רומי
אני יוצאת משדה התעופה ואני מתקדמת במהירות אל כריס,אחי. הוא מתקדם אלי במהירות ועוטף אותי בזרועותיו.
כלכך התגעגעתי אליו. אני שואפת את ריחו הגברי שתמיד אהבתי לתוך אפי. ״רומי, כלכך התגעגעתי אליך.״ הוא לוחש לתוך אוזני ומנתק את החיבוק.
למרות שכואב לי. ולמרות שאני חייבת להמשיך לטפל בפצעים שלי, זה עדיין לא אומר שאני לא יכולה להתחבק עם אחי.
״איך היה שם? המשטרה עצרה אותכם במקסיקו?״ שאל כריס במהירות ואני מנידה את ראשי.
אולי עצרו את מאט, אבל אותי לא.
***
מאט
אני,טיילר ואבא.
כרגע אנחנו יושבים וחושבים בחדר העבודה של אבי לזמן מה עד שנחזור לביתנו.
רגלו של אבא התחילה לקפוץ מכעס. ידיו היו על פניו והוא פלט אנחה כבדה. ״אני לא מבין בן..״
הוא לוחש. ״פאקינג נערה.״ טיילר משלים את מפשט של אבא.
בן זונה. בן זונה. כשהחזרתי את רומי למלון אחרי החטיפה טיילר ואליסון חזרו שיכורים ומוסממים למלון. נכנסו לחדר שלנו והתחילה לפלוט לרומי על זה שהיא חזרה ושהיא בסדר ועד כמה שהם התגעגעו אליה.
״מה אתה רצית שאני אעשה אבא? אני יודע שהמשימה לא הושלמה. אבל לא יכולתי להשלים אותה בזמן.״ אני אומר בקרירות.
״אתה פשוט לא מבין מאט.״
אבי מניד את ראשו לצד-לצד. ״סופיה לא תחזור אף פעם בחזרה אליך שוב.״
״היא לא תשוב לעולם.״
אבא מרים את ראשו אלי. ״זה שאתה לא יודע איך להתגבר זה לא אומר שאתה יכול לסכן את רומי בשביל ניחום מזויין.״ אבי מסנן בכעס וקם על רגליו. ״בן אתה פשוט לא מבין. האבל הזה יגרום למוות שלך. לפחות תעריך את העובדה הזאת שהבאתי את המשפחה של רומי איתי לכאן.״ אבא אומר כקול מעייף ויוצא מהחדר יחד עם טיילר.
אני נשאר לבד בחדר ובוהה בקיר.
***
המשפחה שלי רצתה לקחת את המשפחה של רומי לסיבוב בעיר, ללכת למסעדות שלא יצא עדיין לאכול בהם בעבר, להכיר את האזור ליתר ביטחון.
לא ללכת איתם,להסתכל על הפנים של אבי כאילו הוא לא פלט מהפה שלו דברים כלכך רעים.
האם להיות כנה,הוא צדק במשהו..
האובדן הזה עוד יהרוג אותי,מבחוץ ומבפנים וזה לאט לאט מתחיל להשפיע עלי.
אני פוסק את מחשבותיי לרגע כשאני שומע רעש שבא מהסלון.
מי לעזאזל נמצא בבית? ״מאט!״ אני שומע את קולה של רומי, ״תוכל לבוא לרגע?״ היא שואלת בקול רם מהסלון. אני נאנח ומתקדם אל הסלון.
כשאני מגיע לסלון אני מבחין ברומי, שיושבת
על השטיח הגדול ומתעסקת במחשב הנייד שמונח על השולחן הקטן.
״מה קרה?״ אני שואל בדאגה, ״תוכל לחבר לי לאינטרנט של הבית?״ היא שואלת בשקט, אני מהנהן במהירות ומתיישב לידה בשטיח.
אני מסובב את המחשב לכיווני אני מקליד את הסיסמא ומחזיר את המחשב בחזרה אליה.
היא מעלה חיוך ומהנהנת, ״תודה מאט.״ רומי מודה בחיוך, אני קם על רגליי ומביט בגופה, ״רומי,״
״את מדממת. קומי!״ אני אומר,ורומי מביטה בירייכה.
״שיט!״ היא קמה מהר ואני ממהר להרים אותה, ״לא מאט.״ היא אומרת ואני מושיב אותה על הספה.
״אל תזוזי רומי.״ אני מורה עליה והיא מהנהנת.
אני מתקדמת אל השירותים, פותח את המגירה ושולף משם תיק עזרה ראשונה. אני ממהר להחזיר לרומי.
אני אוחז במספרים ומתחיל לגזור בתחבושות שסופגות בדם.
״איך לעזאזל לא שמת לב לזה?״ אני ממלמל בשאלה, ״לא יודעת מרוב התרופות שאתה נותן לי אני מרגישה בעולם אחר.״ היא אומרת בחיוך ואני פולט גיחוך.
״שיט..״ אני לוחש, כמה סנטימטרים נפתחו לה שוב.
מקדס לא תפר כמו שצריך את התפרים האלו.
***
״טיילר.״ אני מנסה ללכת בקצב של טיילר שעוקף אותי בכמה צעדים קדימה.
״כן?״ הוא מסובב את ראשו ומביט בי בחוסר הבנה.
״תוכל לארגן משהו עם המנהל של הבית ספר?״
״כן, מה אתה צריך?״
הוא שואל בגבות מכווצות.״פגישה.״
״כן,בשבוע הבא חוזרים לבית.״
אנחנו מחזרים בהנהון יחיד ומתקדמים לרכב.
רומי:
אני מרימה את עיניי מהספר הלימודי שלי ומביטה בכריס שנשען על הדלת.
״כריס?״ אני שואלת בשקט וסוגרת את הספר ומניחה אותו בשידה. ״ספרי לי מה עשית במקסיקו..״ הוא לוחש ונכנס לחדר.
שיט. מה אני אומרת עכשיו? ״מה תרצה לדעת?״
אני שואלת בחיוך מזויף וזז מאט הצידה שכריס יישב על ידי. ״את מה שעשית שם רומי.״
״הלכנו בהרבה למקומות שמאט וטיילר מכירים ורצו להראות לי ולאליסון גם את המקום. היינו במסעדות שוות,״
״וגם..״ אין לי מה להגיד לו,זה או שלהתחיל לספר לו את החטיפה שעברתי או שלהתחיל לשקר.
״בן.״ אבא עומד מחוץ לחדר, ״כן אבא?״ כריס שואל וקם מהמיטה. ״אני צריך את העזרה שלך,תבוא לחצר.״ כריס מהנהן ולפני שהוא מתקדם לאבא הוא משאיר נשיקה על קודקוד ראשי.
״אני אחזור בקרוב.״ אבא מביט בי במבט חסר רגשות ומהנהן לעברי.
״כן..״
אני לוחשת וחוזרת לשכב במיטה ולוקחת בחזרה את הספר.
**
עברו במשך שלוש שעות וכריס לא חזר אלי, אני די בטוחה שהוא שכח ממני והלך לעבוד. דפיקה נשמע בדלת, אני מרימה את עיניי מהספר ורואה שמאט מתקדם לעברי.
״מאט?״ אני סוגרת את הספר ומניחה בצד במיטה.
״צריך לבדוק את התפרים שלך.״ הוא אומר ומביט בי.
אבל מאט קם מהמיטה ומתקדם אל הדלת, הוא סוגר את הדלת ומסובב את המנעול.
אני מסיטה את השמיכה ממני ומאט חוזר להתיישב לידי. מאט לא מוריד את עיניו ממני לרגע, אני מורידה לאט לאט את מכנסיי ופולטת מפי אנחת כאב.
״זה מוזר שהוא לא פצע אותי בפנים.״ אני לוחשת ומרימה את עיניי למאט. שעדיין ממשיך להביט בי.
הוא מלקק את שפתיו באיטיות ורוכן לעברי, ״זה כואב לך עדיין?״ הוא שואל בלחישה שגורמת לי צמרמורת מוזרה בגופי. אני מהנהנת בפחד.
הוא מתחיל להוציא את בתחבושות ולבדוק את התפרים. מאט מהנהן באיטיות וזה אומר שהכל בסדר? אני מקווה. ״זה מוזר רומי. את ראית אותם שהם עוזבים את המקום?״
״המקסיקנים השאירו אותך לבד.לבד. בלי שום שומר או החייל.״
״זה חשוד רומי. אפילו אבא שלי אמר-״
מאט עוצר את דבריו ולוקח שוב נשימה, ״רק הצד שלי יודע. הצד שלך לא מודע למה שקרה אבל את חייבת לספר להם מתישהו.״
״מאט, אין מה להגיד להם. באמת.״ אני נאנחת ולוקחת את התחבושות ומתחילה לחשוב שוב את יריכיי. אחרי שאני מסיימת לחבוש את המקום ואני חוזרת לשכב במיטה.
אני אפילו לא טורחת לחזור לספר כי זה כבר לא לא מעניין אותי. ״רומי את חייבת לספר להם.״
״במיוחד לאחיך.״
אני מפנימה את גבי אל מאט ומכסה את כל גופי גם את ראשי ונצמדת לקיר.
״זה ממש מיותר.״
״כולכם פסיכופטים עם תעודות. מעולם לא אהבתי אותם מאט.״ אני אומרת בצרידות, ״לא רוצה אותם בחיים שלי מאט. כאילו עשו לאבא שלי טובה שאמא שלי ילדה אותי.״
״על מה את מדברת רומי?״ מאט מסיט את השמיכה ממני במהירות שגורמת לי לקפוץ.
״מאט תעזוב באמת.״ אני כמעט מתחננת שיעזוב אותי,אני לא רוצה לבכות מולו. ״לא.״
״ספרי לי מה קרה.״ הוא כמעט מוציא קול שביר.
אני מביטה בו במבט עייף.
״מה מקשיב לכל מילה שלך. עד שתסיימי.״
הוא מנסה להוציא ממני את זה, ״קדימה רומי.״
״הסיבה היחידה שאני לא רוצה לספר להם מה קרה בגלל שם הרסו את חיי.״
התחלתי לדבר על הדמעות רצו כבר לזלוג במורד עיניי. ״שהגעתי לתיכון ניסיתי להתקרב לכולם והתחלה לא הבנתי למה כולם מתרחקים ממני עד שנכנסתי יום אחד לכיתה והמורה פשוט ניגשה אלי וסיפרה לי שרוב הילדים מפחדים להתקרב אלי בגלל אחיך והמשפחה שלי.״
״התחלתי לספר לאבא ולכריס שזה נורא ושאני רוצה לשנות אולי את השם משפחה שלי או את השם שלי בכללי. הם לא הסכימו לזה ידרשו ממני לחזור בכל יום ויום לחזור לתיכון.״
אני עוצמת עיניים, הדמעות מאיימות לצאת.
״התחלתי להתבודד,הייתי כמוך האמת.״
התחלתי לצחוק ומבלי ששמתי לב הדמעות כבר יצאו, ״כמוני? איך?״ שאל מאט בגיחוך וניגב את הדמעות.
״כמו זאב מתבודד כזה. כזה שלא יצא לו לראות את החיים הטובים. ״לאנשים כאלו לא מגיע את זה.״
״למי זה לא מגיע?״ הוא שואל בשקט, ״לך.״ אני קובעת והיא מביט בי בחוסר הבנה.
״מה אני קשור?״ הוא פולט גיחוך, ״אתה פשוט לבד מאט. אתה חייב מישהו שיהיה לצידך.״ אני אומרת בחיוך מעודד.
״בכנות, אני לא רוצה להיות פה.״
״בכללי אצל המשפחה שלי. הם גורמים לי להרגיש חרא.״ אני אומרת בשקט ונשענת חזרה אל המיטה.
איך הפרק?