולי נוכל-" הוא הוריד את ידו ממרפקה. הנה זה שוב. הריחוק שהיא לא ציפתה לו, זה שהיא נלחמה בו כל כך במשך כל הלילה.
"לא משנה," הוא אמר. "אתן לך להחליט לפני שאשאל אותך שוב."
"להחליט על מה?"
הוא נראה מבולבל. "את לא זוכרת? הבטחתי שלא אזמין אותך לדייט נוסף עד אחרי שתחליטי."
פיה של החיפושית נפתח לרווחה. "אתה רציני? זה מה שהטריד אותך כל הזמן?" היא לא התכוונה שזה ייצא בתקיפות, אבל הדרך בה אוזני החתול שלו השתטחו, היא חשבה שאולי כדאי שתנמיך קצת את קולה. "כמה פעמים נישקתי אותך הלילה?"
"שלושים ושמונה פעמים."
הקול שלו נשמע כל כך רשמי שזה גרם לחיפושית לקפוא במקומה. "אתה... אתה ספרת."
אוזני החתול שלו השתטחו אפילו יותר על ראשו. "זה מוזר?"
מעבירה בזהירות את הזר לאחת מידיה בכדי להזיז אותו מדרכה, היא נענעה את ראשה וסגרה את הרווח ביניהם. "שלושים ותשע." ונישקה אותו. הנשיקה הייתה איטית יותר מהאחרות, ארוכה יותר, בזמן שהיא שפכה את כל רגשותיה בתוכה.
ברצינות, איך הנער הזה לא הבין מה הוא היה בשבילה? הוא צריך לדעת.
"ארבעים," היא לחשה, נותנת לידה החופשית לרחף מעל זרועו ולנוח על לחיו בזמן שנישקה אותו שוב. "ארבעים ואחת." ושוב.
כשהם התרחקו, הוא לא צעד אחורה הפעם. הוא עמד שם ונשאר במקומו, והיא חשבה שהוא סוף סוף הבין, עם ידיו אוחזות בחוזקה במתניה, שפתיו נחות על מצחה. אבל היא הייתה חייבת לוודא.
"אם זה לא ברור," היא אמרה. "אני בוחרת בך. כבר בחרתי בך."
האחיזה סביבה התחזקה עוד יותר. "אז נוכל בבקשה אולי לעשות את זה שוב מתישהו?" הרעד בקולו עברו בגופה. "בגלל שיש לי עוד מיליון רעיונות אחרים שאני רוצה לפנק אותך בהם."
"אני אשמח."
"כן?" הופיע החיוך שהיא חיכתה לו במשך כל הלילה. מבריק וזוהר, מסנוור אותה לחלוטין (בזמן שעדיין ספגה את הטיפשות המתוקה שהיא תמיד אהבה).
"כן," היא אמרה. "אבל יש עוד משהו אחד שאני צריכה לשאול אותך."
"כל דבר."
מכונית עברה לצידם. אנשים חצו את הרחוב והלכו באיטיות, צופים בהם. אור חלון נדלק בבניין לידם. ולפתע החיפושית הרגישה יותר מדי חשופה ולחוצה בכדי להמשיך.
"אבל לא כאן," היא אמרה. "בוא איתי."