חותכים את האוויר, החתול השחור והחיפושית התחרו לכיוון בית הספר. היה לו חשד רציני שהיא משקרת לו לגבי משהו. היא טענה שהיא צריכה זמן בשקט בשביל "לחשוב על תוכנית מדהימה". באמת, הוא חשב, היא רק רצתה שהוא יסתום את הפה לכמה דקות.
הפרצוף שהיא עשתה ברגע שהם קפצו מגג אל גג לא היה פרצוף של "השומרת של פריז תמיד מצילה את היום". הסנטר שלה בלט כשהיא עשתה את הפרצוף הזה. וזה גם לא היה פרצוף של "חושבת על תוכנית מושלמת". משהו היה שונה.
במקום זאת, רגשות כמו תמיהה, אושר וספק הבזיקו על פניה, רק בשביל להיעלם שוב ברגע שהיא ניסתה להתרכז בחשיבה על תוכנית. טוב, אם זה היה שקט שהחיפושית רצתה, זה מה שהוא ייתן לה.
לבינתיים.
"אני אחכה כמה שאוכל לפני שאתקשר אליך," החיפושית אמרה כמה דקות לאחר מכן.
להתקשר אליו? על מה היא מדברת? בית הספר נראה באופק והם היו קרובים כל כך בכדי לנחות על הגג שלו. "יש לי הרגשה שייקח לנו זמן לתפוס אותו. תוכל להרוויח לי קצת זמן?"
כמה עשרות אזרחים הסתובבו סביב סרט המשטרה האדום-לבן והמכתשים הגדולים שהיו בבניין. חלקם ניסו לנקות את ההריסות, בעוד שאחרים נראו כמו תלמידים שהורדו ליד בית הספר כשההתקפה החלה ולא היה להם לאן ללכת. העבודה של ההורים לא בוטלה בגלל משהו נורמלי כמו התקפת אקומה.
"אז אנחנו בטוח לא הולכים על הסחת דעת?" החתול השחור שאל. "הוא לא פשוט יפוצץ את מה שאת-"
"לא, זה הקטע ברעיון," היא אמרה, עיניה נוצצות. "אנחנו צריכים להיכנס פנימה ולפנות את האנשים מכאן. אני צריכה שתיתן לי כמה דקות, ואז נכוון את דודג'בוי לחדר האומנות."
"את רוצה שנתפצל?" הוא שאל בזמן שהצלצול בבית הספר נשמע. היא לא רצתה להישאר ביחד? היא לא רצתה אותו סביבה יותר? "מה אם תצטרכי גיבוי ואני לא אהיה שם?"
"אם הוא יבוא מוקדם מדי, אני לא אספיק להכין את המלכודת." היא נופפה לכיוון רחוב מלא בתלמידים. "והילדים האלה צריכים להישאר מחוץ לסכנה."
"אבל-"
"אין לנו זמן לדבר על זה. אני צריכה שתיתן לי זמן. אין דרך אחרת."
"בסדר. בסדר." הוא הרים את ידיו בשביל להראות כניעה שהוא לא הרגיש. "אבל אני רוצה להגיד שלפרוטוקול אני שונא את הרעיון הזה."
"ציינתי בפניי." היא צלצלה בפעמון שלו. "אני רוצה שכל מי שנמצא כאן יפונה, ליתר ביטחון. תישאר מחוץ לטווח הראייה שלו עד שאתן לך סימן שאני מוכנה. יש פחות סיכויים שהוא יתקוף חפים מפשע אם הוא לא יכול לראות אותך." היא הסתובבה בכדי להצביע על הצד המזרחי של הבניין. "חדר האומנות נמצא בקומה השנייה-"
"דלת מעץ, חלון כחול. אני יודע."
הם בהו אחד בשנייה לפחות משנייה לפני שהחיפושית שאלה, "איך-"
"זה לא חשוב," הוא אמר, דוחק את אותה השאלה. איך היא ידעה? "בואי נזוז."
החיפושית החליקה דרך חלון בקומה השלישית, שהיה בדיוק מעל חדר האומנות. איך היא ידעה שהחלון הזה כמעט תמיד לא היה נעול? היא לא רצתה שהוא יידע דברים אישיים לגבי החיים שלה, אז הוא הסתובב והעמיד פנים כאילו זה לא היה רמז עצום.
החתול השחור התכופף בקצה של הבניין, החליק מטה על הקיר (כמו נינג'ה) והתחיל לפנות את התלמידים מהרחוב, תמיד מחכה שנבל-העל יתרחק קצת.
הוא לא היה צריך לחכות הרבה זמן. השאגות הפכו ליללות מיואשות. והחתול השחור לקח את זה בתור סימן להעיף משם את האנשים.
הצללים והסמטאות הסתירו אותו בזמן שהצעדים התחזקו יותר ויותר. הוא הלך למקום מסתור בפינה מוצללת איפה שהוא חשב שיוכל לראות את דודג'בוי מתקרב. אבל משהו היה לא בסדר. הצעדים לא היו שווים, פעם נשמעו קרובים ופעם רחוקים. הם שינו מיקום במהירות, כאילו דודג'בוי קפץ מגג אל גג במקום לרוץ כמו שהוא עשה במשך כל הקרב. הוא לא יכול היה לקפוץ ככה, נכון? ולמה הצעדים נשמעו כל כך רחוקים אחד מהשני? זה נשמע כאילו הוא היה בכמה מקומות בו זמנית. דמו של החתול השחור קפא בעורקיו. או שכאילו דודג'בוי ייצר שיבוטים של עצמו.
החיפושית אמרה לו להישאר מחוץ לטווח הראייה שלו, אבל אם הם יצטרכו לעמוד בפני כוח חדש, הוא צריך לדעת על כך. מסתכל לשני הצדדים בשביל לוודא שהוא בטוח, החתול השחור החליק מתוך מקום המבטחים בצללים אל הרחוב, אל אור השמש.
היה קשה לזהות את הרעשים, מה שגרם לו לא להבין לאן צריך היה ללכת. קולות של חבטות הדהדו דרך הרחובות והתמזגו לרעשי העיר, ובלבלו את שמיעתו המחודדת, עד שנאלץ לעצור על גג בניין רב קומות בכדי לראות טוב יותר. עדיין שום דבר. הוא המשיך הלאה, מתרחק יותר ויותר מבית הספר בזמן שעקב אחר הרעשים. האזהרות בראשו התחילו להתחזק, אבל הוא אמר להם שהוא חייב לעשות את זה. החיפושית הייתה מסוגלת לדאוג לעצמה, הוא שכנע את עצמו. הוא צריך לבדוק את נבל-העל עכשיו.
אבל שתי דקות ועשרות רחובות לאחר מכן, החתול השחור עדיין לא ראה שום דבר והוא התחיל לדאוג. תמונות של כפילים קטנים של דודג'בוי הפכו לתמונות של כפילים יותר קטנים ובלתי נראים של דודג'בוי, והחתול השחור תהה אם הוא צריך לעזוב את המרדף אחריו ולרוץ בחזרה להזהיר את החיפושית, למרות שהיא עדיין לא התקשרה אליו. מה אם הכפילים הבלתי נראים יעקבו אחריו? הוא לא יוכל לדעת. הם יהרסו את המלכודת של החיפושית אם הוא יחזור עכשיו ושניהם יצטרכו להטעין את הכוחות שלהם ולחזור לקרב.
תנועה מטושטשת בקצה עינו גרמה לחתול השחור להסתובב בדיוק בזמן בכדי לראות קשת של כדורי-גומי סגולים עפים באוויר ונעלמים מאחורי בניין לימינו. הכדור התרסק וקולות של ברקסים נשמעו בכוונה להימנע מפגיעה מהכדור. כדור נוסף עשה את דרכו לשמאלו, ונחת ברחוב סמוך. אין הרבה כפילים קטנים שלו. זאת הסחה. הוא עבד עליו.
"הם הגיעו מ..."
מבית הספר. דודג'בוי היה בדרכו לבית הספר, היה בין החתול השחור לחיפושית, והוא היה די רחוק מהחתול השחור. היא הייתה צריכה אותו, והוא לא היה שם. הוא לא היה שם!
החתול השחור זרק את עצמו אל האוויר, יודע כמה מסוכן זה היה להיראות מולו ולא להימנע מטווח הראייה שלו. הוא היה חייב להציל את החיפושית.
חיפושית. חיפושית.
השם שלה חזר על עצמו במוחו עם כל קפיצה ונדנוד אל עבר בית הספר. הוא היה חייב לתקן את הטעות שלו. החיפושית שלו הייתה צריכה אותו.
הוא הניח לעצמו להיות פגיע, התקדם לשם חשוף כל כך. אם הוא ישיג את דודג'בוי, הוא יילחם במפלצת שיכולה להתמקד בו ולא יהיה לו גיבוי. הוא עשה מעשה מסוכן.
אבל הוא היה מוכן לסכן את עצמו אם זה אומר שהחיפושית תהיה בסדר. היא הייתה החשובה ביותר. הוא היה חשוב פחות.
כשדודג'בוי הפסיק לירות כדורים, פעימות הלב של החתול השחור, החלו להתגבר כבר מהרגע שהתחרו לכיוון בית הספר. בלי עוד כדורים שנזרקים לכל עבר, זה אומר שנבל-העל לא היה צריך יותר הסחה. רק עוד כמה שניות והחתול השחור יהיה שם, אבל האם הוא בכלל ישיג אותו?
גג בית הספר הופיע בין רווח של שני בניינים ואז גב של אדם סגול ענקי הופיע על גג אחד לפניו, מכוון את האקדחים שלו ישירות לחלון חדר האומנות. דמות אדומה זזה בתוך החדר. דמות אדומה עם נקודות שחורות. דודג'בוי הרים את שתי ידיו בכדי לכוון אותן.
"היי!" החתול השחור צעק, נואש למשוך את תשומת ליבו של הנבל. הוא זינק והגיע לשם. האקדחים של דודג'בוי הורדו ממסלולם כשהמקל התנגש בראשו ונבל-העל נפל כשהחתול השחור בעט בו מאחור. הוא התנגש בצד בניין, הוציא גוש מהקיר, אבל החמיץ את חדר האומנות ונחת בתוך ערימת הריסות על הקרקע.
לפני שאחד מהם הספיק להתאושש לחלוטין, החתול השחור התנדנד שוב וגרם לנבל-העל למעוד וליפול. החיפושית עדיין הייתה צריכה זמן. ואז שוב, הוא הכריח אותו לעקוב אחריו לקצה השני של הרחוב. המצב עדיין יכול היה להינצל. שוב, הוא הפיל אותו בזמן שברח.
כשדודג'בוי כיוון את ידיי-האקדחים שלו אליו, החתול השחור התנדנד שוב, אבל הנבל היה מוכן לזה הפעם. היריות פספסו את המטרה שלהן רק בכמה אינצ'ים. שריקה חלפה ליד אוזנו.
החתול השחור שיחק משחק קשה מאוד כשהוא ניסה להשאיר את נבל-העל במקום. החיפושית לא התקשרה אליו, אז הם הסתובבו סביב בית הספר, שניהם מנסים לשמור על השני במקום בו הם רוצים.
מה לעזאזל היא עשתה? בטח משהו מדהים. אבל היא תמיד הייתה מדהימה. אקסטרה מדהימה? זה נשמע כמו מחמאה דביקה.
הוא ניסה להישאר מרוכז בקרב, להעסיק את דודג'בוי, אבל המחשבות המלחיצות שלו גרמו לו לתהות מה לוקח לה כל כך הרבה זמן. לא משנה מה היא הכינה, זה בטוח יעבוד. זה תמיד עבד. והיא ניסתה להכין מלכודת בלי קמע-המזל שלה, וזה היה נועז ומרשים. אולי הוא צריך להגיד לה את זה כש-
זה קרה בשנייה. ברגע אחד הוא יצא מכל סכנה, מיד לאחר מכן, הוא בהה בקנה התותח, יודע שהוא לא יוכל לעוף משם מהר מספיק. עשן ברח ממרפקו של דודג'בוי, הוא דחף את כתפו לאחור. בתזוזה איטית, כדור הופיע בתוך התותח, והוא הסתובב לעברו.
הוא ניסה לזוז, ניסה לזוז מהמסלול, אבל הכדור פגע בחזהו, דוחף אותו אחורה, אל תוך קיר של בית הספר.
בהתחלה זה לא כאב, רק הוציא את כל האוויר מריאותיו, ולרגע קצר הוא חשב שהתלבושת הצילה אותו.
הכוח של הירייה שמר עליו במקומו, דבוק לקיר של בניין למשך שנייה. לאחר מכן כוח המשיכה התחיל למשוך אותו למטה, גורר אותו לצד קיר הלבנים והוא הרגיש את זה. העור שלו, הריאות שלו, לא, העצמות שלו כאבו. הוא כבר לא הרגיש את גופו ברגע שנפל, ברגע שהתרסק על הקרקע, רק החזה שלו שבער מכאב. הוא נחת על צידו, מתנשף, כשכל נשימה הרגישה כמו סכין שחותכת אותו.
ראשו היה מרוכז בניסיון להפריד בינו לבין הכאב. מרחוק, הוא הבין שהוא לא יכול לראות את נבל-העל יותר וזה חייב להיות רע.
החיפושית. הוא יכול ללכת לחיפושית. מחשבות עליה ניקו את מוחו. הוא היה חייב לעזור לחיפושית שלו וככה הוא הכריח את עצמו לחשוב. לנשום.
זה יכול היה להיות נורא יותר, הוא ידע. גופו לא חורר. הוא עדיין נושם. הריאות שלו עדיין עבדו. הכאב כבר הופחת. יכול להיות שהוא אפילו יכול לזוז.
בסופו של דבר.
המקל שלו צלצל לצד רגלו. הוא אפילו לא הבין שהוא נפל לידו.
נאנח בכאב, הוא בעט בו עד שהוא התגלגל קרוב יותר. המצלמה הייתה מופנית לשמיים, ורחוק ממנו.
"היי," הוא אמר, מנסה להסתיר את הכאב. קולו כבר נשמע יותר מדי צרוד והוא אמר רק מילה אחת.
"אני מוכנ- אתה בסדר?"
"הו, אני-" הוא השתעל ואז חיכך את ידו בעיניו בכדי לנסות לנקות את ראשו מכאב. "אני בסדר. נח בינתיים." הוא היה צריך הפסקה. הוא היה צריך לקום. הם היו צריכים לחזור מאוחר יותר. אבל היא סמכה עליו. היא צריכה אותו. "נבל-העל נמצא בדיוק במקום שרציתי שהוא יהיה," הוא אמר באיטיות. הוא היה צריך לוודא שהיא יודעת שהיא יכולה לסמוך עליו או שהיא לא תסמוך עליו שיעשה את העבודה שלו. היא לא תסמוך עליו יותר. "נכון שאני השותף הכי טוב בעולם?"
"נפגעת?!"
הוא לא יטריד אותה בבעיה שלו עכשיו. הוא לא יאכזב אותה עכשיו. הוא יילחם בכל דבר בשבילה. הוא יכול להילחם בזה. רק עוד סיכון שהוא היה מוכן לקחת בשביל שהיא תמשיך לאהוב אותו.
"אני בסדר! באמת, פשוט נפלתי." הוא נלחם בגל כאב, כאב חד שבער בחזהו, אבל חלש יותר מהכאב שחש עד אז. סימן טוב. "אביא אותו אלייך."
"אבל-"
הוא סיים את השיחה בבעיטה במקל. הוא התגלגל עד שנתקע בקיר. החתול השחור ספר באיטיות, הניח לעצמו להיכנע לכאבים הצורבים בחזהו. כשהגיע לעשר, הוא הניח יד רועדת על המדרכה ולאחר מכן את השנייה, והרים את עצמו בזהירות. אם הוא ישמור על גבו ישר, הכאב לא יהיה יותר מדי בלתי נסבל. הכוח והסיבולת שהתלבושת נתנה לו יצטרכו להספיק בכדי לסיים את העבודה שלו. הוא יכול היה להחזיק מעמד עד שהחיפושית תשתמש בחיפושיות הקסומות שלה.
הוא יכול היה להמשיך.
בשבילה.