קלסטרופוביה היא משהו שהחיפושית מעולם לא באמת הבינה. איך מקומות קטנים ונוחים יכולים להיות מפחידים? יושבת על רצפה קרה, כשנבל-על רודף אחריה והיא לא יכולה לראות אותו, לכודה ועיוורת ממספר רב של שמלות שהיא הסתמכה עליהן שישמרו עליה בטוחה, היא חשבה שהיא למדה להבין.
החלל בתוך המתלה העגול היה כל כך צפוף שהיא נדחקה בחוזקה אל שותפה, אבל היא התקרבה אליו עוד יותר בשביל להרגיש בנוח, והיא הניחה את לחיה על כתפו בזמן שהאזין למתרחש סביבם. הוא חייך קלות. היא שמחה לדעת שמישהו אהב להיות לכוד שם. למרות זאת, היא הייתה משקרת אם היא הייתה אומרת שהיא לא נהנית אפילו רק קצת מהמגע.
"בסדר," החתול השחור לחש. "הוא מתרחק שוב."
החיפושית נשענה קדימה, מעסה את הכתף הפצועה שלה. היא עדיין קצת כאבה, ואפילו התלבושת הקסומה לא הייתה יכולה להפחית מספיק את הכאב. הוא הציע לעשות את זה בשבילה, אבל המבט שהיא נתנה לו גרם לו לשתוק באופן מידי.
למרות שאם היא עדיין תהיה כואבת מאוחר יותר, אז אולי...
"מה עוד אתה שומע?" היא שאלה.
החתול השחור עצם את עיניו, הטה את ראשו הצידה והשיער שלו החליק אל מצחו. היא רצתה להתקרב אליו ולהזיז אותו מהעיניים שלו בשבילו. נער מטופש עם השיער המטופש הזה ועם הפנים המטופשות שלו, גורם לה להרגיש דברים מטופשים באמצע קרב.
"עדיין יש כאן הרבה מאוד אנשים," הוא לחש. "רובם מתגנבים בין מתלי הבגדים, מנסים לצאת החוצה." הוא הנמיך את קולו עוד יותר. "נבל-העל מתקרב. לא, רגע. הוא הולך לחלק האחורי של החנות. יש עוד אנשים בחוץ. הם מדברים. אני לא חושב שהם יודעים מה קורה... ואני יכול לשמוע את הלב שלי."
"הלב של-..."
הוא פתח עין אחת לכיוונה. "שפועם רק בשבילך."
פיה של החיפושית נפתח לרווחה מתדהמה, אבל באותה המהירות היא סגרה אותו והעמידה פנים שהיא מתעניינת בשמלה הכחולה שהייתה לידה. "תפסיק להיות כל כך חמוד."
להיפך, החתול השחור לקח את ידה ונישק אותה. "לא יכול. סליחה. חמידות היא אחת התכונות שלי." הוא לא הרפה את אחיזתו, אבל גם היא לא.
"אני חושבת שהחמיאו-דות שלך היא בעיה."
"את סיפרת הרגע בדיחה?"
"אני? באמצע קרב? לעולם לא."
מצחקק, הוא שאל, "כדאי שנשתמש בקמע-המזל?" הוא ליטף את אצבעותיה עם אגודלו. זה משך את תשומת ליבה למרות שהיא לא התכוונה לספר לו את זה.
בוהה בשמלה כאילו היא תעזור לה לנקות את הראש, היא אמרה, "אני מעדיפה שלא נשתמש בזה בכדי לצאת מכאן. בטח נצטרך אותו אחר כך בקרב."
הם חיכו בדממה עוד כמה שניות. קולבי השמלות השמיעו רעשים ברגע שמישהו זז לידן. החיפושית הסתובבה לשותף שלה שהרים את אגודליו לאישור. שום דבר שצריך לדאוג לגביו. רק אזרח שברח משם. בחלק האחורי של החנות, דודג'בוי צעק על כמה שהם לא רוצים לשחק במשחק שלו. היא הייתה יכולה להרגיש את הקול מהדהד בחזה שלה.
החתול השחור החזיק את ידה חזק יותר. "יש לי רעיון איך נצא מכאן, אבל את הולכת לשנוא אותו."
"אני אשקול כל תוכנית כרגע." הם נלחמו מולו במשך הרבה מאוד זמן והרעיונות החלו להיעלם כשהוא מלטף את גב ידה באגודלו. הדבר ההגיוני שהיא הייתה צריכה לעשות היה לבקש ממנו להפסיק. היא לא עשתה את זה.
"טוב," הוא התחיל באיטיות, "נוכל לנסות... להשתלב בקהל. את יודעת, פשוט לצאת החוצה עם כל האזרחים."
"אני חושבת שנבל-העל ייראה אותנו בקלות. החליפות שלנו-"
"לא, זאת אומרת... נשתנה בחזרה קודם. אנחנו רק שני ילדים. אף אחד לא יסתכל עלינו פעמיים כשננסה לברוח."
להשתנות בחזרה? עכשיו?
"אתה צודק," היא אמרה. "אני שונאת את זה. אבל אני..." היא הסתכלה למטה על אצבעותיהם השלובות. הליטופים על ידה לא היו אמורים להיות מרגיעים, היא הבינה; הם היו אמורים להיות מנחמים. ליבה התחיל לפעום בחוזקה, פאניקה ממלאת אותה בכל פעימה. היא לא הייתה מוכנה. "אין לי רעיונות טובים יותר," היא לחשה, שונאת שהיא נשמעה מפוחדת באותו הרגע.
"היי." מחליק אצבע אחת מתחת לסנטר שלה, הוא הרים את פניה לשלו. הרווח ביניהם היה כל כך קטן שהאפים שלהם כמעט נפגשו. עיניו התמלאו בדאגה ובהערצה שהיא התקרבה אליו בלי רצונה. בעיקר בלי רצונה.
"זה רק בשביל הבריחה מכאן, וברגע שאנחנו בחוץ, נחזור לתלבושות שלנו." הוא שמר על קולו חלוש, מתקרב אליה עוד קצת. "אני מבטיח שלא אסתכל. את... את בוטחת בי?"
"כן," היא נאנחה.
"תודה." הוא נישק את מצחה, ואז הרים את ראשו שוב, כדי לשמוע מה מתרחש סביבם. "הצעדים שלו רחוקים מספיק. אני לא שומע עוד אנשים בסביבה. אף אחד לא יראה אותנו אם נצא עכשיו."
החיפושית הנהנה ושינתה את תנוחתה, המפרקים שלה כואבים משהייה ארוכה במקום על הרצפה. מכריחה את עצמה לעזוב את ידו (שהיה קשה יותר משציפתה), היא החליקה החוצה מתוך מתלה הבגדים. מיד לאחר מכן היא הרגישה חשופה מדי והיא שילבה את ידיה לפניה, יודעת שהמצב יכול היה להיות גרוע יותר.
"מוכנה?" הוא שאל.
"לעולם לא," היא אמרה. "בוא נעשה את זה."
מסתכלים ישר, שניהם השתנו בחזרה, החביאו את הקוואמים שלהם, והתקדמו לשלט היציאה הקרוב ביותר. הנער שלא היה חתול שחור עבר לצידה הימני בשקט, זרועו ליטפה את שלה באותו הזמן. זה היה מוזר להבין שהיא מעולם לא באמת נגעה בזרועו לפני כן. או בידיו.
דבר נוסף שמרינט מעולם לא הבינה היה כמה מראות היו בחנויות בגדים. הן כיסו כמעט כל מעבר. אפילו מתלי הבגדים ממתכת השקיפו מספיק בכדי שתוכל לראות את עצמה. זה יהיה כל כך קל בטעות להפנות את עיניה להשתקפות של שותפה. הפיתוי לחץ עליה מאוד, אז היא הכריחה את עיניה להסתכל ישר, על שלט היציאה.
בפעם השלישית שזרועותיהם נפגשו לשנייה, הם עזבו את החנות בבטחה, חזרו למסדרון הרחב של הקניון, והיא הבינה שהנגיעות של זרועותיהם לא היו בטעות בכלל. זה הוכח כמה שניות לאחר מכן כשהוא תפס את ידה ושילב את אצבעותיהם אלה באלה.
"זוג ימשוך פחות תשומת לב," הוא הסביר.
"זה לא הכרחי בכלל," היא התלוננה. "הכל היה בסדר עד עכשיו." אף אחד לא הסתכל עליהם. העקצוץ בין שכמותיה הזהירו אותה שהם הולכים להתגלות, אבל נראה שדודג'בוי איבד אותם גם הוא.
למרות הוויכוחים שלה עם עצמה, ידה של מרינט מצאה את כתפו. בד מצא את דרכו אל אצבעותיה.
"לא הכרחי..." לא חתול שחור אמר. "אז תורידי את היד שלך משלי."
"לא."
היו כל כך הרבה אנשים במסדרונות, אבל פחות משהיו קודם. פנים מציצות מכניסות של חנויות מבעד לדלתות זכוכית עבות. דודג'בוי והמכתשים שלו לא נראו באופק. זה היה צריך לגרום להם להרגיש טוב יותר – זה אומר שהם ברחו בבטחה – אבל מרינט קצת נלחצה בגלל שזה גם אומר שהם לא ידעו איפה הוא.
"אז תיק הגב," היא אמרה. "אני חושבת שאנחנו צריכים להוריד אותו ממנו."
"מה שאומר שאנחנו צריכים ליצור הסחת דעת או שנצטרך לתקוע אותו איפשהו."
"זה תלוי בקמע-המזל שאקבל," מרינט אמרה. "אבל אני חושבת שאם נתקע אותו איפשהו זה יהיה הכי קל."
"מסכים. יש מספיק הריסות בחוץ שנוכל לעבוד איתן, חוץ מזה, זה ינטרל את האקדחים המפוצצים שלו."
בזמן שהם הסכימו על תוכנית ועשו את דרכם ליציאה הקרובה ביותר, ידה של מרינט עלתה בזרועו, מרגישה את שאר השריר שלו, והיא קיוותה שהוא לא שם לב. זה היה ניסיון להתקרב אליו יותר או... משהו אחר שהיא לא רצתה להודות בו. היא לא הייתה בטוחה איזה מהם.
"אם מדברים על פיצוצים," לא החתול השחור אמר. הבד נצמד אל זרועו ברגע ששרירו התנפח. "אוהבת את מה שאת מרגישה?"
בסדר, זה לחלוטין לא היה זה. מרינט הייתה חייבת להתרכז בהליכה נורמלית במשך כמה שניות בשביל לאפס את מוחה. ואז בשביל להעניש אותו על ששם לב, היא התעלמה מהשאלה שלו והתחילה למשש את שרירו, מלטפת אותו בעזרת אצבעותיה עד שהוא מעד.
"הא," היא אמרה. "מי מבלבל את מי עכשיו, חתלתול?"
"ב-בבקשה. אני מנסה לא למות כאן."
היא לא הייתה בטוחה אם הסכנה הייתה נבל-העל או ידיה. "הו, אז כשאני אומרת לך לא להשתולל עם בדיחות ופלירטוטים באמצע קרב, עכשיו אתה יודע איך זה מרגיש." היא נתנה לו עוד אחיזה חזקה בזרועו.
"נוכל להתרכז בבקשה?"
"אני מנסה להסיח את דעתך." היא עשתה זאת שוב, ממלאת את עצמה בשמחה מליבה עד לכפות רגליה.
"את- אני- את-" הוא הגביר את קצב הליכתו, חלונות ראווה מחליקים לצידם בזמן שהוא מנסה לחמוק מההקנטות שלה. הם פנו ולפתע הופיע מלבן בהיר של אור שמש בסוף המסדרון. יציאת חירום. הוא הלך אפילו מהר יותר.
"דמיין איך זה יהיה אם השרוולים שלך היו אפילו קצרים יותר." היא זמזמה, מחליקה את ידה מכתפו מטה, למרפק שלו, מרגישה אותו רועד לרגע.
"ל-למה שלא תסיחי את דעתי אחר כך?" הוא אמר, והנמיך את קולו. מרינט חשבה שהניסיון שלו לפתות אותה ולחזור לשלוט בנושא השיחה היה מקסים מצידו. הרעד בקולו והצורך שלו לברוח מסרו לה שאין לו מושג מה הוא עושה, אבל הוא עדיין המשיך לנסות. "אני יכול לחשוב על כמה הסחות דעת טובות," הוא אמר. "קריצה, קריצה."
"קריינת את הקריצה שלך?"
"טוב, אני יודע שאת לא מסתכלת על הפנים שלי."
החתול השחור דחף בחוזקה את הדלת שנחבטה בקיר שהיה בחוץ וכיבתה את האזעקה. מרינט כיווצה את עיניה מקרני השמש, עדיין מחזיקה בזרועו. היא הפנתה את פניה בזהירות ממנו וסקרה את החצי שלה של מגרש החנייה.
"אני לא רואה אף אחד. אתה?"
"אף אחד," הוא אמר.
"בסדר, אז אני מניחה שאנחנו צריכים לחזור לעבודה. המשחקים נגמרו."
"הו תודה לאל, ציפורניים!"
פלאג גיחך בזמן שהוא נשאב אל תוך הטבעת.
מרינט צחקקה. "אני יותר מדי בשבילך?" היא הסתכלה על פניו. המסכה כבר הייתה במקום, החתול השחור הפנה את פניו ממנה – כפי שציפתה – והוא הסמיק בחוזקה. היא צחקה מחוסר הנוחות שלו ומהכוח של התלבושת שלו שדגדגה את כף ידה ברגע שהשתנה. "נקודות."
"המקל שלך אצלך?"
"ממש כאן," הוא אמר, מוציא אותו ממקומו בעזרת ידו הפנויה. "זו הקלה."
"קודם כל, אנחנו צריכים למצוא את דודג'בוי לפני שהוא ייכנס לצרות," החיפושית אמרה, לאט לאט משחררת את אחיזתה ממנו.
"חכי." אצבעותיו חיבקו את שלה לפני שהיא הייתה יכולה להתרחק ממנו, והיא נעצרה במקומה. הוא עדיין לא הסתובב בכדי להסתכל עליה. "תהיי..." הוא שאל את האוויר מולו. "תהיי מעוניינת לצאת איתי לדייט?"
אגרוף בבטן לא יכול היה לגרום לחיפושית להיות יותר סוערת משהיא כבר. כל האושר מההקנטות והפלירטוטים שלהם התנדף.
לא היה לה זמן להחליט. היא עדיין לא הייתה מוכנה לשאלה הזאת, והיא בעטה בעצמה על שהיא לא שמה לב שהיא הזמינה אותה.
היא לא הייתה שקטה במשך שתי שניות לפני שהחתול השחור אמר, "זה בסדר. את לא רוצה. אני מבין. זה בסדר."
"זה לא זה," היא אמרה באיטיות. "זה פשוט ש... עדיין לא החלטתי מה אני רוצה. אני לא רוצה לגרום לך לקוות לשווא."
החתול השחור הסתובב אליה כשתקווה בעיניו. "אז אל תחליטי עדיין. אני פשוט רוצה לבלות איתך. זה הכל. רק דייט? אני לא אבקש ממך שום דבר אחר עד שתחליטי."
אבל זה לא היה הכל. מה לגבי אדריאן?
טוב, היא חשבה, מה לגביו?
עיניו של החתול השחור נפתחו לרווחה והיא אהבה אותו כל כך. דייט נשמע מדהים. בלי סיורים, בלי נבלי-על, הזדמנות בשבילו בשביל להיות רק איתה, בשבילם להיות ביחד.
אצבעות עדיין שלובות, החתול השחור חיכה לפני ששבר את הדממה. "נוכל להישאר עם המסכות שלנו. עדיין לא נחשוף את הזהויות שלנו, אם זה מה שאת רוצה."
מה יכול להזיק בזה? כל עוד הוא הבין שזה היה רק דייט אחד, כל עוד הוא ייתן לה מספיק מקום וזמן אחרי כן בשביל להחליט.
"אני... אני אשמח," היא אמרה. "אני אשמח מאוד."
אוזני החתול שלו הזדקפו. "שישי?"
"בטח. אני פנויה כל הערב. אבל נדבר על זה אחר כך. נבל-על."
"נכון," הוא אמר, משחרר את ידה ומסתובב ממנה, והיא חשבה שהיא שמעה אותו לוחש, "זה שוב עבד!"
רוח קרה נשבה באיום של סערה ברגע שהם הקיפו את הבניין ומצאו קהל של אנשים בצד השני, זורם דרך הדלתות כדי להימלט מהאזעקה. גם דודג'בוי היה שם, שתי ידי-האקדחים שלו התאמנו על הדלת הגדולה ביותר, מחכה להם.
"היי, מסריחולי! יש יותר מדלת אחת!" החתול השחור דילג מעל ראשו של נבל-העל, והקהל למטה הריע. "מאוחר מדי לעבוד עלינו! אתה תצטרך לתפוס אותנו!"
"תתקדם לכיוון בית הספר," החיפושית אמרה, זורקת את היו-יו שלה.
הם התרחקו אחד מהשנייה, רוח קפואה הצליפה בפניהם והחלישה את שאגותיו של דודג'בוי.
"מה התוכנית, חיפושית שלי?"
"עובדת על זה."
אבל היא לא עבדה על זה. מוחה ריכז כל פעולה שעשתה בשבוע האחרון והציג אותן בבהירות מולה בפעם הראשונה. החיוכים, הפלירטוטים, ההודעות, כל הפעמים שהיא קיוותה שהיא הייתה יכולה להיות לידו, ועכשיו ההסכמה שלה לצאת איתו לדייט.
היא הבטיחה לעצמה שהיא תפסיק או תבחר בו. היא לא הפסיקה, אז...
זה אומר שהיא בחרה בו?