"אני מקבלת רק חלק מההתנצלות שלך," החיפושית אמרה.
אכזבה, חדה כמו מכת חשמל, משכה את החתול השחור לאחור, והוא משך את ידיו משלה. אחרי כל הדיבורים שלה על אמון, הבטחות ועל הבנה, היא פשוט התעלמה מהווידוי שלו ו-
החיפושית לא נתנה לו להתרחק יותר מדי, תופסת בכל עשר אצבעותיו, מושכת אותו אליה, עד שהם היו קרובים יותר משהיו עד עכשיו. הוא בהה באצבעות השלובות שלהם.
"אני סולחת לך על ששיקרת. ועל שהסתרת ממני דברים. אבל אתה לא יכול להתנצל על דברים שהם לא אשמתך. חתלתול, תסתכל עליי." היא חיכתה עד שהיא הייתה בטוחה שהוא מקשיב. "אל תתנצל על שנפגעת. שנינו יודעים שזו עבודה מסוכנת."
הוא הנהן. הם בקושי מדברים על זה, אבל הסיכון תמיד נמצא שם.
"ו..."
זה נשאר ככה ביניהם, מושך את המתח. "ו?" הוא שאל, מסוקרן מדי בכדי לתת למצב שלהם להישאר בדממה.
"יש לי ווידוי משלי."
אוזני החתול שלו הזדקפו למעלה, למרות שהוא אמר לעצמו להיזהר. ווידוי יכול להיות לגבי הרבה דברים. על חדשות רעות ולא רק על אהבה. הוא חיבק את עצמו.
החיפושית לקחה צעד קדימה, ואז עוד אחד, עד שהם עמדו חזה אל חזה. מהוססת יותר משראה אותה אי פעם, היא לקחה את ידיה, כל יד נחה על לחי, והוא נמס מהמגע שלה.
"אני אוהבת אותך," היא אמרה.
ממתי העולם התחיל להסתחרר כל כך מהר? ממתי הדברים הפסיקו להיות הגיוניים? איך היא יכולה להודות בזה עכשיו אחרי שהיא אמרה לו שהיא עדיין לא בחרה? אחרי ריב כל כך גדול? היא לא באמת הייתה יכולה להתכוון למה שהוא התכוון, נכון?
הוא רצה לברוח משם עד שהדברים יהיו הגיוניים, אבל החיפושית רצתה שהוא ידבר איתה, והוא בטח בה מספיק בכדי להישאר ולשאול.
"אוהבת אותי?" הוא שאל. "זאת אומרת..."
"זאת אומרת, מאוהבת בך. אתה החבר הכי טוב שלי ואכפת לי ממך. יותר משאתה יודע. פשוט לקח לי זמן להבין את זה."
חיוכה של החיפושית מילא את הבעתו בשמחה שהתחילה למלא את ליבו. הוא לא הבין כמה ליבו היה ריק במשך כל כך הרבה זמן עד שהיא הכניסה לתוכו את אהבתה. והוא המשיך להתמלא ולהתמלא עד שהוא חשב שהוא הולך להתפוצץ.
"אני אוהב את הקטע הזה של התקשורת בינינו," הוא אמר.
היא צחקקה. "עוד משהו שתרצה לדעת?"
"רק עוד שאלה אחת. אוכל לנשק אותך?"
בתור תשובה, החיפושית משכה אותו למטה ונישקה אותו.